טוענים כי היתר בניה הוצא ללא שהבקשה שבבסיסו תפורסם תוך מניעת "זכות הטיעון" של התושבים; העוררים הינם תושבים בשכונה הגרים בסמיכות לשטח ופעילים ציבוריים בה, במסגרת זו נזקקו למספר הליכים משפטיים בשנים האחרונות הנוגעים להקצאות קרקע בשכונה ולרבות במקרקעין נשוא ערר זה ועוד. לטענת העוררים ביום 25/3/12 החלו עבודות הבניה בהתאם להיתר. העוררים טוענים כי עיריית רחובות אינה בעלת הזכויות בשטח, שכן טרם הושלם רישום הזכויות לאחר הליך איחוד וחלוקה. כמו כן טוענים העוררים כי ההיתר בניגוד לחוק ולתקנות שכן הוא כולל בניה מחוץ לקווי בניין, ועל קו בניין 0 (הכוונה לארגז חול, משטחים מוצללים וקיר "חושים וצלילים". כמו כן, שטח ההצללה הינו בניגוד למותר, וכן ההיתר הונפק קודם לקיום תנאיו, כמו השלמת אישור משרד הבריאות התקשרות עם אתר פינוי פסולת. עוד נטען כי בהיתר מופיע גג בטון בלבד ללא קירוי רעפים בניגוד לתכנית רח / במ / 21105 (להלן: "התכנית"), אשר חלה. תמצית תשובת המשיבות מדובר בגן ילדים לחינוך מיוחד, הכולל 4 כיתות, 8 ילדים בכל כיתה, מדובר בילדים הסובלים מפיגור קשה עד חמור, אינם ניידים ונזקקים לכיסאות גלגלים, כמו גם לצוות טיפולי נרחב. כיום הגן משוכן במעון "לימן" ברחוב טרייבוש אלא שמעונו כבר אינו ראוי, ולפיכך נמצא לו מקום במקרקעין נשוא הערר המיועדים כשב"צ. המשיבה טוענת לשיהוי כבד בהגשת הערר וזאת נוכח העובדה כי הבקשה אושרה ביום 30/3/2011, והחלטה זו נמסרה פיזית לעוררים, במסגרת הליכים אחרים בתאריך 8/2011. חרף האמור הערר הוגש רק בתאריך 15/3/2012. עוד טוענות המשיבות להעדר זכות ערר על פי החוק. לדברי המשיבות מדובר בחלק ממאבקים שמנהלים חלק מתושבי שכונת מקוב המבקשים להותיר על כנה חורשת עצים שנטעה על ידי העירייה באופן זמני על השטח נשוא הערר, המיועד לשב"צ, ולא לשצ"פ. לגופם של דברים טוענת הועדה המקומית כי תכנית רח / 21105 / 2 החלה אף היא במקרקעין נועדה להסדיר שבילים ומספר קווי בניין, וכי ההיתר תואם את הוראות תכנית רח / במ / 21105 ו- רח / 21105 / 2 ואין כל בסיס למתן צו הפסקת עבודות. כמו כן נטען כי העוררים גם לא נפגעים ממתן ההיתר שכן רק לשניים מהם זיקה למקרקעין נשוא הערר, והיתר מרוחקים ממנו וברי כי אינם גובלים. עוד טוענת הועדה כי ביום 7/9/95 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) הקובעת כי השטח המיועד לצורכי ציבור לפי התכנית מוקנה לעיריית רחובות ובהמשך אושר על ידי המרכז לפיצוי ישראל תצ"ר אולם החלוקה טרם נרשמה בספרי המקרקעין. על פי תקנה 2 א' 8 בנכס שחלה עליו תכנית מאושרת לחלוקה חדשה וטרם נרשמה החלוקה במרשם, רשאי לחתום על הבקשה להיתר מי שהיה בעל זכות בנכס אילו נרשמה החלוקה במרשם ולפיכך רשאית היתה עיריית רחובות להגיש הבקשה להיתר. עוד נטען כי לאחרונה נערכה על רקע התצ"ר תכנית רח / 21105 / 7 המצויה בהפקדה הכוללת טבלאות הקצאה ואיזון מתוקנות וזאת על רקע העובדה כי הטבלאות המאושרות כבר לא היו מעודכנות מבחינת העלויות והיה צורך לאתר