נטען כי לא ניתן להתיר בנייה חדשה, לרבות תמ"א 38, כל עוד לא אושרה תכנית מפורטת. בחלקה חלה רע/185/1 משנת 1985, ותכנית רע/2000 משנת 1990. על פי תכנית 185, המגרש מצוי בתחום מבנן 4א' המיועד למסחר, למשרדים ולמגורים. תכנית זו קובעת במסגרת סעיפים 5.1 ו-5.2 כי יש להכין תב"ע הכוללת בינוי בקנה מידה של 1:250 ותקנון מחייב, המפרטים את שטחי הבנייה וכד'. בהתאם לרע/2000, מצוי המגרש באזור שייעודו מע"ר (מרכז עסקים ראשי). גם תכנית זו קובעת כי לא תותר בנייה על המגרש, אלא בהתאם לתכנית מפורטת (סעיף 4.3 להוראות תכנית 2000). הואיל והמגרש אינו מיועד למגורים על פי התכניות התקפות, לא ניתן להתיר בו כל בנייה בשטח נוסף ובכלל זה, בנייה מכוח תמ"א 38. בדומה, פסלה ועדת הערר ת"א (בהחלטה שאושרה בבית המשפט) כי מקום בו תכנית מחייבת תכנון מפורט, התמ"א אינה יכולה לגבור על הוראה זו ולהוסיף זכויות, בהעדר תכנון כזה. נפל פגם בפרסום הבקשה, שכן הרחבת הדירות לכיוון מערב על פי הבקשה מצמצמת את קו הבניין ל-3.03 מ', בעוד פורסם כי היא מצמצמת אותו ל-3.10 מ'. גם לעניין דרום, בפרסום נכתב "לשם הקמת ממ"דים", ובפועל מדובר בקירוב הבינוי בכללו. הבקשה חסרה מקומות חניה. הוועדה התבקשה להתיר הקמתן של 4 דירות חדשות, והבקשה מציעה לספק להן 4 מקומות חניה בלבד. שטחן הממוצע של הדירות הינו 127 מ"ר, ולפיכך יש להציג פתרון עבור 6 מקומות חניה. הבקשה גורעת ממקומות החניה הציבוריים לאורך רח' הנגב לצורך הכשרת מקומות החניה בתחום המגרש באופן ניצב, נדרש ביטולם של 3 מקומות חניה לאורך רח' הנגב. מדובר באזור במצוקת חניה קשה, ובפגיעה של ממש. אין להתיר הקלות בקווי בניין לכיוון דרום ומערב, שכן מבקשי ההיתר דרשו בשעתו לא לקרב את הבינוי במגרש העוררת אל חלקתם בטענה לחסימת אור ואוויר, ולפיכך אין להתיר להם היום להקטין את אותו מרחק. חישוב שטח הבנייה נערך באופן שגוי. תמצית טענות המשיבים: המתנגדים הינם בעלים של מרכז מסחרי ענק הכולל עשרות חנויות, מגדל מגורים וחניון גדול ובו 150 מקומות חניה סמוך לבית המשיבים. העילה האמיתית להתנגדות הינה התנגדות שהגישו בעבר המבקשים לבקשה שהגישו העוררת להרחיב ולהגדיל את המרכז המסחרי לכיוון ביתם. לפיכך, יש לדחות את התנגדותם על הסף. בפרסום שנערך בגין הבקשה נפלה טעות: נכתב שם כי הבקשה כוללת הקלות וניוד שטחים בין הקומות. בפועל, אין בבקשה כל בקשה להקלות ולניוד. הבנייה המבוקשת בקומת הכניסה הינה לשם תוספת שטחי שירות מכוח הזכויות המוענקות על פי תמ"א 2/38, וסגירת המרפסות המקורות בתחום קווי בניין הינה מכוח תכניות 185 ו-2000. לעניין הצורך הנטען בתכנית מפורטת, הרי שמדובר בבניין שנבנה כדין וקיבל היתר בנייה בהתאם לתכנית המתאר שהייתה בתוקף באותה העת. בהתאם לתכנית 185, ממוקם הבניין במתחם המיועד למגורים, מסחר ומשרדים. אמנם, התכניות קבעו כי