האם מדובר באירוע התאבדות מתוכנן מראש, המוחרג על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולא התייחס לטענתה החלופית שעיקרה העובדה כי לא הוכח כי רכב המשאית הוא זה אשר פגע במנוח והביא למותו. סיפור האירוע, כפי שבא בפני בית המשפט קמא, מעוגן בדו"ח תאונה המצוי בתיק המשטרה, המלמד על אירוע מיום 27.7.95, לפיו בשעה 03:30 לפנות בוקר, נסע המנוח ברכבו על הכביש המהיר לכיוון ירושלים ופגע עם רכבו בגדר הבטיחות, מימין לדרך. המנוח ירד מרכבו ונפגע מרכב חולף וכתוצאה מהפגיעה נהרג. הרכב הפוגע, על פי דו"ח המשטרה, הינו רכב המשאית המבוטח על ידי הפניקס. יורשי המנוח, אשר הגישו את תביעת הפיצויים דנן, תלו יהבם בדו"ח המשטרתי וטענו כי המדובר באירוע תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכי רכב המשאית, רכב מסוג סמיטריילר אליו היה מחובר נגרר, הוא זה אשר פגע במנוח. מנגד, טענה הפניקס כי לא הוכח ברמה הראייתית הנדרשת כי רכב המשאית הוא הרכב אשר פגע במנוח ואשר הביא למותו. לטענתה, נסיבות התאונה המפורטות בדו"ח התאונה, המצוי בתיק המשטרה, מעידות לכל היותר כי המנוח נפגע מרכב חולף ונהרג. הפניקס טענה כי, הוכח ברמה הסתברותית גבוהה כי כלי רכב אחרים, אשר נסעו באותה עת בכביש המהיר תל-אביב - ירושלים, פגעו במנוח ועל כן בעל הדין הנכון הוא "קרנית". לטענתה, מרגע שבו חלפה המשאית במקום התאונה ועד למציאת המנוח על ידי המשטרה חלפו למעלה מ-10 דקות במהלכן המשיך המנוח לשכב באמצע הכביש כשמכוניות רבות חולפות במקום, ממצא עובדתי אשר אינו פוסל את האפשרות כי רכב אחר פגע במנוח וגרם למותו. עוד טענה, כי אין בנמצא כל ראייה או עדות לסיבת פטירתו של המנוח, בהעדר ניתוח לאחר המוות. לטענתה, שגה בית משפט קמא כאשר התעלם ממכלול הממצאים הפורנזיים המצויים בתיק המשטרה, כי התעלם מהכשלים בדו"ח מז"פ ומכך שאין כל ראיה הקושרת בין רכב המשאית לבין המנוח, וכי בפועל לא הוכח מגע בין המנוח לבין המשאית המעורבת. עוד טענה הפניקס כי המנוח ביקש לשים קץ לחייו, בכך שקודם למותו התנגש עם רכבו במעקה בטון בצד הכביש ולאחר מכן ירד מרכבו וזרק עצמו על הכביש מתוך כוונה כי כלי רכב יפגעו בו ויביאו למותו. לפיכך, טענה כי המדובר במעשה מכוון מצידו של המנוח המחריג את האירוע מתחולת חוק הפיצויים. בית משפט קמא נדרש לתשתית ראייתית שמרביתה ראיות נסיבתיות ומדעיות, כאשר נסיבות התרחשות התאונה מתוארות בדו"ח תאונה המצוי בתיק המשטרה, נושא תאריך 28.9.95, אשר הוגש לבית המשפט. על פי אותו דו"ח וממצאים שנאספו בזירת האירוע, לרבות אמרות שמסרו נהג המשאית וכן נהג כלי רכב פרטי אחר, השתית בית משפט קמא את מסקנתו לפיה, אין מדובר באירוע התאבדות מכוון וכי רכב המשאית המבוטח בחברת הפניקס הוא הרכב הפוגע במנוח. בחינת התשתית הראיתית, אשר הונחה בפני בית המשפט קמא, מלמדת כי, נהג המשאית מסר גרסה השוללת כל זיקה בינו לבין עצם קרות התאונה ולגרסתו בלילה שבין 26.7.95 ל-27.7.95 נסע בכביש מס' 1, מכיוון חיפה לירושלים, כשהוא מוביל במשאיתו קמח במשקל כולל של 30,000 ק"ג נטו, וכי בהגיעו לשער הגיא, בכוון הנסיעה לירושלים, מימין לדרך, הבחין