בעלים נוכחיים בכל מגרש. ההתנגדויות לתכנית המופקדות נוגעות לרישום הבעלויות ואינן משליכות על המגרש לצורכי ציבור. עוד נטען כי היתר הבניה תואם את הוראות החוק, שטחו של השב"צ הינו 3805 מ"ר. התכנית מאפשרת בניין ציבורי בן 3 קומות 30% בניה בקומה ובסה"כ 90% בניה. היתר הבניה ניתן להקמת מבנה גן ילדים חד קומתי בשטח של 696.98 מ"ר +חצר ששטחה 1116 מ"ר המשתרע על חלק מהשב"צ. מבנה הגן ממוקם בקו בניין קידמי 5 כלפי רחוב אייזנר, קו צידי 4 מ', וקו בניין אחורי 6 מ' כאשר המבנה עצמו ממוקם במרחק של 12 מ' מגבול מגרש. חצר הגן האחורית כוללת פרטי פיתוח שאין מניעה בדין למקמם מחוץ לקווי בניין: ארגז חול בגודל של 2 על 2 מ', משטח דשא סינטטי, ושני אלמנטים של הצללה מסוג ממברנה דהיינו יריעה עשויה בד דמויית מפרש התלויה על עמודים שנועדה ליצור הצללה מעל אזורי המשחק. כמו כן תוכנן קיר חושים מרקמים, צבעים וצלילים - מדובר בגדר המוסדית הממוקמת כדין על גבול המגרש כאשר על צידה הפנימי תלויים אלמנטים של משחק עשויים מרקמים שונים לשימוש ילדי הגן. דיון והכרעה המקרה שלפנינו מעורר שאלת בחינתו של היתר שיצא בדיעבד. ככזה, מעורר אותו מקרה שאלה כפולה: האחת שאלת שיהוי אינהרנטית, שכן על פי חוק, על העורר לפנות לוועדת הערר תוך 30 יום מיום שהומצאה לו החלטת הוועדה המקומית עליה הוא עורר. סדר הדברים הקבוע בחוק קובע כי לאחר קבלת אותה החלטה, יוכל העורר לפנות לבירור טענותיו בפני ועדת הערר, ובינתיים לא יינתן ההיתר. מקום בו הוצא כבר ההיתר, עשויה ועדת הערר להתערב אם מצאה שלא הוצא כדין, במובן סטייה מהוראות התכניות החלות במקרקעין. מובן כי בחינה כזו, שהינה בחינה בדיעבד, המבססת בינתיים את אינטרס ההסתמכות של מבקשי ההיתר - שונה מבחינה "רגילה" של ועדת הערר, שהינה, כאמור, בחינה של החלטה טרם שהוצא היתר. לעניין זה, יפים דבריו של בית המשפט העליון, במסגרת בעע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח', פ"ד נו (3) 673, 678-679, שם נקבע כדלקמן: "כפי שנפסק בבית-משפט זה לא פעם, בבואנו לבחון טענת שיהוי עלינו לבחון שלושה יסודות שונים המרכיבים את השיהוי. היסוד הראשון מתמקד בטיב התנהגות העותרים עצמם ובשאלה ואם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם: יסוד זה הוגדר בפסיקתנו "שיהוי סובייקטיבי". יסוד שני, עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. יסוד זה הוגדר בפסיקתנו על-פי אותה גישה " שיהוי אובייקטיבי". על-פי גישה אחרת מבטא יסוד זה את עקרון "טובת הכלל" שהוא כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף (ראו דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר החקלאות [1], בעמ' 741-744). היסוד השלישי, עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה. יסוד זה נותן ביטוי לעיקרון שלפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים. היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק". והאחרת שאלת זכות העמידה בפני