לא תותר בנייה חדשה במתחם, אלא בהתאם לתכנית מפורטת, אולם הבקשה אינה בקשה לבנייה חדשה אלא בקשה לחיזוק הבניין בהתאם לתמ"א 38. לעניין הפגם הנטען בפרסום, בהחלטת הוועדה המקומית נקבע כי קווי הבניין לחזית המערבית יהיו בהתאם לפרסום 3.10 מ' ולא 3.03 ובנסיבות אלה, הפגם, ככל שקיים, נרפא. פגם נטען נוסף לעניין כיוון דרום חסר בסיס, שכן ההקלה המבוקשת היא לשם בניית הממ"ד. לעניין החוסר הנטען במקומות חניה, הרי שעל פי סעיף 17 לתמ"א, פתרון החניה הינו בשיקול דעת הוועדה המקומית ועליו להיות לשביעות רצונו של מהנדס הוועדה. מדיניות הוועדה הינה לאשר במרכז העיר מקום חניה לכל דירה, גם אם שטחה עולה על 120 מ"ר, וזאת נוכח אילוצים קיימים מחד, וקיומם של חניונים רבים מאידך. לעניין גריעת חניה לאורך רח' הנגב, בקשת המבקשים אושרה על ידי יועץ תנועה, קיימים חניונים ציבוריים רבים באזור וגריעת 3 מקומות חניה ברח' הנגב אינה פוגעת בציבור הרחב, קל וחומר לטובת התועלת בחיזוק המבנה מפני רעידות אדמה. אין כל השפעה להקלות המתבקשות בקווי הבניין בכיוון דרום ומערב על בניין המשיבים, הן על שום מיקומן והן לאור העובדה כי בגבול הרלוונטי ממוקמים בבניין העוררת מספר בודד של חלונות אוורור. לעניין חישוב שטחי הבנייה - גם לטענה זו אין שחר. השטחים המתווספים בעקבות סגירת המרפסות אינם נכללים באחוזי הבנייה על פי הוראות תכנית 2000 ולפיכך, כל אחת מהדירות תגדל ב-17.33 מ"ר - דהיינו - פחות מ-25 המטרים המותרים על פי תמ"א 38. תמצית עמדת הוועדה המקומית: הבקשה אינה כוללת ניוד שטחים כלשהו ו/או תוספות שטחים חריגות מעבר למותר על פי התמ"א. לעניין מצוקת החניה הנטענת, הרי שהבניין של העוררת אמור היה לפתור את אותה מצוקה, שכן החניון נקבע בתקנון התכנית כחניון עם זיקת הנעה למעבר לחניה לציבור, והוראות הפעלתו נועדו אף הן לכך שישמש את הציבור, תהא לו זכות מעבר חופשית, הן ברכב והן ברגל. בשעתו, הגישה העוררת בקשה להגדלת השטחים העיקריים והקומות, שכן ברשותה 73 חניות עודפות (בקשה שלא אושרה ולפיכך, אין ללמוד על מצוקת חניה במקום). תקן חניה של מקום אחד לכל יחידת דיור נוספת מכוח תמ"א 38 הוא התקן שאושר על ידי הוועדה המקומית, וכל 48 הבקשות למימוש תמ"א 38. פתרון זה לוקח בחשבון את תוספת מקומות החניה הנדרשים על פי דין, תוך איזון והפעלת שיקול דעת מהנדס הוועדה המקומית, כקבוע בתמ"א. במקרה דנן, קיימים בסביבה, כאמור, חניונים רבים, ולפיכך לא צפויה בעיית חניה, והקביעה סבירה ביותר. על פי סעיף 6 לתמ"א 38, הוראותיה גוברות על כל התכניות האחרות. הסעיף מגביל את תחולתן של תוספות הבנייה רק לעניין הגבלות בנייה מכוח תמ"אות אחרות או תמ"מים אחרים, וכן קובעת עדיפות לתכנית "פינוי-בינוי" על הוראות התמ"א. תכנית 185 קובעת שהיא עדיפה על תכנית 2000 על פי הוראותיה של האחרונה, כך שככל שהצורך בתכנית