ערר להתיר בקשה להקמת מבנה פל"ח למטרת מלאכה ותעשייה זעירה בשטח של 300 מ"ר + הריסות, במקרקעין הידועים כחלקה 18, גוש 6796, מגרש 81. מדובר במשק 81 במשמר השבעה (להלן: "המקרקעין"). הועדה המקומית החליטה כדלקמן: "הבקשה תואמת התוכנית החלה במקום גז / 1000. לאשר את הבקשה כפוף לביצוע התנאים והתיקונים. ההיתר יוצא לאחר מילוי התנאים וביצוע התיקונים כנדרש..." העורר הינו בעל הזכויות במשק 82 מדרום למקרקעין נשוא הערר. בין הצדדים מתנהל סכסוך חובק ערכאות, במסגרתו מנהל העורר מעקב צמוד על הנעשה בחלקת שכנו. עוד יש לציין כי גם הרשויות מצאו לנכון לבחון באמצעות הכלים הקבועים בחוק התכנון והבניה טענות בדבר עבירות לכאורה במקרקעין לרבות העמדות לדין. אלא, שבענייננו עסקינן בהיתר שיצא לפני כשנה וליתר דיוק ביום 13/2/11 במסגרתו אושרה בקשה תואמת תכנית. העורר לא הציג כל טענה כנגד התאמתו של המבנה לתכנית החלה במקרקעין וממילא גם לא הוכיח טענה כזאת. על פניו הבקשה שאושרה תואמת את תכנית גז / 1000 המתירה סך של עד 500 מ"ר למטרות אחסנה/ מלאכה ותעשייה זעירה/ תעשייה חקלאית זעירה/ שירותי משרד שונים לבעלי מקצועות חופשיים/ פעוטונים ,גני ילדים/ מבנה מגורים לפועלים זמניים לחקלאות/ מבנה קיט כפרי. כאן מבוקש מבנה פל"ח למטרת תעשייה ומלאכה זעירה ומכאן שעומד בתנאי התכנית. הועדה המקומית התייחסה בהחלטתה גם ליתר הבנוי בחלקה ובמסגרת זו סומנו התוספות הבנויות במבנה הצפוני בחלקה להריסה ונקבע כי המבנה הזה יחזור לייעודו המקורי. הלכה פסוקה היא כי יש לשמור את הוראות הדין בנוגע למועדים הקבועים בחוק התכנון והבניה. בענייננו אין המדובר באיחור מינורי שהוסבר כי אם באיחור של שנה עד הפניה לועדת הערר, דבר שהיה על העורר לעשות מיד עם גילוי החלטת הועדה המקומית. אין חולק כי העורר פנה לגופים שונים בנוגע לאותו היתר כבר באוגוסט 2011 ואין כל סיבה להשהיית הפניה לועדת הערר בחמישה חודשים נוספים . נזכיר כי בהקשר זה כי לאחרונה נפסק כדלקמן: "... דיון בהתנגדות שהוגשה שלא במועד, מבלי שייעשה כל ניסיון להאריך את המועד להגשתה או "להכשירה" בכל דרך שהיא, מהווה זלזול בוטה בהוראות הדין, המורות בסעיף 102 לחוק התכנון והבניה כי התנגדות לתוכנית תוגש בתוך חודשיים מהיום בו פורסמה הודעה על הפקדתה, כאשר תקופה זו ניתנת להארכה בשלושה חודשים. אין מדובר בסד זמנים שרירותי, אלא בקביעתה של מסגרת דיונית, אשר תאפשר לצדדים להסתמך על פעולתה של הרשות המינהלית ולכלכל בהתאם את צעדיהם, ובמקביל תאפשר לרשות לפעול תוך הסתמכות על מצב עובדתי קבוע ויציב. קבלתה של התנגדות שלא במועד, ללא שתתבקש הארכה וללא כל הצדקה, כמוה כעשיית התקופה הקבועה בסעיף 102 פלסתר, וזאת אין לקבל." עע"מ 4374/08 הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח' נ' בדר ואח'. לא זו אף זו, אף אם היה הערר מוגש במועד מקום בו מדובר בבקשה תואמת תכנית לא עומדת למתנגד לאותה בקשה זכות ערר. המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". לעניין היקפה של זכות הערר לפי סעיף 152 (א)(1) ראוי להפנות לפסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דר' ביין, בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטייה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטייה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטייה כזו, או שהיא אמנם הייתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "ייענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה מנהלית 8/97 קרבסי נעמי ואח' נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' בו נאמר: "למשיבים אין מעמד בהליכי מתן היתר