הפסיקה קבעה כי בדרך כלל יש ליתן למילה "או" את המשמעות הטבעית שלה, קרי להפריד. ר' בג"צ 8233/99 ספיר בן צוק נ. שר התחבורה ואח' (): "וו החיבור ("ו") בלשון העברית - והמקבילה לה (‎and) באנגלית - באה לחבר (לשון "קוניונקטיבית"). הדיבור "או" בלשון העברית - והמקבילה לה (‎or) באנגלית - באה להפריד ("לשון דיסיונקטיבית"). כך הוא הדבר בדרך כלל (ראו ע"פ ‎176/61 ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2), 667, 674" מבחינת הגיונם של דברים ניתן ללמוד על הסייג לאור ההבהרה בראשית הסעיף של מהות הפיצויים: "הפיצוי בגין הפגיעה במחוברים מתייחס למחוברים בתחום רצועת העבודה של מערכת ההולכה...". כלומר, כאשר מהות הפיצוי וההסכמה בגינם הינה הפגיעה בתחום רצועת העבודה, אך הגיוני הוא כי כתב ההסכמה לא ישתיק את האזרח מטענה לגבי נזק מחוץ לרצועת העבודה, בין אם זה היה צפוי באותה עת ובין אם לאו. יתרה מזו, עמדת המשיבה מובילה לתוצאה חסרת הגיון פנימי בסייג, היות ולשיטתה הסייג מתיר הגשת תביעה הן על נזק למחוברים "שמחוץ לרצועת העבודה" והן לנזק ל"רכוש מכל סוג שהוא" (ובלבד כי הנזק לא נצפה בפועל). לפיכך ברור כי לאור עמדת המשיבה, המילים "שמחוץ לרצועת העבודה" מיותרות, היות ונזק זה נכלל בנזקי רכוש מכל סוג שהוא. לעומת זאת, עמדת העורר הגיונית וקוהרנטית, היות ולפי פרשנותו הנזק למחוברים שמחוץ לרצועת העבודה אינו כפוף לכך שזה לא נצפה בפועל במשא והמתן, ואילו כל נזק אחר, על מנת לתבוע בגינו, יש להוכיח כי לא נצפה בפועל במשא והמתן. לפיכך, יש מקום ליתן להסכם פרשנות הגיונית וקוהרנטית ואין מקום להניח כי הצדדים התכוונו לנסח סעיף אשר מכיל סתירות פנימיות, מילים מיותרות והוא אינו הגיוני. מבחינה תכליתית, הרי ברור כי הצדדים התכוונו בנספח לקבוע סייג למניעות ולהשתק שההסכם החיל על העורר. כפי שלמדנו לעיל כתב ההסכמה קובע מניעות והשתק רחבים. עם זאת הצדדים הסכימו להוסיף נספח מיוחד שכול מטרתו הינה להקים סייג להשתק העורר. מכאן, אין זה סביר, כי הצדדים ניסחו נספח שלם רק על מנת שלא ייכלל בו למעשה כמעט דבר. ודוק. היה ונלך לשיטת המשיבה, הרי נספח הסייג חל רק על נזק שלא נצפה בפועל במהלך המשא והמתן, ולשיטתה, לא נצפה עד ליום החתימה על הנספח. מכיוון שהנספח נחתם לאחר ביצוע העבודות, הרי שכל נזק כתוצאה מהעבודות היה כבר ידוע בעת חתימתו, ומכאן הסייג בנספח למעשה אינו חל על דבר (כמעט). לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הפרשנות הראויה והנכונה לנספח לכתב ההסכמה הינה כי לגבי מחוברים שמחוץ לרצועת העבודה, רשאי העורר להגיש תביעה וערר. מן הכלל את הפרט: השומה המצורפת לכתב הערר כוללת שני ראשי נזק: ראש הנזק הראשון הינו פגיעה במטע האפרסמון. בגין הפגיעה במטע האפרסמון בתחום רצועת העבודה קיבל כבר העורר פיצויי, והוא ודאי שאינו זכאי לפיצוי נוסף. לגבי פגיעה במטע האפרסמון מחוץ לרצועת העבודה, הרי לאור הניתוח לעיל של המערכת ההסכמית, הוא רשאי לדרוש פיצוי ככל שקיימת פגיעה שכזו. ראש הנזק השני, הינו פגיעה בשורת צבר ללא קוצים מזן "אורלי". בהתאם לשומה מדובר על פגיעה בתחום רצועת העבודה, כך מתוך שומת העורר: "במהלך חישוף פני השטח ברצועת העבודה, נעקרה שורת צברים ללא קוצים...". לפיכך, בגין שורת צברים אלו מנוע ומושתק העורר מלתבוע