ועדת הערר, שכן זו אינה מוסמכת להתערב בכל ההיתר שהוצא באשר הוא, אלא שסמכויותיה מוגבלות לקבוע בחוק, ובמקרה דנן - בסעיף 152 לחוק. המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". לעניין היקפה של זכות הערר לפי סעיף 152 (א)(1) ראוי להפנות לפסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דר' ביין, בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטייה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטייה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטייה כזו, או שהיא אמנם הייתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "ייענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה מנהלית 8/97 קרבסי נעמי ואח' נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' בו נאמר: "למשיבים אין מעמד בהליכי מתן היתר שלא נלוות אליו בקשה לשימוש חורג, הקלה או סטייה, זולת על פי הוראות תקנה 2 ב' ו - ג' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 ואם לא קוימו הוראות תקנות אלו... זכותם לפנות במישרין לבית משפט זה..." כן נפסק בעניין עת"מ (חי) 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה בית העם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה כדלקמן: "הכרה בזכות ערר על החלטה למתן היתר לוועדת הערר גם מעבר למסגרת הקבועה בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, עלולה ליצור קשיים רבים. בהיעדר הוראה המקנה זכות ערר, ומגדירה את הזכאים, העילות וסדרי הדין, עלולות ועדות הערר להיות מוצפות על-ידי עוררים למיניהם המונָעים מאינטרסים שונים ולאו דווקא ענייניים. הקביעה כי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבנייה מקנה זכות ערר לכל המעוניין פותחת פתח רחב שעלול לפגוע בהליכי התכנון. יתרה מזו, ועדת הערר היא גוף מקצועי האמון על בדיקת טענות מקצועיות בתחום התכנון והבנייה ובירורן. ועדת הערר אינה אמונה על בירור זכויות להגשת ערר, על הגדרת היקף הנפגעים, על בירור טענות שיהוי, על איזון בין האינטרסים המנוגדים בשאלת זכות הערעור וכדומה. אלו שיקולים לבר-תכנוניים שראוי כי ייבחנו על-ידי בתי משפט ולא על-ידי ועדת הערר. 21.צריך לזכור כי כאשר שוללים את זכות הערר לוועדת הערר, אין פירושו של דבר כי נחסמת דרכו של מי שנפגע או של מי שטוען לאינטרס לגיטימי, לפנות לערכאות שיפוטיות. הדרך להגשת עתירה מינהלית פתוחה, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בכל עתירה על-פי כללי המשפט המינהלי. 22.