מפורטת נגזר מתכנית 2000, הרי שאין בו ממש. בניין המשיבים נבנה בשנות השבעים על פי הוראות תכנית המתאר שהייתה בתוקף באותה עת, ומאז הקמתו לא נערך כל שינוי ו/או תוספת, והוא זקוק לחיזוק ומיגון על ידי תוספת ממ"דים, שדרוגו וחידושו. החלטת ועדת הערר תל אביב, עליה נסמכת העוררת, אינה רלוונטית, שכן באותו מקרה דובר בתכנית עתידית לאיחוד וחלוקה מחדש לצורך מימוש הפקעות והקמת מבנים חדשים, ובענייננו אין כל תכנית עתידית לחלקת המשיבים. לעניין תחולת הוראות רע/185 על בניין המשיבים, הרי שעל פי הוראותיה, הוא מסומן כבית מגורים קיים, שאינו מסומן להריסה, בניגוד למבנים אחרים בתחום התכנית. בניין המשיבים נכלל במבנן 4 יחד עם חלקות בבעלות בני משפחת בעלי העוררת. לו התכוונה התכנית להתייחס לבית המגורים של המשיבים כבניין המיועד לתכנון מחדש ולא כאל בית מגורים קיים, לא הייתה מאפשרת לעוררת להכין את תכנית רע/399 רק לחלקות שבבעלות בני משפחת בעלי הזכויות בעוררת, ואילו חלקת 262 הוצעה במפורש מתחולת אותה תכנית. לעניין הפגיעה הנטענת במתכונת המבוקשת ובניית חדרי הממ"ד בצמוד, הרי שיש לזכור כי מדובר בהתנגדות של בניין מסחרי, שלא באמצעות דייריו, אשר חלקו המסחרי גובל בצדו הצפוני של בית המשיבים. עקב הקמת הממ"דים, כוללת הבקשה הקלה במרווח הדרומי, שהיא הכרחית לצורך הקמת שני ממ"דים, שחזית כל אחד מהם הינה כ-4 מ' בלבד, קיר אטום כלפי המרכז המסחרי. דיון והכרעה: איננו מוצאים בטענות העוררת בנוגע לפועלה של תכנית רע/185/1 ממש. התכנית אכן קובעת בסעיף 5.1 כי עבור כל יחידת בינוי ועיצוב, בהתאם להגדרה, בתשריט המצורף, יוכנו תכנית בניין ערים הכוללת בינוי ותקנון מחייב, המפרטים את שטחי הבנייה והשתרעותם בהתאם לתכליות המותרות, ויתר תנאים תכנוניים, לצורך מיצוי הזכויות על פי התכנית. בצד הוראה זו, קובעת התכנית מפורשות, במסגרת סעיף 8, אשר קובע את אותה חלוקה ליחידות תכנון ועיצוב, כי "חלק מיחידת התכנון בנוי. במסגרת התכנון, ייערך שילוב ועיצוב ארכיטקטוני המתייחס גם למצב הקיים, לאמור - חלק מהוראות התכנית הינו שימורו של המצב הקיים, בהתייחס לחלקה 262, לגביה נקבעה אותה הוראה בתקנון התכנית." במצב דברים זה, בו התכנית מכירה מפורשות בקיומו של בניין קיים ואף צופה פני עתיד לשילובו, גם במצב החדש, לכשינוצלו הזכויות על פיו, לא ניתן ללמוד, לדעתנו, את מסקנתה של העוררת בדבר חובה להקדים תכנון כולל כתנאי לכל שיפוץ ו/או שדרוג של בניין המגורים. מסקנתנו מתחזקת לאור העובדה כי אף במסגרת התכנית שערכה בשעתו העוררת למימוש אותן זכויות על פי תכנית 185, נפקד מיקומה של חלקה 262 (המקרקעין קא עסקינן) בעוד הוצג תכנון חדש בחלקות 258, 493 ו-494 (בבעלות העוררת). דומה כי העוררת בחרה להותיר את חלקה 262 בייעודה המקורי על פי הזכויות המקוריות לפיהן נבנה הבניין העומד בה, שאם לא