במסגרת ערר זה, וזאת לאור כתב ההסכמה וכן הנספח לכתב ההסכמה. נציין כי הנזק הנטען אינו עומד גם במגבלה השנייה של "נזק רכוש מסוג כלשהו", היו ומדובר בנזק אשר היה צפוי לחלוטין מיום תחילת המשא והמתן וזאת כאשר מדובר בנזק בתוך רצועת העבודות, וזאת מבלי צורך להכריע מהי "תקופת המשא והמתן". ערר 96078/11 - מר בנימין דוד כללי: עורר זה חתם פעמיים על כתב הסכמה. כתב ההסכמה הראשון נחתם ביום 30.7.2006. בסעיף 2 לכתב ההסכמה נקבע כי הגידולים הקיימים במקרקעין הוצגו למשיבה ביום 17.3.2005. על פי כתב ההסכמה הפיצוי שיקבל מר בנימין בן דוד הינו בסך של 4,834 ₪. על פי סעיף 5(ב) לכתב ההסכמה נכתב: "הסכום הנ"ל מהווה פיצוי מוסכם וסופי בגין המחוברים..." סעיף 5(ג) לכתב ההסכמה קובע: "מבלי לגרוע מן האמור לעיל אני מאשר, כי לא תהיינה לי כלפי החברה...כל טענה ו/או דרישה ואו תביעה לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין.." סעיפים אלו זהים לסעיפים שנידונו בערר דלעיל בעניין בן שלמה ולטעמנו מקנים חסינות למשיבה בפני תביעות נוספות, לרבות הדרישה לפיצוי הנכללת בכתב הערר. אלא, שגם לכתב הסכמה זה נחתם נספח אשר מסייג את כתב ההסכמה. הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 1 לנספח: כתב ההסכמה השני נחתם ביום 2.1.2007. על פי כתב ההסכמה מיום 2.1.2007 הגיע לעורר פיצוי נוסף בסך של 6,899₪. כתב הסכמה זה כלל גם הוא סעיפי ויתור כמצוטט לעיל, וכן נספח המסייג את המניעות והוויתור בנוסה זהה לחלוטין לנוסח המצוטט לעיל. ניתן לראות, כי סעיף הסייגים בנספח של העורר דוד בנימין זהה לסעיף הסייגים של העורר אלון בן שלמה, למעט החלפת המילים "שמחוץ לרצועת העבודה" (לאחר המילה "למחוברים") במילה "אחרים". בהינתן כי הפתיח לנספח קובע שהוא מתייחס "למחוברים בתחום רצועת העבודות של מערכת ההולכה" הרי ברור כי המילים "למחוברים אחרים", במשפט שלאחר מכן, מתייחסות למחוברים שאינן בתחום רצועת העבודה של מערכת ההולכה. לפיכך, לדעתנו, אין כל הבדל בפרשנות הנספח שנחתם על ידי העורר מר בנימין לפרשנות הנספח שנחתם על ידי מר בן שלמה, ושניהם מאפשרים לחקלאים להגיש בעתיד תביעה בגין מחוברים שאינם בתחום רצועת העבודה של מערכת ההולכה ("מחוברים אחרים" בלשון הנספח כאן). מכאן, זכאי בר בן שלמה להגיש תביעה או ערר, לגבי נזקים מחוץ לרצועת העבודה, ורק לגבי נזקים אלו. מן הכלל אל הפרט: התביעה והערר שפנינו הוגשו בגין חלקות שיועדו לגידולי ירקות (12 דונם לוף וכן 8 דונם פלפל), כאשר חלקות אלו לא נכללו ברצועת העבודה לטענת שמאי העורר. לפיכך, זכאי העורר באופן עקרוני להגיש תביעה וערר בגין הנזקים לחלקות אלו. עם זאת יובהר, כי על העורר יהיה להוכיח (ככל שהדבר שנוי במחלוקת) כי חלקות אלו אינן ברצועת העבודה. ערר 96075/11 רחל מולאי כללי: עוררת זו חתמה אף היא על כתב הסכמה וזאת ביום 9.4.2007. בסעיף 2 לכתב ההסכמה נקבע כי הגידולים הקיימים במקרקעין הוצגו למשיבה ביום 17.3.2005. על פי כתב ההסכמה הפיצוי שתקבל העוררת גב' רחל מולאי הינו בסך של 47,626 ₪. על פי סעיף 5(ב) לכתב ההסכמה נכתב: "הסכום הנ"ל מהווה פיצוי מוסכם וסופי בגין המחוברים..." סעיף 5(ג) לכתב ההסכמה קובע: "מבלי לגרוע מן האמור לעיל אני מאשר, כי לא תהיינה לי כלפי החברה...