במנוח העומד ליד רכב סובארו, בצד הכביש, כשדופן ימין של הרכב צמודה למעקה הבטיחות. לדבריו, נראה כי המנוח סימן לרכבים לעצור והגביר את קצב הליכתו לעבר קו השוליים כשלפתע זרק עצמו ונשכב על הכביש, כאשר ראשו לכיוון אמצע הכביש ורגליו בכיוון רכבו, השוליים הימניים. הוסיף וציין נהג המשאית כי לפניו נסע רכב פרטי ולהערכתו גם נהג הרכב הפרטי הבחין במנוח, מאחר וראה אותו מסיט את רכבו שמאלה, כדי שלא לפגוע בו. לטענתו, בהנתן שנהג הרכב הפרטי נסע לפניו עמד לרשותו זמן תגובה ארוך יותר לתמרון, ובפועל הספיק להסיט את המשאית שמאלה, כדי שלא לפגוע במנוח, והמשיך בנסיעה כשבהמשך עבר לנתיב הימני. לדבריו, הסתכל במראות החיצוניות שבמשאית וראה שמכוניות נוסעות אחריו רגיל, אבל מאטות את המהירות. אין חולק שנהג המשאית יצר קשר טלפוני עם מוקד המשטרה ודיווח על השתלשלות האירועים, אולם לא עצר במקום האירוע, ובהגיעו ליעד הסופי התפנה לישון עד אשר הגיע אליו הצוות המשטרתי. גם אין חולק כי נהג הרכב הפרטי (רכב מסוג גולף), אשר נסע לפני רכב המשאית, דיווח למשטרה על האירוע. נהג הרכב הפרטי לא נחשד במעורבות בתאונה, מאחר וברכבו לא נמצאו ממצאים מחשידים הקושרים אותו לתאונה. נהג הרכב הפרטי ציין באמרתו כי הבחין באדם הזורק עצמו על הכביש וכי הספיק לעקוף אותו ולמנוע פגיעה בו והמשיך בנהיגה. עוד ציין, כי ראה את המשאית נוסעת אחריו ולא ראה שהמשאית פגעה במנוח. מזירת האירוע נאספו ונטלו דגימות וממצאים שהועברו לבדיקת המעבדה לזיהוי פלילי, במטה הארצי של משטרת ישראל, וכן למעבדה הביולוגית המשפטית במכון לרפואה משפטית באבו כביר. מן הבדיקה הפתולוגית עולה כי על מגן הבוץ הימני אחורי של נגרר המשאית נמצאה רקמת דם. דא עקא שהבדיקה הפתולוגית לא קבעה כי מדובר בדם אדם, לא כל שכן בדמו של המנוח. הבודק הסתפק בצילום שנמצא חומר חשוד כדם ולא ניתן לקבוע אפיונים נוספים. הוסבר כי בדיקת שרידי דם הינה בדיקה דו שלבית כשבתחילה נבדקת זהות החומר הנדגם ולאחר מכן מתבצעת בדיקת DNA לצורך התאמה. במקרה דנן נקבע, כי מדובר בדם אולם כמות הדם לא הספיקה לביצוע בדיקת DNA ולכן זו לא בוצעה. זאת ועוד, על גופת המנוח ובגדיו תועדו סימני השחרה מבלי שאנשי מז"פ ביררו נסיבות היווצרותם. עוד נמצאו סיבים וסימני הטבעת בד הן על הגלגלים הימניים והן על הגלגלים השמאליים של המשאית. בית המשפט קמא, כאמור, התקשה להגיע למסקנה חד משמעית לפיה ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהמנוח ניסה לשים קץ לחייו, אולם, קבע כי על פי הנסיבות שבאו בפניו המסקנה הסבירה ביותר, על פי מאזן ההסתברות, הינה כי היה זה אירוע תאונה ולא אירוע מכוון. בית המשפט קמא ביסס מסקנה זו, בין השאר, על אמרתו של נהג המשאית, בחקירתו מיום 27.7.95, לפיה ראה בצד ימין לכיוון נסיעתו רכב הצמוד למעקה וליד דלת הנהג ראה אדם שעשה סימנים עם היד שיעצרו לו, כדבריו: "כמו שמסמנים לעצור טרמפ" ואז החל בהליכה מהירה לקו השוליים. מדברים אלו הסיק בית המשפט קמא את המסקנה כי אדם שמבקש לעצור טרמפ לא מבקש לשים קץ לחייו. עוד קבע בית המשפט קמא כי אם תנועת כלי הרכב בכביש באותה עת היתה אפסית (רכב