כן, ולולא פירשה במקביל את הוראות התכנית כמאפשרות ניצול זכויות חדשות בלבד, הרי שהתכנית שהיא קידמה סותרת מניה וביה את הוראות סעיף 5.1 הנ"ל ומכל מקום, מעידה על נטישתה את הרעיון העומד בבסיס אותה תכנית בנוגע ליחידה התכנונית. לאור האמור, איננו רואים בתכנית 185 הנ"ל, כפי שפורשה במהלך השנים, הן על ידי העוררת עצמה והן על ידי גורמי התכנון הרלוונטיים - משום מכשול לחיזוק המבנה על פי תמ"א 38. לעניין זה, נזכיר כי לעניין זה ראוי להפנות לעת"מ 1317/06 בראל ואחרים נגד הועדה המקומית לתכנון בניה ת"א ואחרים שם נפסק לא מכבר כדלקמן: "בעניין פרשנות הוראות התב"ע עלי לתת את משפט הבכורה לרשות התיכנונית הפרשנות שלה עדיפה על הפרשנות של העוררים. עמד על כך פרופ' זמיר: במתן הפירוש בימ"ש מייחס משקל לפרוש שנתנה הרשות המנהלית הוא לוקח חשבון שהחוק הפקיד את הפרשנות בידי הרשות כחלק מהרשות המבצעת והטיל עליה את האחריות להפעלת הסמכות. הוא מודע לכך שהרשות היא בעלת כישורים להפעלת הסמכות לעיתים אפילו בעלת מומחיות מיוחדת, והיא מתבססת על נסיון מעשי הוא מעריך את העובדה כי הרשות פועלת מתוך הכרות קרובה לשטח... כל אלה יש בהם כדי להקנות משקל רב לדעתה ....". בדומה, קבעה וועדה זו בעבר כי על מנת לשנות פרשנות נוהגת עליה נסמך הציבור יש צורך בהליך סטטוטורי מפאת הפגיעה בוודאות התכנונית: "במצב דברים כזה, עשוי להתעורר ספק (ואיננו מכריעים בו במסגרת זו) בנוגע לפרשנות החדשה, אם תואמת את כוונת המתכנן, אם לאו. מכל מקום, מדובר בשתי פרשנויות לגיטימיות. מצב הדברים בו משתנה פרשנות התב"ע שנוהגת במשך כעשור מיום אישור התכנית ללא הבהרת הדין עצמו אינו רצוי ופוגע בוודאות התכנונית. ר' לעניין זה החלטנו בעניין ערר 12/07 שובלים נ' הועדה המקומית רעננה. למעלה מן הצורך, נבהיר כי אין הדבר דומה כלל למקרה שנדון בפני ועדת הערר תל אביב ובית המשפט, במסגרת עת"מ 10192-04-10 בעלי הזכויות בבית ברחוב זרובבל 3 ת"א ואח' נ' ועדת ערר לתכנון ובנייה מחוז תל אביב ואח', שכן שם דובר בסתירה רבתי להוראות התכנית התקפה (תא/1200), בעוד בענייננו הוראות התכנית התקפה, כפי שהבהרנו לעיל, מקימות את זכותו או מאשררות את זכותו של הבניין להיוותר כבניין מגורים במיקומו הנוכחי. באותו עניין, דובר בשינוי במגרשים ובייעודים הרלוונטיים, בעוד בענייננו, כפי שהבהרנו, בבניין נשוא הערר הם נותרים בעינם. זאת ועוד, באותו מקרה, דובר בסתירה לתמ"א 13 ותכניות נוספות, ולפיכך, אין ללמוד מכך היקש לענייננו. לעניין הפגם בפרסום הנטען, הרי שגם אם פורסם בטעות כי ההקלה הינה לקו בניין של 3.1, בעוד היא תוכננה בפועל ל-3.03, הרי שעצם עובדת ההקלה בקו הבניין פורסמה, ואיננו סבורים כי יש באותם 7 ס"מ כדי להוות הטעיית הציבור. אין הדברים דומים כלל וכלל למקרים שנזכרו בכתב הערר, בהם דובר באי פרסום הוראה מהותית (ייעוד