כל טענה ו/או דרישה ואו תביעה לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין.." סעיפים אלו זהים לסעיפים שנידונו בעררים דנא בעניין בן שלמה ובנימין ולטעמנו מקנים חסינות למשיבה בפני תביעות נוספות, לרבות הדרישה לפיצויי הנכללת בכתב הערר. אלא שגם לכתב ההסכמה זה נחתם נספח אשר מסייג את כתב ההסכמה. הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 1 לנספח: ניתן לראות כי סעיף הסייגים בנספח של העוררת רחל מולאי זהה לסעיף של העורר בנימין ולמעשה זהה גם לזה של העורר אלון בן שלמה, למעט החלפת המילים "שמחוץ לרצועת העבודה" (לאחר המילה "למחוברים") במילה "אחרים". לפיכך, לדעתנו, אין כל הבדל בפרשנות הנספח שנחתם על ידי העוררת גב' מולאי, הנספח שנחתם על ידי מר בן שלמה והנספח של מר בנימין, וכולם מאפשרים לחקלאים להגיש בעתיד תביעה בגין מחוברים שאינם בתחום רצועת העבודה של מערכת ההולכה ("מחוברים אחרים" בלשון הנספח כאן). מכאן, זכאית הגב' מולאי להגיש תביעה או ערר, לגבי נזקים מחוץ לרצועת העבודה, ורק לגבי נזקים אלו. מן הכלל אל הפרט: התביעה והערר שפנינו הוגשו בגין שני פרדסים. הפרדס הראשון, הינו פרדס לימון צעיר בשטח של כ- 4 דונם, אשר לטענת העוררת והשמאי מטעמה העבודות להנחת צינור הגז חייבו את עקירתו. הפרדס השני, הינו פרדס לימון בוגר, לגביו נטען כי העבודות פגעו פיזית בשורה אחת של הפרדס בשטח של 1 דונם. ונצטט משומת השמאי מטעם העוררת: לעניין פרדס הלימון הצעיר, הרי היות וזה אינו נכלל ברצועת העבודה, הרי לאור הנספח לכתב ההסכמה ופרשנותו דלעיל, לא ניתן למנוע מהעוררת להגיש תביעה או ערר בגין פרדס זה. לגבי הפרדס השני הרי פרדס זה נכלל ברצועת העבודה ולפי שמאי העוררת הפגיעה בו הינה תוצאה ישירה של העבודה ברצועת העבודה. נציין כי אף הנספח המסייג קובע כי בגין פגיעה במחוברים ברצועת העבודה קיבלה העוררת פיצוי, ונחזור ונצטט: לפיכך, ככל שהיו לעוררת טענות כי הפיצוי בגין המחוברים בתחום רצועת העבודה אינו הולם, היה עליה לעלות זאת עת חתמה על ההסכם או על כתב ההסכמה ולא כיום. נציין, כי אין חולק כי כתב ההסכמה נחתם על ידי העוררת (שהייתה מיוצגת באותה עת) לאחר סיום העבודות, כך שכל פגיעה ישירה כתוצאה מעבודות ברצועת העבודה, כדוגמת הפגיעה בפרדס הבוגר, וודאי שהייתה ידועה לה. בנסיבות שכאלו, לטעמנו אין כל רלוונטיות לשאלה מה התאריך אליו מתייחסות המילים "במהלך המשא והמתן" בנספח לכתב ההסכמה, וזאת כאשר כתב ההסכמה וכן הנספח המסייג אותו מציינים בברור כי אלו מתייחסים לפגיעה במחוברים ברצועת העבודות. מכאן, ככל שהייתה פגיעה נוספת לגבי רצועת העבודות, שהייתה ידועה לעוררת ברצועה זו עובר לחתימה על כתב ההסכמה והנספח לו היה עליה לעלותה אז, ולא לאחר שזה נחתם והפיצוי מכוחו שולם. סיכום: לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: לגבי ערר 96075/11, אנו דוחים את הבקשה לסילוק על הסף, למעט הנזק הנטען בגין פרדס הלימון הבוגר, ראש נזק זה מסולק בזאת על הסף. לגבי ערר 96078/11, אנו דוחים את הבקשה לסילוק על הסף. לגבי ערר 96088/11, אנו דוחים את הבקשה לסילוק על הסף, למעט הנזק הנטען בגין שדרת הצבר, ראש נזק זה מסולק בזאת על הסף. למען הסר ספק יובהר כי אין באי סילוק העררים על הסף בכדי להוות דעה כלשהי של ועדת הערר כלפי הנזק הנטען לגופו. פרשנות