עררים לאור סעיף 53ג' לחוק משק הגז הטבעי, פיצוי בגין עבודות להנחת צינור גז רקע העוררים מתגוררים במושב בת שלמה וטוענים כי הינם בעלי זכויות בנחלות ובשטחים חקלאיים במושב בת שלמה וסביבתו. במסגרת הקמת מערכת הולכה לגז טבעי נערכו עבודות גם במקרקעין בהם קיימות זכויות לעוררים. בגין עבודות אלו שולמו לעוררים בעררים דלעיל פיצויים מסויימים על ידי המשיבה 2. העוררים הגישו הודעות ערר לוועדת הערר. בהודעות הערר נרשמה רק המשיבה 1 כמשיבה לערר ואילו משיבה 2, חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "חברת חשמל") , לא צורפה. במסגרת הודעות ערר אלו ציינו העוררים כי שולם להם פיצויי על ידי חברת חשמל, עם זאת טענו העוררים כי הנזקים שנגרמו להם גבוהים בהרבה מהסכומים ששולמו להם. עוד במסגרת הערר טענו העוררים כי הפיצוי שקיבלו נמוך מהפיצוי שקיבלו ניזוקים אחרים בסביבה. כמו כן, צרפו העוררים חוות דעת של שמאי חקלאי לעניין סכום הפיצוי הנוסף המגיע להם לטענתם. המשיבה 1 הגישה בקשה לדחיית העררים על הסף וזאת היות והעוררים לא פעלו על פי סעיף 53(א) לחוק משק הגז הטבעי ולא פנו בבקשה לפיצוי טרם הפנייה לוועדת הערר. לאור הבקשה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כי הדיון בעררים יוקפא עד לבירור התביעות על ידי המשיבה 2, כאשר על העוררים להודיע האם נדרש דיון בערר. ביום 27.12.11 הודיעו העוררים כי נדרש דיון בערר. לאור ההודעה הגישה המשיבה 1 בקשה לצירוף חברת החשמל לישראל בע"מ כמשיבה כתיק, ועדת הערר נענתה לבקשה. המשיבות הגישו כתבי תשובה. במסגרת כתבי התשובה הסבירו המשיבות כי העוררים חתמו על הסכמי פשרה עם המשיבה 2. במסגרת הסכמי הפשרה קיבלו העוררים פיצויי בגין נזקים וזאת בהתאם לחוות דעת שמאי, אשר צורפה לכתב ההסכמה ונחתמה על ידי העוררים. כמו כן כולל הסכם הפשרה כתב התחייבות בנוסח הבא: " " חתימת העוררים על הסכמי הפשרה אומתה על ידי מושב בת שלמה. ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים. במהלך הדיון לא הכחישו העוררים את קיומם של הסכמי הפשרה וחתימתם על הסכמי פשרה אלו, אלא טענו כי נהגו כלפיהם בחוסר שוויון ובחוסר תום לב, ומכאן העילה לביטול ההסכם. בסיומו של הדיון אפשרה ועדת הערר לצדדים להגיש סיכומים בנושא המשמעות של החתימה על הסכם פשרה. טענות הצדדים העוררים טענו בסיכומיהם את הטענות הבאות: המשיבות מנועות מלטעון להשתק מכוח ההסכמים היות וקיימו משא ומתן לאחר חתימת ההסכמים; המשיבות נהגו בחוסר שוויון ובמשוא פנים; כתבי ההסכמה בטלים בשל פגמים בכריתתם: חוסר תום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים; הטעיה לאור סעיף 15 לחוק חוזים; טעות לאור סעיף 14 חוק החוזים; המשיבות הגישו סיכומי תשובה מפורטים. במסגרת כתבי התשובה טוענות המשיבות כי אין לעוררים מענה אמיתי לטענה כי הסכמי הפשרה מיצו וסילקו כל טענה. עוד טוענות המשיבות כי העוררים הרחיבו את החזית בסיכומיהם והעלו טענות שלא נזכרו בכתב הערר או בדיון. המשיבות