שלא נלוות אליו בקשה לשימוש חורג, הקלה או סטייה, זולת על פי הוראות תקנה 2 ב' ו - ג' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 ואם לא קוימו הוראות תקנות אלו... זכותם לפנות במישרין לבית משפט זה..." כן נפסק בעניין עת"מ (חי) 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה בית העם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה כדלקמן: "הכרה בזכות ערר על החלטה למתן היתר לוועדת הערר גם מעבר למסגרת הקבועה בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, עלולה ליצור קשיים רבים. בהיעדר הוראה המקנה זכות ערר, ומגדירה את הזכאים, העילות וסדרי הדין, עלולות ועדות הערר להיות מוצפות על-ידי עוררים למיניהם המונָעים מאינטרסים שונים ולאו דווקא ענייניים. הקביעה כי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבנייה מקנה זכות ערר לכל המעוניין פותחת פתח רחב שעלול לפגוע בהליכי התכנון. יתרה מזו, ועדת הערר היא גוף מקצועי האמון על בדיקת טענות מקצועיות בתחום התכנון והבנייה ובירורן. ועדת הערר אינה אמונה על בירור זכויות להגשת ערר, על הגדרת היקף הנפגעים, על בירור טענות שיהוי, על איזון בין האינטרסים המנוגדים בשאלת זכות הערעור וכדומה. אלו שיקולים לבר-תכנוניים שראוי כי ייבחנו על-ידי בתי משפט ולא על-ידי ועדת הערר. 21.צריך לזכור כי כאשר שוללים את זכות הערר לוועדת הערר, אין פירושו של דבר כי נחסמת דרכו של מי שנפגע או של מי שטוען לאינטרס לגיטימי, לפנות לערכאות שיפוטיות. הדרך להגשת עתירה מינהלית פתוחה, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בכל עתירה על-פי כללי המשפט המינהלי. 22.אוסיף גם כי הענקת זכות פנייה לוועדת הערר גם למי שאינו זכאי לכך מכוח הוראת סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה יוצרת מצב אבסורדי שבו מי שנפגע ישירות מההחלטה, ועל כן עומדת לו זכות ערר על-פי חוק, חייב להגיש עת עררו בתוך המועד הקבוע בחוק (30 יום). לעומתו מי שאינו בין הנפגעים הישירים על-פי סעיף 152 לחוק, רשאי לפנות לוועדה ללא כל מגבלת זמן, ופנייתו כפופה רק למגבלות השיהוי המסורות לשיקול דעת הוועדה. הדבר מעניק לכאורה יתרון דיוני ניכר למי שאינו נמנה מפורשות עם הזכאים להגשת ערר, על פני הזכאים. איני סבור גם כי לשון סעיף 12ב לחוק מחייבת מסקנה שונה. אמנם סעיף 12ב(א)(1) לחוק קובע כי לוועדה סמכות לדון בכל עניין שבו הוענקה זכות על-פי חוק, ואילו סעיף 12ב(א)(2) אינו מפנה לזכות להגשת ערר נפרדת, אולם מכך אין להסיק הענקת זכות ערר רחבה ללא כל מגבלה. ייתכן שניסוח הסעיף אינו משביע רצון, ויש בהוראת סעיף 12ב(א)(2) משום חזרה מיותרת, אולם אין בכך כדי להעניק זכות כשהדבר אינו נאמר ברורות." זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. במקרה זה לא מצאנו כי ההיתר אינו תואם תכנית ולא הוכח כי הוא כולל סטיות ממנה. על כן, לא הייתה לעורר זה זכות לערר כדין. מעבר לצורך נזכיר כי מקום בו מדובר בהיתר תואם תכנית, הנבחן בדיעבד ובמצב דברים זה אנו מצווים במבחן משולש שיהוי אובייקטיבי, שיהוי סובייקטיבי, ובחינת מידת אי החוקיות,הואיל ולא מצאנו אי חוקיות אנו סבורים כי גם מטעם זה נגוע הערר בשיהוי שאינו ניתן לריפוי. יחד עם זאת ראינו לנכון להעיר לועדה המקומית, אשר ככל הנראה מצאה כי התקיימו סטיות מהבקשה והתנאים המתחייבים בין מתן ההיתר למועד מתן החלטה זו, כי לטעמנו על מנת להפוך התנאים לאפקטיביים יש למנוע שימוש שאינו בשימוש המקורי בבניין הצפוני בחלקה ואם לא ניתן לייחד את אותו שימוש באופן מובהק, יש לשקול גם הריסתו של אותו בניין. אשר על כן ולאור כל האמור הערר נדחה. מלאכהמבנהעררתעשיה