טוענים כי המקרקעין היו בייעוד חקלאי עם "פוטנציאל גבוה", כלשונם, לפיתוח לבניה, ואילו התכנית פגעה בהם בכך שיעדה אותם לדרך. לטענתם, במצב התכנוני הקודם, על אף שהמקרקעין היו מתרוכה, הרי שעל פי סעיף 154 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, בכל מקרה לא היו יכולים להיות בבעלות פרטית אלא על שם המדינה, וכך גם עולה מסעיף 6 להסכם. משהוענקו לעוררים בהסכם עם ממ"י, הרי שיעודם הוא חקלאי כמקרקעין הסמוכים אליהם, שהיו גם הם בבעלות העוררים. העוררים טוענים כי על פי ההסכם עם ממ"י, לממ"י היו דרושים המקרקעין שהיו של בעל המקרקעין שהעוררים הם יורשיו, וכי הוא הסכים בזמנו לחילופי קרקעות. בתמורה, הסכים לקבל את החלקה נשוא הערר, הסמוכה לחלקה אחרת שהיתה בבעלותו, לצורך עיבוד חקלאי. החלקה בפועל אכן שימשה לעיבוד חקלאי, למטע משמשים. מדובר בחלקה בשטח של כ- 9 דונם, ורוחבה כ - 9 מ' בלבד, אשר צורתה צרה וארוכה. בעיסקת החליפין הוענקו לבעל המקרקעין 900 מ' מתוכה בקירבת הצומת. העוררים טוענים כי בתכניות קודמות, תמ"א 35, תמ"א 3 על תיקוניה ותמ"א 21/3, לא ניתן היה לזהות את החלקה, על אף סמיכותה לצומת ולמחלף המסומן בתכניות אלה. לא ניתן להבין מתכניות אלו את נתוני המחלף וקווי הבנין. העוררים טוענים כי לא יכולים היו לדעת כי המדינה לא תקיים את התחייבויותיה על פי ההסכם שחתמו עימה להמיר את סיווג המקרקעין, כאמור בסעיף 6 להסכם, ולא יכלו לדעת כי בסופו של דבר תאשר תכניות אשר ישימו לאל את ההסכם. טענתם היא, כי לא יתכן מצב לפיו תבוצע עיסקה עם המדינה של חילופי מקרקעין, ובסופו של דבר המדינה תאשר תכנית אשר תשנה את את יעוד המקרקעין שקיבלו בתמורה, לדרך. כך גם נטען לגבי התכניות הכלליות: נטען כי לא ייתכן שלאחר שהמדינה התחייבה להפוך את המקרקעין למקרקעי ציבור, יוכל אזרח להבין מתכניות כלליות שהמדינה תפר את התחייבותה אליו ולהבין מהן שזכויותיו קופחו (סעיף 12 לערר). טענות המשיבות המשיבות טוענות כי ככל שהמקרקעין נפגעו, הרי שהם נפגעו בתכניות קודמות. מדובר בחלקה צרה ברוחב של כ - 9 מ' בלבד וארוכה מאוד, הסמוכה לדרך עוד מקדמא דנא, הנכללת בתוך רצועת דרך בתכניות קודמות לרבות תמ"א 35, תמ"א 3 על תיקוניה, ותמ"מ 21/3. נטען כי זכויות העוררים בחלקה הגדולה של 9 דונם, הן בלתי מסויימות. כך שלמעשה, אף לא ניתן להצביע בבירור או לזהות היכן הם 900 המטרים שהוקנו לעוררים בהסכם עם ממ"י. אף אם לשיטת העוררים הם סמוכים לצומת, שכן לשיטתם הם סמוכים לחלקה אחרת שהייתה בבעלותם (ככל הנראה חלקה 136 ממזרח), הרי שניתן היה לזהותה גם בתכניות קודמות, כאשר המחלף מסומן עליה בבירור. כך שאם לשיטתם, התכנית נשוא הערר לא גרמה לפגיעה או לפגיעה נוספת במקרקעין. נטען כי למעשה כל טענות העוררים הן טענות כנגד מינהל מקרקעי ישראל ולא כנגד המשיבות, כנגד עיסקת חליפין גרועה של מקרקעין שבוצעה בעבר, בשנת 