אף מתייחסות בהרחבה לטענות הנוספות לגופן. דיון מחיקת העררים בהעדר גילוי נאות בכתב הערר העוררים כאמור הגישו הודעת ערר מפורטת לוועדת הערר. במסגרת ההודעה טענו בסעיף 4, כדלקמן: "לעורר שולם באמצעות חברת חשמל לישראל בע"מ (להלן: "חברת חשמל") סך של 24,961 ₪ כתשלום פיצויים, אשר אינם שנויים במחלוקת, בגין הנזקים שנגרמו לעורר כתוצאה מהעבודות" העוררים לא הזכירו בהודעת הערר, ולו ברמז, כי חתמו על התחייבות כה ברורה וכה מפורשת כי סכום זה ממצה את תביעתם בנושא וכי לא תהא להם כל טענה כנגד חברת חשמל או המשיבה 1. אנו סבורים כי התנהגות העוררים במישור זה אינה ראויה, כך שהודעת הערר לא רק שמכילה הטעיה (או במקרה הטוב אי גילוי) במחדל (אי גילוי פאסיבי) אלא שלצערנו סעיף 4 מהווה הטעיה, או ניסיון הטעיה, פוזיטיבי. לעניין אי הגילוי, הרי הדברים ברורים, כאשר העוררים לא הזכירו בהודעת הערר מצידם את קיומו של הסכם הפשרה וממילא לא צרפו אותו. לעניין ההטעיה הפוזיטיבית, טוענים העוררים בסעיף 4 המצוטט לעיל כי תשלום הפיצויים היו פיצויים "שאינם שנויים במחלוקת". מכאן, היה והכוונה של העוררים כי סכום הפיצויים דלעיל אינו שנוי במחלוקת על ידי שני הצדדים, הרי ממילא יש למחוק את הערר היות והעוררים אינם חולקים על הסכום. אלא שכוונת העוררים בכתב הערר אחרת והינה כי הסכום ששולם הינו סכום מינימום שאינו שנוי במחלוקת על ידי הצדדים, כאשר נותר סכום נוסף שהינו כן שנוי במחלוקת. אכן במקרים רבים כאשר קיים סכסוך כספי בין האזרח לרשות, משולמים חלק מהכספים ככספים "שאינם שנויים במחלוקת" ואילו לגבי היתרה מסכימים הצדדים כי ימשכו ההליכים. המקרה שבפנינו אינו מקרה ששולם "סכום שאינו שנוי במחלוקת" כאמירת העוררים, היות ועת נחתם הסכם הפשרה לא היה עוד כל סכום נוסף שהיה "שנוי במחלוקת" והצדדים, שניהם, התכוונו לכך שסכום הפיצוי המשולם הינו הסכום המלא. ונשים לב, וזה העיקר לנושא זה, אף העוררים עצמם אינם טוענים כיום כי בעת החתימה על הסכם הפשרה סברו כי זה עוסק רק בפיצוי חלקי ("סכום שאינו שנוי במחלוקת"), אלא טענתם היא כי רק לאחר שחתמו על כתבי ההסכמה נודע להם כי במקומות אחרים שולמו פיצויים גבוהים יותר. נציין, כי בסיכומים מטעמם לא חזרו העוררים על הטענה בדבר היות הפיצויים ששולמו "פיצויים שאינם שנויים במחלוקת" (ר' סעיף 5 לסיכומים). מן האמור לעיל עולה, כי האמירה של העוררים בכתב הערר כי הפיצויים ששולמו להם בזמנו שולמו כפיצויים שאינם שנויים במחלוקת, אינה אמירת אמת, וזאת אף לעמדתם שלהם כיום. לא מצאנו בסיכומי העוררים ו/או בסיכומי התשובה מטעמם כל הסבר, נימוק או אף תירוץ מדוע לא גולו הסכמי הפשרה בהודעת הערר ומדוע כונו בכתב הערר סכומי הפיצויים ששולמו להם כפיצויים שאינם שנויים במחלוקת. לטעמנו, יש באי הגילוי של ההסכמים עליהם חתמו העוררים וכן באי צירוף הסכמים אלו, קל וחומר באמירה המטעה בדבר "פיצויים שאינם שנויים במחלוקת", בכדי להוות טעם עצמאי למחיקת העררים. אזרח הניגש לערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית מתוך בקשה לקבלת סעד חובה עליו לפרוס בפני ערכאה זו את התשתית העובדתית המלאה, לרבות עובדות שאינן נוחות לו. בוודאי שהוא אינו רשאי לציין ביודעין עובדות שאינן נכונות. הפרה של חובת גילוי זו והסתרת עובדות מהותיות כגון חתימה על הסכם פשרה יש בה כשלעצמה להביא למחיקת ההליך. אשר על כן, אנו סבורים כי די היה באי הגילוי של הסכמי הפשרה, כמו גם באמירה המטעה דנא, בכדי להביא למחיקת העררים. עם זאת, ולמען הסר ספק, נתייחס גם לטענות בעניין הסכמי הפשרה לגופן. מהות הסכמי הפשרה המשיבה 2 התכוונה לבצע במקרקעי העוררים עבודות להולכת צנרת גז טבעי וכתוצאה מכך עמדו להיפגע מקרקעי העוררים. לפיכך ניהלה משא ומתן עם העוררים לתשלום פיצוי. במסגרת המשא והמתן היו העוררים מיוצגים על ידי שמאי מטעמם וכך גם המשיבה 2. בסופו של המשא והמתן הגיע כל עורר ועורר להסכמה פרטנית אשר גובתה בשומה לגבי הפיצוי המגיע לו בגין העבודות. לאחר שהגיעו הצדדים להסכמה נחתם "כתב הסכמה לתשלום פיצויים ולכניסה למקרקעין". כתב ההסכמה מכיל שלושה עקרונות בסיסיים: האזרח מקבל פיצויי בהתאם לחוות דעת שמאי שצורפה לכתב ההסכמה (סעיף 5(א) לכתב ההסכמה); האזרח מאפשר למשיבה 2 להיכנס למקרקעין ולבצע את העבודות (סעיף 4(ה) לכתב ההסכמה); סכום הפיצוי הינו סופי ומוחלט [סעיפים 4(ב), 4(ג) ו- 5(ג)]. מכאן עולה כי כתב ההסכמה מהווה מעין הסכם פשרה בין העוררים לבין חברת חשמל, כך שחברת חשמל תוכל להיכנס למקרקעין ללא הליכים משפטיים או מנהליים ואילו האזרח יקבל פיצויי מיידי. הסכם זה חוסה כמובן תחת עקרון היסוד של דיני החוזים והוא כי חוזים יש לכבד. יתרה מזו, להסכם פיצויי שכזה התייחס בית המשפט העליון באופן מפורש בע"א 8490/06 אברהם בדרה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל () (להלן: "עניין בדרה"). לאור חשיבות העניין, נצטט בהרחבה: "זאת ועוד - אחרת. המערערים, בהיענותם לפניית המינהל לפנות מרצון את המקרקעין תמורת הפיצוי שהוצע להם, נכנסו להליך חוזי. במסגרת זו הם חתמו על הסכמי הפינוי, בגדרם הצהירו כאמור כי: "יהיו מנועים מלטעון לזכות כלשהי ו/או להגיש תביעה כלשהי נגד המינהל... בקשר לקרקע". לאחר קבלת הפיצוי הם אף חתמו על אישורים סופיים, במסגרתם נאמר כי הפיצוי שניתן להם הוא "נאות והוגן" וכי לא תהיה להם עוד "כל תביעה, או טענה בקשר עם הקרקע ועם התמורה שהתקבלה כנגד פינויה". בהסדרים אלו היתה משום "קניית סיכונים" הדדית, ובמהותה - היא פשרה בין הצדדים. זו ביטלה מצגים קודמים, טענות וזכויות, ככל שהיו כאלה וכן עילות לתביעות עתידיות. מה הנפקות המשפטית של התנהלות זו? בכך נדון להלן. הניתוח האנליטי לימד אותנו כי: "בפשרה יש משום 'קניית סיכון', או 'קניית דין'. הסיכון יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית, או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ב' 736 (1992). בעקבות הניתוח הנ"ל - הפשרה הוגדרה בפסיקתו של בית משפט זה (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש אליאס, פ"ד נא(1) 577, 591-590 (1997) (להלן: עניין בן-לולו)) כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם". וכן: "העולה מן המקובץ מלמד כי המערערים אינם רשאים לבקש "לפתוח" את הסכמי הפשרה עליהם חתמו, שכן אלה מיצו את זכויותיהם. אין הם באים גם בגדר החריגים הנדירים המאפשרים סטייה מהכלל בדבר "סופיות הפשרה". האמור כאן מקבל חיזוק מהעובדה שהמערערים, במסגרת המסמכים עליהם חתמו, לא ביקשו לשמר לעצמם את האפשרות לתבוע השוואה ביחס לחקלאים אחרים, במיוחד בשים לב לכך שהם גורסים כי נאמר להם על ידי המינהל - במהלך המשא ומתן לקראת חתימת הסדרי הפשרה - כי מצבם של המסרבים להתפנות יהיה נחות מזה שלהם. בהקשר קרוב הבהרתי לאחרונה (ראו: ע"א 10691/06 שריג אלקטריק בע"מ נ' פקיד השומה ירושלים ( 23.1.2011), בהתבסס על האמור בספרו של David Foskett, The Law and Practice of Compromise 114 (2005)), כי אם נושא יכול וראוי היה (could and should) להיכלל בהסדר פשרה - אין להתיר העלאתו מחדש בהליכים מאוחרים יותר." ודברים אלו כמו נכתבו על המקרה שבפנינו. לפיכך בהעדר טעמים חריגים ויוצאי דופן יש לכבד את הסכם פשרה כפי שנחתם בעניין שבפנינו. כעת נבחן את הטענות הספציפיות של העוררים ביחס להסכמים אלו: הטענה כי המשיבות מנועות מלטעון כי החתימה על כתב ההסכמה חוסמת את תביעת העוררים טענתם הראשונה של העוררים הינה כי המשיבות קיימו משא ומתן עם העוררים גם לאחר הסכם הפשרה, ולכן מושתקות מלטעון לאכיפתו כעת. אין בידנו לקבל טענה זו. ראשית מדובר בטענה חדשה שלא נטענה בכתב הערר וכן לא בדיון. בכל מקרה, אף אם התיאור העובדתי של העוררים נכון במלואו, הרי לא ברור כיצד התייחסות המשיבות לטענות העוררים יש בה ליצור הסכם חדש או לבטל את ההסכם הקודם. ודוק. העוררים לא טענו כי בינם לבין המשיבות הושג הסכם או הבנה לאחר החתימה על הסכם הפשרה, אלא רק כי העוררים פנו למשיבות, המשיבות ענו להן וכי נתקיימו פגישות, כלומר לכל היותר נוהל משא ומתן. נציין כי העוררים מציינים כי התנהלה חלופת מכתבים עם המשיבה 2 (ר' סעיף 8 לסיכומים), אך משום מה מצורפים לסיכומים רק המכתבים שלהם לחברת החשמל ולא התשובות שנתקבלו. בכל מקרה, אין חולק כי המשא ומתן לא הבשיל לכדי חוזה או הסכמה ומכאן אין בעצם קיומו של משא ומתן בכדי להביא לביטול הסכם הפשרה שנחתם ובוודאי שאין בו למנוע מצד לטעון לזכויותיו מכוח הסכם תקף. הטענה כי המשיבות נהגו בחוסר הגינות, בחוסר שוויון ובמשוא פנים הטענה המרכזית של העוררים הייתה כי המשיבות נהגו בחוסר שוויון כאשר שילמו לעוררים פחות מאשר שולם לחקלאיים אחרים. חוסר שוויון זה בתשלום הפיצויים מהווה לעמדתם טעם לביטול הסכם הפשרה ולקיום דיון בערר לגופם של דברים. איננו מקבלים טענה זו היות ולטעמנו לא הוכיחו העוררים כי נהגו בהם בחוסר שוויון המצדיק את ביטול הסכם הפשרה, ונבאר: טענת העוררים הינה כאמור כי חקלאיים אחרים קיבלו פיצויי