בניינים לשימור), אי פרסום רחובות ומספרים בהם חלה התכנית, אי פרסום על לוחות מודעות בשכונות הנוגעות בדבר ומכל מקום, לא דובר בטעות בפרסום הנוגעת ל-7 ס"מ בקו הבניין. בכל אותם מקרים, לא התנגדו העותרים מחמת הפגמים בפרסום. כך או אחרת, הוועדה המקומית, בהחלטתה, קבעה כי התכנית תתוקן כך שתתאם את האמור בפרסום והמשיבים לא תקפו סעיף זה. לפיכך, החלטת הוועדה המקומית נותרת על כנה במקרה זה. מעבר לצורך, יוזכר כי הלכה פסוקה היא כי: " הליכי הפרסום נועדו להעביר לצדדים הנוגעים בדבר את האינפורמציה הדרושה לניצול אפקטיבי של זכות הטיעון הקנויה להם. מאחר ובמקרה דנן לא נשללה מן העותרים זכות הטיעון, ולו באופן חלקי ממילא לא נגרמה כל פגיעה בזכויותיהם, בגין הפרת חובת הפרסום על ידי הרשות. אשר על כן, אין להם כל מעמד לדרוש את ביטול ההליך המנהלי". (ראה הפ/11/98, אוסקר נ' הוועדה המקומית ראשון לציון ואח') במקרה דנן, אין ספק כי העוררים ניצלו באופן אפקטיבי כל זכות טיעון הקנויה להם, וזכויותיהם, בעניין זה, לא נפגעו. לעניין מקומות החניה, קובעת תמ"א 38 כדלקמן: "תנאי להיתר לתוספות בניה על פי האמור בסעיפים 11 - 14 יהיה הצגת פתרון חניה לשביעות רצונו של מהנדס הועדה המקומית. פתרון החניה ייקח בחשבון את תוספת מקומות החניה הנדרשים על פי דין עקב תוספת הבניה והשלמת מקומות החניה אם נגרעו כתוצאה מתוספת הבניה. אם לא ניתן להסדיר את מספר מקומות החניה הנדרשים על פי דין במגרש, תהא הועדה המקומית רשאית להתיר הסדרת מקומות חניה מחוץ לשטח המגרש, אם נוכחה כי התקנת מקומות חניה בתוך המגרש אינה אפשרית מסיבות תכנוניות, אדריכליות ואחרות. הועדה המקומית תהא רשאית להתנות מתן ההיתר בהשתתפות הנהנים מההיתר בהסדרתם של מקומות חניה במקומות שיותקנו לשם כך בשכונה במרחק סביר, כמפורט בתוספת לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג - 1983." מן האמור עולה כי קיימת גמישות מסוימת בנוגע לקביעת החניות הנדרשות, בשיקול דעת מהנדס העיר, וכי ניתן להסתמך על הסדרת מקומות מחוץ לשטח המגרש. במקרה דנן, כפי שהבהירה הוועדה המקומית, וכעולה מהנתונים שהוצגו על ידה, וכוללים בין היתר מצג שהציגה העוררת - למוסדות התכנון, קיימים מקומות נגישים לציבור מחוץ לשטח המגרש, ולפיכך אנו סבורים כי לא מדובר בהפרת הוראות הדין התקף במקרקעין. מעבר לצורך, נעיר כי על פי הנחיות לתכנון חניה (תכנון חניונים) משנת 2000, נקבע כי רוחב תא חניה ברמות שירות 2 ו-3 יכול להגיע כדי 2.30 מ'. מאחר ורוחב השטח המוקצה לחניה על פי התכנון המותר מגיע כדי כ-13 מ', הרי שניתן לתכנן בו 5 חניות ולא 4, כמוצג בתשריט. באותו עניין נעיר כי "הפסד" החניה האופקית ברח' הנגב אינו מגיע כדי 3 מקומות חניה, אלא נופל מ-3, הואיל ואורך תא חניה מינימלי הינו 5 מ'. כך או אחרת, אנו סבורים כי פתרון החניה אשר עשוי