אוסיף גם כי הענקת זכות פנייה לוועדת הערר גם למי שאינו זכאי לכך מכוח הוראת סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה יוצרת מצב אבסורדי שבו מי שנפגע ישירות מההחלטה, ועל כן עומדת לו זכות ערר על-פי חוק, חייב להגיש עת עררו בתוך המועד הקבוע בחוק (30 יום). לעומתו מי שאינו בין הנפגעים הישירים על-פי סעיף 152 לחוק, רשאי לפנות לוועדה ללא כל מגבלת זמן, ופנייתו כפופה רק למגבלות השיהוי המסורות לשיקול דעת הוועדה. הדבר מעניק לכאורה יתרון דיוני ניכר למי שאינו נמנה מפורשות עם הזכאים להגשת ערר, על פני הזכאים. איני סבור גם כי לשון סעיף 12ב לחוק מחייבת מסקנה שונה. אמנם סעיף 12ב(א)(1) לחוק קובע כי לוועדה סמכות לדון בכל עניין שבו הוענקה זכות על-פי חוק, ואילו סעיף 12ב(א)(2) אינו מפנה לזכות להגשת ערר נפרדת, אולם מכך אין להסיק הענקת זכות ערר רחבה ללא כל מגבלה. ייתכן שניסוח הסעיף אינו משביע רצון, ויש בהוראת סעיף 12ב(א)(2) משום חזרה מיותרת, אולם אין בכך כדי להעניק זכות כשהדבר אינו נאמר ברורות." זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. העולה מן האמור כי השאלה העומדת בבסיס הערר הינה שאלת הסטייה מהוראות התכנית, אשר טומנת בחובה תשובה כפולה: האחת במישור אי החוקיות והאחרת במישור ביסוס זכות הערר, בהתאם להלכת צומת האלופים הנזכרת לעיל. נבחן, איפוא, ראשון ראשון ואחרון אחרון. שאלת השיהוי הסובייקטיבית פועלת, במקרה דנן, לכאורה, לרעת העוררים, שכן אין חולק כי העוררים קיבלו ההחלטה נשוא הערר במהלך דיון שנערך בחודש אוגוסט 2011, ואילו הערר הוגש כ-7 חודשים לאחר מכן. בהקשר זה, טענו העוררים בפירוט כי ניסו לעיין בהעתק הבקשה במשרדי הוועדה המקומית, אולם לא עלה בידם עקב סירוב קונסיסטנטי של צוות הוועדה בנושא. אנו סבורים כי במקרה כזה, היה על העוררים לפנות בבקשה לסעד מתאים מוועדת הערר, או לחילופין מבית המשפט המוסמך, במיוחד נוכח היותם עורכי דין. יחד עם זאת, אם אמנם כך הם פני הדברים, הרי שנפל פגם של ממש בהתנהלות הרשות, ולמען הסר ספק, איננו סבורים כי יש ליתן לאלמנט זה משקל מכריע. במאמר מוסגר נעיר כי כפי שהבהרנו לא אחת, אלמנט השקיפות הינו תנאי הכרחי לעקרון הדמוקרטיזציה בהליכי תכנון, וטוב תעשה גם הוועדה המקומית רחובות, אם תקפיד על הצגת תכניות והיתרים במיוחד בשטחים ציבוריים לציבור גם מיזמים קל וחומר מקום בו היא נדרשת לכך ספציפית על ידי אותם תושבים. שאלת השיהוי האובייקטיבי במקרה דנן משמעותית יותר, שכן בהסתמך על ההיתר, החלו המשיבות בעבודות בשטח, וכך גם נערך צוות הגן לקראת העברתו למקומו החדש. על כן, שאלת השיהוי האובייקטיבי פועלת, לדעתנו, לטובת דחיית הערר. ואולם, כפי שהובהר לעיל, השאלה העיקרית שיש לברר בשני המישורים הינה שאלת אי החוקיות הנטענת, וליתר דיוק, ובאספקלריית הבחינה שעורכת ועדת הערר, שאלת הסטייה מתכנית. במקרה דנן, נטענות הסטיות הבאות: התכניות אינן קובעות קווי בניין, ואינן מפורטות דיין על מנת להוציא היתר מכוחן. על פי התכנית, ניתן להוציא היתרי בנייה בתנאי שתכנית פיתוח שאושרה, וכזאת לא אושרה. המצב הרישומי אינו מאפשר להוציא היתרים, שכן התצ"ר טרם נרשם. על פי התכנית, גג המבנה חייב להיות גג רעפים, שאם לא כן, מדובר בסטייה מתכנית. קיימת סטייה מקו הבניין הנטען ושל אלמנטים של הצללות מעל ארגז החול. לעניין הסטייה הראשונה הנטענת: תכנית רח/במ/2105 הינה תכנית ול"לית אשר המטרה העומדת בבסיסה הינה הפשרה