גבוה יותר. לתמיכה בטענתם זו צרפו העוררים 5 דוגמאות לפיצויי שקיבלו חקלאים בדרום. אף אם נקבל את הנתונים הללו במלואם, הרי אין בכך להוכיח חוסר שוויון או הפלייה, ובוודאי שלא חוסר הגינות. תשלום פיצויים חקלאיים הינו תשלום ספציפי בגין מטע ספציפי, ולכן על מנת לשלם פיצויי נכון יש לערוך שומה פרטנית לכל חלקה וחלקה, כפי שאכן נעשה על ידי המשיבה 2 במסגרת הסכמי הפשרה. הנזק הנגרם לחקלאי הינו תלוי פרמטרים רבים, בין היתר, סוג הגידול, איכות המטע הספציפי, גודל המטע, עונת השנה בה מתבצעות העבודות, האזור הגיאוגרפי של הגידול, תקופת העבודות ועוד. לפיכך, לא ניתן כלל להשוות את הפיצוי שקיבל מר בילנסקי ממושב חלץ בדרום הארץ בגין מטעי אפרסק לבין הפיצוי שקיבלו העוררים בגין מטעי המשמש במרכז הארץ. זאת ועוד, לא ניתן גם להשוות את מטעי האפרסק של בילנסקי עם מטעי האפרסק של העוררים, בהיות הפמרטרים הנוספים כגון: גיל המטע, עונת השנה, גודל המטע, תקופת העבודות ועוד שונים לגמרי. זאת ועוד, אף אם היה ניתן להשוות את הפרמטרים החקלאיים, הרי השוואת הפרמטרים החקלאיים בלבד חוטאת למהותם של הסכמי הפשרה. הסכמי הפשרה מלבד מרכיב פיצויי בגין נזק בפועל יש בהם אלמנט חשוב נוסף והוא קניית סיכון או זמן של הגורם המבקש לבצע את העבודות. כך, כאשר הגורם המבצע את העבודות נמצא במצוקה של זמן, יהיה מוכן זה לשלם פיצויי גבוה יותר וזאת על מנת לחסוך הליכים משפטים או מנהליים לשם כניסה למקרקעין. עמדה על כך ועדת ערר זו בערר (חיפה) 9052/09 וקסמן נ. חברת החשמל לישראל () בה נדון תכליתו של הסכם פשרה דומה: "מבחינת תכלית ההסכם אנו סבורים כפי שציינו לעיל, כי תכלית ומטרת ההסכם היה מתן פיצוי ללא הוכחת נזק לתקופת קצובה ובתמורה קבלת הרשאה מהירה לכניסה למקרקעין. לאור תכלית זו המשיבה וויתרה בהסכם על אותם "הנחות יסוד" להן טענה בכתב התשובה, וזאת מתוך מחשבה שאף אם לא נגרם נזק לעורר, הרי לאור התקופה הקצרה התשלום שתשלם "שווה לה" למניעת הליכים משפטיים. לאור תכלית זאת גם הסכים העורר ליתן כניסה מיידית, מתוך הבנה שאף אם יימצא פתרון אחר להאבסת העדר ללא רכישת תחמיץ נוספת וללא הוצאת כספים נוספים, עדיין יזכה לתמורה הנקובה בהסכם." (הדגשה שלי - ג.ה.). לפיכך, מצב בו יקבלו שני חקלאיים בעלי מטע זהה פיצויי שונה הינו בהחלט מצב אפשרי וזאת כאשר הגורם "המפקיע" משלם פרמיית פיצויי נוספת בגין קבלת חזקה מיידית במקרקעין לשם ביצוע העבודות. זאת ועוד, בעררים שבפנינו קיימים שבעה עוררים אשר אין טענה כי קיים חוסר שוויון ביניהם לבין עצמם, כאשר קיימת עוררת נוספת שקבלה פיצוי דומה (אולם לגביה אין חתימה על הסכם פשרה). לעומת זאת הציגו העוררים חמש דוגמאות לחקלאים שקיבלו לטענתם פיצויי גבוה יותר. בנסיבות אלו, קשה לקבל טענה של הפלייה או חוסר הוגנות. היה מקום לטעון לחוסר הגינות אילו היו העוררים מראים כי באופן שיטתי משולמים פיצויים ברמה X לכלל הנפגעים ונפגע ספציפי קיבל פיצוי נמוך ברמה Y. אולם כאשר לפחות 7 חקלאים