1976. כן נטען ע"י ב"כ המשיבה מס' 1, כי גם המקרקעין שהוחלפו ע"י העוררים בזמנו, היו מקרקעין שלא ניתן היה לעשות בהם דבר. עבר בהם נחל כך שלמעשה, בסופו של דבר, העוררים ביצעו עיסקת חליפין של מקרקעין גרועים במקרקעין גרועים (פרוטוקול מיום 13.5.14, עמ' 2). דיון והכרעה המקרקעין נשוא הערר הם חלק (כעשירית) מחלקה גדולה, המשתרעת מצומת ביל"ו צפונה, בשטח של 9,873 מ"ר. צורתה מלבנית צרה וארוכה, ברוחב של כ- 9-8 מ' בלבד, לאורך של כ-9 ק"מ. העוררים הם בעלים של 900 מ' בלתי מסויימים בחלקה. העוררים טוענים כי מיקום המקרקעין מוגדר בתשריט המצורף להסכם המכר עם ממ"י, שצורף כנספח א' לערר. לטענתם, מיקום המקרקעין בבעלותם הוא בסמוך לצומת, ולפיו אורך החלקה הוא כ- 112 מ' ורוחבה כ- 8 מ'. בנסח הרישום שצורף לערר מופיעה הערת אזהרה לטובת העוררים על חלק בלתי מסוים במקרקעין - 900/9873. בערר שלפנינו, עיקר טענתם של העוררים מושתתת על הסכם שנחתם עם מינהל מקרקעי ישראל בשם מדינת ישראל, בשנת התשל"ז, 1976, בדבר חילופי קרקעות. טענתם העיקרית היא, כי לא יעלה על הדעת כי המדינה תפר את התחייבותה על פי ההסכם, על ידי אישור תכניות שיפגעו בשווי המקרקעין, ולא תפצה את מי שחתמה עמו על הסכם וקיבלה ממנו מקרקעין אחרים בתמורה. לאחר שעיינו בכתבי הטענות ושמענו את הצדדים בדיונים שהתקיימו בפנינו, סבורים אנו כי עניינם של טענות העוררים איננו מצוי בדלת אמותיו של סעיף 197 לחוק. עניין זה התחדד והתחוור בפנינו במהלך הדיונים שהתקיימו בפנינו, כאשר עיקר טענותיהם וטרוניותיהם הרבות של העוררים מופנות היו כנגד מינהל מקרקעי ישראל, וכאשר טענותיהן הן במישור של הפרת התחייבויות והפרת הסכם, טענות החורגות ממסגרת הדיון בפנינו וממסגרתו של סעיף 198 לחוק. יחד עם זאת, נוכח טענות שנשמעו בפנינו, מצאנו להעיר גם כמה הערות לגופם של דברים: העוררים טוענים למיקום מדויק של המקרקעין, על אף שהוקנו להם חלקים בלתי מסויימים בחלקה. לטענתם, המקרקעין נמצאים בסמוך לצומת. לא ניתן לומר אם כן, גם לשיטתם הם, כי בתכניות קודמות, גם אלו הערוכות בקנה מידה גדול - לרבות תכניות מחוזיות וארציות - לא ניתן לזהות את החלקה. צורתה יחודית היא - ארוכה וצרה מאוד רוחבה 9-8 מ' רוחבה בלבד, והיא משתרעת לאורכו של ציר הדרך לאורך של כ-9 ק"מ. זאת ביתר שאת כאשר העוררים עצמם טוענים למיקום 900 המטרים שהוקנו להם בסמוך לצומת, אשר גם היא ניתנת לזיהוי בבירור בתשריטים של תכניות קודמות, וכאשר על התשריט סומן בבירור מחלף בתוכניות קודמות (תמ"מ 21/3, ועוד). לא ברור כיצד ניתן לטעון באותה נשימה הן למיקום מדויק של המקרקעין והן כי לא ניתן לזהות את החלקה כולה או כי לא ניתן היה לתבוע על פי תוכניות מחוזיות או אף ארציות קודמות, כאשר מדובר בחלקה כל כך צרה וארוכה וכאשר ברור כי רצועת הדרך, המחלף וקווי הבניין, בכל קנה מידה יכללו את אותם 9-8 מטר, או לפחות חלק