מהירה של קרקעות על מנת לאפשר בנייה של דירות מגורים. בהתאם, מטרותיה הן קביעת אזורי בנייה כמגורים א' מיוחד, קביעת שטח לדרכים, קביעת אזור לאיחוד וחלוקה והוראות בדבר איכות הסביבה. בהתאם, אפשרה התכנית בניית מגורים בצד צרכי ציבור, וכן התנתה הוראות להוצאת היתר בנייה, כך שברי כי התכוונה לאפשר הוצאת היתרי בנייה מכוחה. סעיף 18 להוראות התכנית מציג טבלת אזורים והוראות בנייה. באשר לאזור לבניין ציבורי, קובעת הטבלה כי גודל המגרש המינימלי הוא לפי התשריט, וכי ניתן לבנות בו 30% בקומה, 3 קומות, סך הכול 90%. כן נכתב כי תותר הקמת מבני חינוך, תרבות, בריאות ומוסדות קהילתיים. התכנית אינה קובעת קווי בניין למוסדות ציבור, אולם לטעמנו, אין בכך כדי לחייב הליך תכנוני נוסף. סעיף 145 ז' לחוק קובע את חובת קביעת הוראות מסוימות, ובהן קווי בניין בתכנית כתנאי להיתר, אולם זאת רק לגבי תכניות שהופקדו אחרי ט' בטבת תשנ"ו (1/4/1996), בעוד התכנית קא עסקינן אושרה ביום 25/4/1994, וברי כי הופקדה קודם לכן (כנראה בחודש 7/1993). מכאן שלגבי התכנית הנ"ל, לא חלה החובה האמורה של פירוט. לא זו אף זו, גם מקום בו חלה החובה האמורה, קיים באותו סעיף סייג הקובע כדלקמן: "ואולם לגבי עבודה או שימוש בקרקע, אשר לדעת מוסד התכנון אופיים אינו דורש את קיום כל ההוראות שבסעיף זה, רשאי מוסד התכנון לתת היתר, אף אם לא כללה התכנית את ההוראות שבפסקאות (1) עד (4)" הנה כי כן, במקרה דנן, לא קמה חובה לפירוט של קווי הבניין בתכנית על פי חוק, והשלמתם על ידי הוועדה המקומית, על פי המקובל והנהוג באותה תקופה במגרשים דומים, אינה עולה כדי אי חוקיות בולטת המבטלת את ההיתר. לעניין תכנית הפיתוח: סעיף 22 להוראות התכנית קובע כי תנאי למתן היתר בנייה הוא אישורה של תכנית גימור ופיתוח לאותו השטח "אשר תוכנן על רקע של מפה מצבית הכוללת טופוגרפיה". תכנית זו, הן על פי הוראת הסעיף המדברת על רקע של מפה מצבית, והן על פי אופייה כמפורט בסעיף (תכלול פירוט חומרי גימור, פתרונות להסתרת כביסה, פתרון ארכיטקטוני לשילוב מתקני מיזוג אוויר וכד'), והן הואיל והיא אמורה להיות ייחודית למגרש ספציפי, בהתחשב בתנאיו, ולרדת לרזולוציה מפורטת, כמפורט לעיל, טבעי שתהווה חלק מההגשה, כפי שאמנם נעשה במקרה דנן: ההגשה כוללת סימון צמחייה, וכן את פרטי הפיתוח הנדרשים, בהתחשב בכך שמדובר במבנה לגן ילדים. במאמר מוסגר נעיר כי ברי כי לא מדובר בתכנית כהגדרתה בחוק, אלא בתשריט שמטרתו העמדה כוללת במגרש הנתון, וכך אמנם נעשה במקרה דנן, ולפיכך לא מצאנו גם בטענה זו ממש. לעניין רישום התצ"ר: כמפורט בתגובת העירייה, השטח הוקנה לרשות המקומית על פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), אשר הודעה על פיה הוצגה בפני ועדת הערר והתצ"ר אושר על ידי אגף המדידות; העובדה כי על רקע התצ"ר מקודמת תכנית אחרת המצויה בהפקדה, הנובעת משינויי בעלויות בחלק משטח התכנית, ועדכון טבלת ההקצאות אינה מעלה ואינה מורידה מזכותה של הרשות באותם מקרקעין, שכן היא