במושב בת שלמה קיבל פיצויי לפי קריטריון זהה (וכאמור אין כל טענה להפליה בין העוררים), אין בכך שחמישה חקלאיים בדרום קיבלו פיצויי גבוה יותר בכדי ליצור הפלייה. למעלה מן הצורך נציין, כי אף אם היה מתברר כי אותם חמישה חקלאיים בדרום קיבלו פיצויי גבוה יותר בתנאים דומים לתנאים של העוררים ואף אם היה מוכח כי קיימים חקלאיים נוספים אשר קיבלו פיצויי גבוה, הרי לא היה בכך בכדי להביא לביטול הסכם הפשרה. הסכם הפשרה נערך לאחר משא ומתן בין הצדדים ועל סמך שומה פרטנית. במסגרת הסכם הפשרה קנו הצדדים סיכויים וסיכונים, בין יתר הסיכונים של העוררים עמד הסיכון כי לחקלאיים אחרים ייקבע סכום גבוה יותר. בעניין זה ראוי להשוות לעניין בדרה לעיל, בעניין בדרה נטען כי מינהל מקרקעי ישראל הבטיח לאלו שחתמו על הסכמי הפשרה כי אלו המסרבים להתפנות יקבלו פיצויי נמוך יותר, ולמרות זאת קיבלו אלו פיצויי גבוה יותר. למרות זאת הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון לא אפשרו לפתוח את הסכם הפשרה, וקבע בית המשפט העליון: "האמור כאן מקבל חיזוק מהעובדה שהמערערים, במסגרת המסמכים עליהם חתמו, לא ביקשו לשמר לעצמם את האפשרות לתבוע השוואה ביחס לחקלאים אחרים, במיוחד בשים לב לכך שהם גורסים כי נאמר להם על ידי המינהל - במהלך המשא ומתן לקראת חתימת הסדרי הפשרה - כי מצבם של המסרבים להתפנות יהיה נחות מזה שלהם." יתרה מזו, בית המשפט העליון בענין ברדה דוחה במפורש טענת הפלייה בנוגע לחקלאיים אשר קיבלו פיצויי גבוה יותר: "מן המקובץ עולה כי במקרה שלפנינו, תחושות של "תסכול וקנאה" (כהגדרת המערערים) - אין בהן בסיס משפטי מספיק להשוואת מעמדו של "קונה סיכון" למעמדו של מי ש"נטל את הסיכון", והצליח." ואם לא די בכך, אף אם היו מוכחים העוררים כי מדובר באותה מערכת נסיבות ובאותו הגידול במדויק, ייתכן כי הסעד הנכון הינו שלילת פיצויי היתר מחקלאי הדרום ולא מתן תשלום פיצויי נוסף עבור העוררים, ור' בדרה לעיל: "יצוין כי בנסיבות אלה אין צורך להידרש לשאלת הנוספת, העומדת בדרכם של המערערים והיא הצורך להוכיח שבמקרה של הצדקה להשוואת המעמד בין המערערים לבין ארבעת החקלאים, הדרך לעשות כן תהיה בהכרח בהענקה של סעד חיובי (תשלום פיצויים נוספים למערערים), ולא במתן סעד שלילי - בקביעה כי לא היה מקום לשלם פיצויים ביתר לארבעת החקלאים (השוו: בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 207-202 (1991))." לאור האמור לעיל אנו דוחים את טענת חוסר השוויון ו/או חוסר ההגינות. יש לבטל את הסכמי הפשרה לאור פגמי כריתה שנפלו בכריתתם העוררים טוענים כי יש לבטל את הסכמי הפשרה לאור פגמי כריתה שנפלו בכריתתם. בפרט טוענים העוררים כי יש לבטל את החוזים לאור סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), העוסק בניהול משא ומתן בחוסר תום לב, סעיף 15 לחוק זה העוסק בהטעיה וסעיף 14 לחוק החוזים העוסק בטעות. איננו מקבלים טענות אלו. בבסיס טענות העוררים בדבר פגמי הכריתה עומדת הטענה כי על