מהחלקה, אם לא את מלוא אורכה. אשר לפגיעה בגין אישור תכניות קודמות התייחסנו גם בהחלטות קודמות שנתנו בעניין תכניות אלו (בין היתר ערר 9018/10 פירסט קואליטי בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שורקות; ערר (מרכז) 9038/11 מאיר קפרא ואח' נ' ועדה מקומית לתו"ב שורקות ועוד). הערה נוספת עניינה הוא סעיף 6 להסכם, הקובע מפורשות כי : "בצוע ההעברות והרישום לפי סעיפים 4 ו-5 לעיל יהיה לאחר הפרדת נכס א' מתוך כלל שטח החלקה 3798/108 והפרדת נכס ב' מתוך כלל שטח החלקה 3570/66 באופן שכל נכס מהם יהווה יחידת רישום נפרדת, וכן לאחר המרת סוג הקרקע של נכס א' מקרקע מתרוכה (מקרקעי יעוד) למקרקעי ציבור". (ההדגשה שלנו). הנה כי כן, בהסכם עצמו מופיע במפורש כי מדובר במקרקעין ביעוד מתרוכה אשר מינהל מקרקעי ישראל ימירם למקרקעי ציבור. לא ברור אם כן, מה הבסיס לטענה כי המקרקעין הם ביעוד חקלאי. טענת המשיבות היא כי המקרקעין הם מתרוכה, וכי לכל היותר מדובר בהמרתם למקרקעי ציבור, וכי מקרקעי ציבור כוללים יעוד דרך. לא ברור כיצד לומדים העוררים מסעיף זה או מההסכם, כי היתה כוונה להמיר את המקרקעין ליעוד חקלאי כפי שטענו בפנינו, ואם אכן כך - אזי מדוע לא צוין כך במפורש בהסכם. גם סעיף 154 לחוק המקרקעין לפיו: "מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מתרוכה" יירשמו על שם המדינה...", אין בו כדי לבסס את טענת העוררים ליעוד חקלאי של המקרקעין אלא ההיפך, שכל שנעשה בעיסקת החליפין הוא, המרת מקרקעין למקרקעין שחל עליהם ממילא סעיף 154 לחוק המקרקעין, ויתכן שאין להם אלא להלין על עצמם בעניין זה. אולם כאמור, הדיון לגופו של עניין זה ולגופו של ההסכם, חורג מהדיון בפנינו על פי 198 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. מכל מקום, גם על פי סעיף 6 להסכם, אין כדי לבסס את טענת העוררים כי מדובר במקרקעין בייעוד חקלאי ששונה ייעודם. גם בעובדה של עיבודם החקלאי בפועל, אין כדי ללמד על ייעודם במצב התכנוני הקודם. אשר על כן, גם על פי ההסכם עצמו עליו נסמכים העוררים בטיעונם בפנינו, אין כדי לבסס את טענתם לפגיעה. אשר על כן, מכל הטעמים לעיל, לא נמצא כי הפגיעה הנטענת ע"י העוררים נגרמה בגין אישור התכנית ולא הוכח כי ירידת הערך אשר נטענה על ידם, נגרמה בגין אישור התכנית נשוא הערר. אשר על כן, הערר נדחה. העוררים הגישו את עררם לפני כשלוש שנים ואז החל הדיון בעררם, אשר נמשך על פני כמה וכמה דיונים. מאז נדחה המשך הדיונים כמה וכמה פעמים לבקשת המשיבות ובהסכמתם האדיבה של העוררים ובא כוחם, עד כי לאחרונה שוב לא נאות לבקשת דחיה נוספת, והחלטנו שלא לדחות שוב את הדיון. בנסיבות אלו של התמשכות הליכים בשל בקשות הדחייה כאמור, החלטנו שלא ליתן צו להוצאות, על אף דחיית הערר. אשר על כן, בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. בניהמקרקעיןחקלאותפגיעה במקרקעין