אינה משנה מייעוד המגרש לצרכי ציבור, ואינה יוצרת סתירה לעניין זה. לא זו אף זו, סעיף 124 לחוק קובע כי תחילת תוקפה של חלוקה חדשה היא ביום תחילת תוקפה של התכנית שבה נכללה החלוקה, ואילו סעיף 125/ג קובע כי אי שמירת המועדים האמורים לא תפגע בתוקפה של החלוקה החדשה, ובזכויות שנרכשו מתוקף סעיף 124. יתר על כן , המצב הרישומי האמור הינו זה על בסיסו הוצאו היתרים לבתי העוררים כולם, ואנו סבורים כי יש בטענתם כנגד מצב זה משום טעם לפגם, אם לא מעבר לכך. כך או אחרת, על פי תקנה 2/א/8 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970, הרי שבנכס שחלה עליו תכנית מאושרת לחלוקה חדשה וטרם נרשמה חלוקה במרשם, רשאי לחתום על הבקשה משהיה בעל זכות בנכס אילו נרשמה החלוקה במרשם, ולאור האמור, ברי כי זו ראיית עיריית רחובות. אשר על כן, ולאור כל האמור, איננו מוצאים ממש גם בנימוק זה. לעניין הגג: הואיל והבקשה מתכננת רק חלק מהזכויות המוקנות במקרקעין, אנו מקבלים את עמדת המשיבה, לפיה אין בגג המתוכנן במסגרת זו משום הגג הסופי אשר אמור להיבנות במקרקעין. יחד עם זאת, נעיר לעניין זה כי בראייתנו, כפי שהבהרנו פעמים מספר, על הרשות הציבורית לתכנן, ולו באופן סכמתי, את מכלול זכויותיה במגרש נתון, וזאת הן מטעמים של הגברת הוודאות התכנונית והן מטעמים של הגנה על האינטרס הכלכלי הציבורי והבטחת ניצול מלוא הזכויות המוקנות לציבור. אין באמור כדי להוות אי חוקיות לצורך ערר זה, ואולם אנו ממליצים לוועדה המקומית לדאוג להשלמת תכנון סכמתי כזה קודם לקידום העבודות על ידי הרשות. אין מדובר במס שפתיים בלבד, שכן ייתכן ויש לדאוג כבר עתה לביסוס נאות לצורך הקמתן של 3 קומות במקרקעין, דבר שכרוך, אולי, בשינוי אלמנטים קונסטרוקטיביים ו/או שינוי בתכנון. לעניין ארגז החול, קיר חושים וצלילים וההצללות: אנו סבורים כי ארגז החול וקיר החושים, שניהם מהווים חלק מהפיתוח הטבעי של גן ילדים, שהינו מוסד חינוך התואם את ייעוד הקרקע. לא מדובר באלמנטים טעוני זכויות. אשר להצללות (ולא מצללות), הרי אף אלה מהוות לדעתנו חלק אינהרנטי מפיתוח רגיל, סביר וראוי של גן ילדים. המדובר באלמנטים מבד, הנמתחים בין עמודים, במטרה להצל משטחי משחק לילדים על פי דרישות משרד הבריאות. אלמנטים אלה נכללים בתכנית ההיתר והפיתוח, ואיננו סבורים כי הם טעונים הוראות מיוחדות בתכנית או בתקנות. כך או אחרת, אין חולק כי אפילו היו אותם אלמנטים נכנסים בגדר שטחים מקורים (ואין זו דעתנו, כמפורט לעיל), הרי שמיצוי הזכויות במגרש נופל בהרבה מהמותר על פי התכנית, ואיננו סבורים כי מתעוררת בעיה חוקית, לא כל שכן אי חוקיות בולטת על פניה - עם הקמתם. לעניין קיר החושים, מדובר באלמנטים של גרייה חושית הנתלים על גבי הגדר המוסדית. אנו סבורים כי נכון ואסתטי יותר להפוך את אותה גדר לגדר בנויה, לפחות ככל שהדברים נוגעים לגבול עם מגרשי המגורים צמודי הקרקע, אולם, שוב, אין בכך אי חוקיות בולטת על פניה. לסיכומם של דברים, הערר נדחה. בניהזכות הטיעוןהיתר בניה