המשיבה 2, אשר עימה ניהלו העוררים את המשא והמתן, היה לגלות במסגרת המשא והמתן את הפיצויים ששילמה המשיבה 1 לחקלאיים אחרים. ראשית נציין, כי כתנאי מקדמי לקבלת הטענה היה על העוררים להוכיח כי אכן המשיבה 2, אשר אין חולק כי היא זו שניהלה את המשא ומתן עם העוררים והיא זו החתומה על הסכמי הפשרה עימם, ידעה על הפיצויים ששולמו על ידי המשיבה 1 לחקלאים אחרים באזורים אחרים. ברור כי מבלי הוכחת ידיעה לא ניתן לייחס למשיבה 2 חוסר תום לב או אי גילוי עובדות עליהן כלל לא ידעה. לא מצאנו כל ראיה של ממש כי אכן ניתן לייחס למשיבה 2 ידיעה בפועל או ידיעה קונסטרוקטיבית בדבר פיצויים ששולמו לחקלאי זה או אחר על ידי המשיבה 1. אולם, אף אם נניח לצורך החלטה זו, אשר ניתנת ללא שנשמעו ראיות, כי המשיבה 2 ידעה בפועל על כלל הפיצויים ששולמו לחקלאיים בישראל עקב הנחת צנרת הגז, עדיין איננו סבורים כי היה עליה לגלות נתונים אלו לעוררים ואיננו סבורים כי יש באי הגילוי בכדי חוסר תום לב או הטעיה, ונבאר: המשיבה 2 ניהלה משא ומתן פרטני עם כל אחד ואחד מהעוררים, אשר היה מלווה בשמאי מטעמו. בנסיבות אלו הפיצוי לכל עורר נקבע לפי נזק בפועל שנקבע לאותו העורר, על פי נתוניו האישיים וכפי שסוכם בין שמאי המשיבה 2 לשמאי העוררים, לעתים בתוספת או בהפחתת פרמיית סיכון. במסגרת משא ומתן פרטני שכזה אין רלוונטיות ממשית לפיצויים ששילמה חברת נתבי הגז לישראל לחקלאיים אחרים בדרום או בצפון הארץ, וזאת והיות הפיצוי אמור לשקף נזק ספציפי לנפגע ספציפי. לשם הבהרת הנושא נניח כי העוררים היו מוכרים את ביתם בבת שלמה לרוכש כלשהו, האם על הרוכש לגלות במסגרת המשא והמתן כי רכש בית בדרום הארץ במחיר גבוה יותר? אלו גם פני הדברים במקרה שבפנינו, אין למעשה רלוונטיות מעשית לסכום הפיצוי ששולם לחקלאי אחר בדרום הארץ. יודגש, העוררים אינם טוענים כי הפיצוי ששולם להם אינו משקף נכונה את הנזק שנגרם להם בפועל, ואין גם טענה כי חקלאים שכנים בבת שלמה או באזור קיבלו פיצוי גבוה יותר, אלא כי חקלאים באזורים אחרים בישראל קיבלו יותר כך שלטענתם אילו ידעו זאת במשא והמתן ייתכן וגם הם יכולים היו לקבל פיצויי גבוה יותר. מכאן, אף אם קיימת טעות של העוררים הרי מדובר במקרה מובהק של טעות בכדאיות העסקה כמובנה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) ולא טעות המאפשרת ביטול ההסכם בעילות של טעות או הטעיה, לעניין זה ר' ה"פ (חיפה) 790/95 עזבון המנוחה מלי ברוך ז"ל נ. קול הכרמל בע"מ () . נסכם ונאמר, כל אחד ואחד מהעוררים ניהל משא ומתן פרטני במסגרתו נערכו שומות לנזקים שנגרמו לו והוא קיבל פיצויי בהתאם לשומה שהייתה מוסכמת עליו. אין כל טענה כי נערכה הפלייה בפיצוי שקיבלו החקלאים בבת שלמה או באזור הקרוב. במסגרת משא מתן פרטני שכזה, איננו סבורים כי היה זה חוסר תום לב או הטעיה שלא לגלות פיצויים שקיבלו ניזוקים אחרים, באזורים אחרים, לאור משא ומתן פרטני אחר, אף אם היה מוכח כי המשיבה 2 אכן ידעה על משאים ומתנים אלו. איננו