הגולף והמשאית בלבד) הרי שהסיכון אותו נטל המנוח בהתפרצותו לכביש, כשהוא מסמן לכלי הרכב החולפים על פניו לעצור, אינו עולה בקנה אחד עם ניסיון ההתאבדות הנטען. חיזוק נוסף למסקנה זו מצא בית המשפט קמא בהודעת בתו של המנוח, מיום 28.7.95, בתחנת המשטרה, לפיה המנוח היה מאושפז בעבר בבית חולים לחולי נפש בנס ציונה וכי החל מיום קודם ליום האירוע החלו אצלו תופעות התנהגותיות מוזרות כשהוא מאשים את הסובבים אותו בכל מיני דברים שקורים וכי עובר לאירוע יצא את הבית במצב של "התקף", לאחר שלקח כדור שינה, ולדבריה, בצאתו מהבית לא השמיע דברים כי בכוונתו לשים קץ לחייו. על בסיס תשתית ראייתית זו הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי לא ניתן להסיק כי המנוח התכוון לשים קץ לחייו וכי מותו נגרם עקב תאונה. בשלב השני נדרש בית המשפט קמא לשאלה האם נהג המשאית הוא זה אשר גרם לתאונה ולמותו של המנוח. בית המשפט קמא, על בסיס הממצאים הפורנזיים שנאספו בזירה ועדויות שהיו בפניו מתוך תיק המשטרה, לרבות הראיות המדעיות והנסיבתיות המצטברות, הגיע לכלל מסקנה כי המשאית היא זו אשר פגעה במנוח. במסקנתו זו התבסס, בין השאר על הממצאים הבאים: מיקומם העיקרי של סימני השפשוף בצמיגי המשאית (צד ימין של גלגלי הנגרר), נוכחות סימני דם על מגן הבוץ בגלגל ימני של המשאית, הימצאות של סיבי בד על צמיגי המשאית בצד ימין, הצד הקרוב למפגש עם המנוח, לרבות ממצאי מז"פ לפיהם נמצאו סימני השחרה על גופת המנוח ובגדיו, האופייניים לצמיג, סימנים המעידים לכאורה, כי מקורם בפגיעה במנוח באמצעות הנגרר ולא בעליית המשאית או גלגליה על גופו. בית המשפט קמא לא התעלם מהתנהלות המעבדה לזיהוי פלילי והמכון לרפואה משפטית שכדבריו, לא טרחו לבצע "מלאכת מחשבת" בחקירת התאונה הנדונה אולם, קבע כי במידה הראייתית הנדרשת בהליך אזרחי יש די בראיות כדי לבסס המסקנה האמורה. אשר לעובדה כי נהג המשאית לא הרגיש בהתנגשות או חיכוך עם עצם כלשהו ואף לא נמצא תיעוד לפגיעה בדיסק הטכוגרף שמותקן במשאית, קבע בית משפט קמא, כי אין להתעלם מן העובדה כי מדובר במשאית בעלת מימדים גדולים ועצומים (סמיטריילר לו מחובר נגרר) אשר הובילה קמח במשקל כולל של 30,000 ק"ג נטו ולכן אך סביר להניח כי הפגיעה במנוח, מבחינת המשאית, לא היתה משמעותית ולכן, לא נרשמה. בית המשפט קמא נתן את הדעת להתנהגות נהג המשאית, אשר דיווח על האירוע מיידית למוקד המשטרתי, אולם לא ראה בכך נסיבה המורידה ממנו אחריות ודחה את טענות הפניקס כי נהג המשאית נפל קורבן כאשר גילה אזרחות טובה. לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים כמו גם בחומר הראיות שבא בפני בית משפט קמא אני סבורה כי אין די בחומר הראיות כדי לבסס קביעה חד משמעית לפיה רכב המשאית הוא זה אשר פגע במנוח וגרם למותו. אמנם, מצויים אנו בהליך אזרחי ומידת ההוכחה הנדרשת אינה כזו הנדרשת להסיר כל ספק סביר, אך סבורה אני כי התשתית הראיתית הקיימת שמרביתה מושתתת על ראיות נסיבתיות, אין בה די כדי להרים הנטל הנדרש כדי לקבוע את אחריות נהג המשאית לתאונה. אסביר: נהג הרכב הפרטי אשר הבחין במנוח הצליח לעקוף אותו מבלי לפגוע במנוח