להיות משופר כפי שהבהרנו לעיל, הינו פתרון חניה מספק על פי הוראות הדין החל במקרקעין. לעניין קווי הבניין, ההקלה המבוקשת לכיוון דרום הינה לצורך ממ"דים מורחבים בלבד. מדובר בהקלה נקודתית לכיוון דרום, ובהתחשב בכיוונים אלה, איננו רואים כל השפעה להקלה כזאת על הבניין המסחרי הבנוי מדרום וממערב. כך גם לעניין ההקלה המבוקשת מערבה, אף היא אינה משתרעת על מלוא האורך מערבה בכללו, אלא משמרת מגרעת באורך של כ-6.2 מ', באורך של כשליש מאותו אורך. בהתחשב באופיו של המבנה הבנוי על מגרשי העוררים ובגובהו, הרי שאנו סבורים כי אפילו לא דובר בחיזוק מבנה מפני רעידות אדמה אלא בתוספת ממ"ד "גרידא", הייתה הצדקה תכנונית לסטות מקווי הבניין הקבועים בתכנית, בנסיבות אלה. קל וחומר כאשר מדובר בחיזוק מבנה מפני רעידות אדמה, שלעניין זה קבענו לא אחת כי: "ככלל, כפי שהבהרנו לא אחת, רואה וועדת הערר בחיוב רב יוזמות לחיזוק מבנים על פי תמ"א 38. בקשות אלה, מגשימות בראש ובראשונה את מטרת העל של תכנית זו ומקדמות את הערכות הציבור הרשויות והמדינה במדרג המוכנות לקראת רעידות אדמה אשר עתידות להתרחש באזורנו. תחזית זו היא העומדת בבסיס החלטות הממשלה ומוסדות התכנון כולם בקדמם התמ"א האמורה. אין המדובר בסיסמה בלבד כי אם בסיכון ממשי בפניו עומד הציבור בארץ. כפועל יוצא מהשגת מטרת על זו (או אם תמצי השפעת הלוואי שלה) זוכה בראייתנו הציבור גם בהתחדשות פני אותם בתים ומקום בו ניזומות מספר בקשות בסביבה קרובה (כבענייננו) לאלמנט ההתחדשות משקל משמעותי ומיטיב סה"כ עם הסביבה. גם במקרה דנן בו מדובר ברחוב מעורב מבחינת גובה הבניה, אשר נבנה זה מכבר וזקוק לחיזוק פשוטו כמשמעו, לא מצאנו כי יש במוצע בבקשות כשלעצמן כדי לפגוע באנטרס של שוכניו ועל כל פנים לא מעבר לצפי הטבעי שאמור לקחת דייר/תושב סביר המתגורר בעיר מה עוד כי באותו רחוב הודגמו כמפורט לעיל מבנים אחרים בגובה זה." ובערר 142/08: "עוד הובהר כי התכנית כוללת החיזוק הנדרש על פי תמ"א 38 ופתרון חניה לכל הדירות בבניין , קיימות כמבוקשות ( וזאת בשונה מהדרישות עפ"י תמ"א 38 למציאת פתרון חניה לדירות החדשות בלבד). בהתחשב בכל האמור ובחשיבות שרואה ועדת הערר לחיזוק מבנים על פי תמ"א 38, כמו גם במצבו העכשווי של המבנה שהוצג לנו בתמונות, והעובדה כי על פי דין קיימת שארית משמעותית של זכויות בניה אנו רואים לנכון לאשר החלטת הועדה המקומית. איננו סבורים כי יש בשיפוץ ובתוספת המבוקשת כדי להוריד ערכם של בניינים סמוכים, בסופם של דברים עם סיומו של השיפוץ ייתכן ויביא רוח חדשה ותנופה תכנונית גם ליתר השכונה דבר שיביא דווקא לעליית ערך הבתים בה. מכל מקום טענה זו נטענה בעלמא ללא כל תימוכין." ובעניין 30+42/10: "בבסיסה של תמ"א 38 ובראשון לציון גם תכנית רצ/1/ 106 רציונל של עידוד ביצוע חיזוק מבנים על ידי תוספות בניה, כמפורט בסעיף 2 