סבורים גם כי מתגבשת עילת הטעות כמובנה בסעיף 14 לחוק החוזים. העוררים חתמו על הסכם הפשרה כאשר המידע המלא ביחס לגידולים שלהם פרוס לנגד עיניהם וכאשר הם נעזרים בשמאי מקרקעין. לפיכך, ככל שקיימת טעות בדרישות העוררים, טעות הנובעת לטענתם מכך שלא ידעו כי שולם לניזוקים אחרים תשלום גבוה יותר, הרי מדובר במקרה מובהק של טעות בכדאיות העסקה, טעות אשר אין בה בכדי להוות עילה לביטול ההסכם. נוסיף ונציין כי אנו מקבלים את עמדת העוררים כי מדובר בחברות אשר להן פן ציבורי משמעותי ולכן חלות עליהם חובות תום לב מוגברות. אלא שאף מנקודת מבט זו של חובת תום לב מוגברת, איננו סבורים כי היה על המשיבות לשלם לעוררים סכומים הגבוהים באופן משמעותי מהנזק שנגרם לעוררים לפי חוות דעת שמאי. המשיבות אכן חייבות לשלם לעוררים את הנזק שנגרם להם ואף לעשות זאת ביד רחבה ונדיבה, אבל לחברות אלו, כחברות השייכות לציבור, יש גם חובת הגינות כלפי הציבור אשר בכספו הן עוסקות, ולכן חברות אלו אינן אמורות לשלם פיצויי מעבר לפיצויי שמגיע לאזרח בגין נזקיו, היות ובכך ימצאו עצמן מועלות בחובתן כלפי כלל הציבור. לפיכך, הדרך הנכונה והראויה לתשלום הפיצוי, הינה דווקא הדרך שננקטה על ידי המשיבה 2, הכנה שומה פרטנית עבור כל עורר ותשלום בגין הנזק לאור שומה זו. סיכום מן האמור לעיל עולה, כי העוררים חתמו כולם על הסכמי פשרה עם המשיבה 2 (הסכמים שלא גולו בכתב הערר). במסגרת הסכמי הפשרה קיבלו העוררים פיצויי בגין הנזק שנגרם למקרקעין שלהם וזאת לאור שומה פרטנית שנערכה להם ואשר לה הם הסכימו. העוררים אף הצהירו כי פיצויי זה ממצה את הנזק שנגרם להם. עוד נציין, כי מדובר בקבוצה משמעותית של עוררים מאותו האזור כאשר אין כל טענה כי נעשתה הפליה בין עורר לעורר, כך שאין מחלוקת כי כלפי תושבי האזור נהגו בשוויון. בנסיבות אלו, איננו סבורים כי ניתן כיום לאחר שהעוררים קיבלו את הפיצוי מכוח הסכמי הפשרה לבוא ולבטל את הסכמי הפשרה הללו וזאת רק מהטעם כי נטען שחקלאי זה או אחר בדרום או בצפון הארץ קיבל סכום גבוה יותר. בסיומם של דברים נציין כי ניתן להבין לליבם של העוררים אשר מרגישים כי חתמו על הסכמי הפשרה מתוך "מקח טעות" וכי ייתכן ויכלו "להשיג" פיצויי גבוה יותר. אך יש ואלו יוכלו להתנחם בכך שהאמרה: "הסכמים יש לכבד" אינה כלי ריק, ובאותה מידה שהיא משרתת כיום את המשיבות יכולה היא לשרת גם את התובעים או דומים להם. כך, למשל, בערר (חיפה) 9052/09 וקסמן נ. חברת החשמל לישראל () טענה חברת החשמל כי אין מקום לשלם את הפיצוי שנקבע בהסכמי פשרה דומים שנחתמו עם חקלאיים מאותו האזור וזאת לאור פגמי כריתה והעדר נזק בפועל. ועדת הערר דחתה טענות אלו של חברת החשמל בדבר פגמי כריתה בכתב ההסכמה וכן טענות אחרות, וקבעה: "אשר על כן, אנו קובעים, כי על המשיבה (חברת חשמל - ג.ה.) לשלם לעורר את מלוא הסכום הנקוב בסעיף 5 לכתב ההסכמה." ויפים דברים אלו גם לענייננו. לאור כל המנומק לעיל, אנו דוחים את העררים. אין צו להוצאות. פיצוייםגז טבעיגזערר