ואף ציין כי הביט במראות ולא ראה שהמשאית פגעה במנוח. גם אם קיימת אפשרות כי לא יכול היה להבחין בפגיעה אפשרית אזי אין בממצאים הפורנזיים שנמצאו על המשאית כדי לבסס קביעה שכזו. בדיקת סיבים לא בוצעה מעולם וסיבי בד נמצאו על גלגלי המשאית הן בצידה השמאלי והן בצידה הימני, באופן שאינו יכול לקשור המשאית לתאונה. גם סימני הדם שנמצאו על המגן הימני של המשאית אינם יכולים לקשור ברמת הוכחה נדרשת את המשאית לתאונה בהעדר תוצאה המאשרת כי מדובר בדם אדם. שהרי אין לשלול את האפשרות כי מדובר בדם של בעל חיים. גם מעדויות איש מז"פ ובוחן התנועה לא ניתן היה לגזור יותר מאשר אמירה שקיימת אפשרות כי המשאית פגעה במנוח אך לא יותר מכך. כשם שקיימת אפשרות שהמשאית פגעה במנוח קיימת אפשרות שהיא לא פגעה במנוח. ומעבר לקיומה של אפשרות זו לא השכילו המשיבים להניח תשתית ראיתית נסיבתית אשר יהא בה כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש. סימני ההשחרה אשר נמצאו על גופו של המנוח לא נבדקו ועל פי עדותו של איש המז"פ אלה יכולים להגרם כתוצאה מפגיעת גלגלי רכב או מכביש או סתם לכלוך. עוד אישר, כי אם גלגלי המשאית היו עולים על גופת המנוח היו נמצאים סימני פגיעה שונים מאלה שנמצאו בפועל ולכן ציין כי יתכן והמנוח נפגע רק ממגע עם גלגלי המשאית. אולם, כאמור, לא נבדקו סימני ההשחרה על גופו של המנוח ולא בוצעה נתיחה לאחר המוות, עקב סירוב המשפחה לנתיחה. בנסיבות אלו סבורה אני כי הנעלם עולה על הקיים ולא ניתן לקבוע על סמך התשתית הראיתית הנסיבתית שהונחה כי יש בה די כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי לקבוע שרכב המשאית פגע במנוח. אין לשלול אפשרות שרכבים אחרים שנסעו בכביש זה פגעו במנוח וגרמו למותו. אמנם, האירוע התרחש בשעות הלילה המאוחרות (03:30 לפנות בוקר), ועל אף שהמדובר בכביש מהיר, תל אביב - ירושלים, סביר להניח כי לא נמצאו הרבה כלי רכב באותה שעה בכביש, אך די בכלי רכב אחד אחר שעבר במקום, ואולי אחדים ספורים, במהלך לפחות 10 הדקות שחלפו מאז הדיווח שהתקבל על האירוע ועד הגעת כוחות ההצלה, כדי לגרום לתאונה. יש להניח כי הנפילה על הכביש קדמה בדקה או שתיים לדווח הטלפוני. אשר לקביעת בית המשפט קמא, כי אין המדובר באירוע התאבדות כי אם בתאונה, סבורה אני כי אין להתערב לנוכח מסקנה הגיונית הנגזרת לוגית מן הנסיבות. לא מצאתי כל שגגה בדרך הסקת מסקנה זו מתוך התשתית הראיתית שהיתה מונחת בפני בית המשפט קמא ואף הפניקס, בערעורה הנדון, לא שמה יהבה על טיעון זה. בהינתן האמור לעיל, הערעור מתקבל וקביעת בית המשפט קמא כי רכב המשאית גרם לתאונה מבוטלת. מאחר ובית המשפט קמא לא נדרש לשאלת היריבות מול קרנית יוחזר הדיון לבית המשפט קמא על מנת שידרש לדיון שבין המשיבים 1-6 לבין קרנית. בנסיבות המיוחדות של עניין זה אציע לחברי שלא לחייב המשיבים בהוצאות . רחל ברקאי, שופטת כב' השופטת דברת: אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא כב' השופט ואגו: אני מסכים. אריאל ואגו, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ברקאי. אין צו להוצאות. פיצוייםתאונת דרכיםשאלות משפטיותהתאבדות