לדברי ההסבר לתכנית: "... הוראות התמ"א קובעות את המסגרת הסטטוטורית שתאפשר מתן היתרי בניה מכוחה, וכן מציעה תמריצים שיעודדו את החיזוק ויאפשרו אותו מבחינה כלכלית. זאת תוך שמירה על איזון בין הצורך לחיזוק ומימונו ובין שיקולים עירוניים רחבים אחרים" כן ראה בסעיף 5 לדברי ההסבר, שם נקבע כדלקמן: "... במסגרת התמריצים לביצוע החיזוק, מציעה התמ"א תוספות בניה למבני מגורים קיימים (סעיף 11) ולמבנים שאינם מיועדים למגורים (סעיף 14). למבני מגורים מציעה התמ"א שני סוגים של תוספות: תוספת יחידות דיור למבנה (כמפורט בסעיף 11.1) והרחבת יחידות הדיור הקיימות במבנה (כמפורט בסעיף 11.2). במבנים שאינם מיועדים למגורים מציעה התמ"א תוספת בשטח בניה של קומה טיפוסית. בכך מאפשרת התמ"א להתגבר על מיצוי זכויות הבניה ומהווה תמריץ לחיזוק מבנים" למותר לציין כי היוזמה המקורית לחיזוק מבנים על פי תמ"א 38 לא צלחה באופן נרחב וזאת בין היתר, כנראה, בשל היעדר תמריצים מספקים ולאור האמור תוקנה התמ"א לאחרונה בשינוי מס' 2 אשר מאפשר ניצול הזכויות המוגברות על פיה גם בבניית בניין חדש, חלף בניין ישן אשר חיזוקו נדרש על פי תנאיה, וכן הותרה תוספת כפולה של זכויות הן בקומה המפולשת והן בקומה הנוספת על פי התמ"א (דבר שהיה חלופי על פי נוסחה המקורי של התמ"א). גם יוזמה זו משודרגת מקומית ונשקל שדרוגה ברמה הארצית באופן שתיווספנה זכויות רבות יותר על מנת להפוך את החיזוק והפרויקטים הנגזרים ממנו כלכליים יותר. במצב דברים זה טענותיהם של העוררים לפיהם עניינה של הועדה המקומית בחיזוק המבנה ותו לא ועליה להימנע מאישור יחידות דיור נוספות, הינן בבחינת מס שפתיים בלבד שלא לומר אנכרוניסטיות. ברי כי על מנת לחזק מבנים יש לגרום לכך שאותו חיזוק יהא כלכלי ואותה כלכליות נעוצה בראש ובראשונה בתוספת זכויות בניה. יחד עם זאת חזרנו והבהרנו כדלקמן: "...לצד הוראות אלה קובעת התמ"א מערכת של שיקול דעת במגוון של תחומים לרשות המקומית ולא מחייבת קבלת כל בקשה לחיזוק מבנים באופן אוטומטי. כך, נקבע בפרק ג' שיקול דעת למוסד התכנון בשמירת זכותו לסרב ליתן היתר ו/או לאשר תכנית מפורטת בשל תנאים ייחודיים ו/או לקבוע אי החלה של התכנית בתחום חלקים ממרחב התכנון המקורי ועוד. התמ"א מקדמת האינטרס הציבורי החשוב של חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, תוך קביעת מנגנון מאזן של תמריצים לצורך ביצוע החיזוק "במחיר" של תוספת זכויות, על כל השלכותיה." (ר' ערר 345/10 נעמה וניר זהבי נ' הוועדה המקומית הוד השרון ואח'). באשר לתקנות חישובי שטחים, הרי שנוכח הוראות התכניות התקפות המאפשרות סיפוח וקירוי מרפסות קיימות, איננו סבורים כי נפלה טעות בהיבט זה ומכל מקום, המטראז' שהוסף נופל מהתוספת המותרת על פי תמ"א 38. אשר על כן, ולאור כל האמור, הערר נדחה. תוכנית בניהבניהתוכנית מפורטתתמ"א 38תמ"א