תאונת דרכים: שבר בסטרנום, שבר בפמור ושבר בפיקה מימין, שקובעו בניתוח

תאונת דרכים: שבר בסטרנום, שבר בפמור ושבר בפיקה מימין, שקובעו בניתוח ביום 12.12.2004 הוצאו הברגים הנועלים מהפמור והומלץ על דריכה מלאה. בבדיקתו מצא פרופ' הלפרין שתנועות הגב התחתון וירך ימין של התובע חופשיות. בבדיקת ברך ימין מצא המומחה שהתובע הולך בצליעה, מתקשה לעמוד על רגל ימין בנפרד ומתקשה לרדת לכריעה. עוד נמצאו רגישות ניכרת בקדמת ברך ימין והגבלה ניכרת בתנועות הפיקה הימנית. את נכותו קבע פרופ' הלפרין כך: 10% נכות אסטטית בגין צלקות וכן נכות בשיעור 15% בשל שינויים שחיקתיים בברך ונכות בשיעור 5% בשל מצב לאחר שבר בפמור שהתחבר עם קיצור של שני ס"מ. מגדל שלחה שאלות הבהרה למומחה וצרפה תיעוד רפואי על תאונות קודמות שאירעו לתובע: נפילה מסוס בשנת 2001 ותאונת דרכים מיום 27.7.2002, שגם בהן נפגע התובע בברך ימין. פרופ' הלפרין עיין בתיעוד והבהיר ביום 18.3.07 וביום 16.9.07 שיש ליחס חלק מהנכות (בשיעור 3%) לתאונות הקודמות, כך שלכל אחת מהתאונות הקודמות תיוחס נכות בשיעור 1.5% (נספח ה' לנ/2). לנוכח תשובות ההבהרה נכותו האורתופדית של התובע היא כדלקמן: בשיעור 12% בשל שינויים שחיקתיים בברך והגבלת תנועות של הפיקה; בשיעור 5% בשל מצב לאחר שבר בפמור שהתחבר עם קיצור ונכות אסתטית בשיעור 10% בשל הצלקות. התובע טען בסיכומיו (בעמ' 67 לפרו') שאין להפחית אותם 3%, משלא הוכח נזק אורתופדי קודם, ואולם משבחר לא לחקור את פרופ' הלפרין על חוות דעתו ובעיקר על תשובותיו, הרי שקביעותיו של המומחה נותרות על מכונן. ב. ד"ר מאהר דיב, מומחה לניתוחי לב וחזה, חיווה את דעתו וקבע שהתובע סבל בעקבות התאונה מאירוע של קרע טראומטי של אבי העורקים היורד, שטופל ניתוחית ללא סיבוכים. מצב זה מקנה לפי התקנות נכות בשיעור 60%. ד"ר דיב ציין בחוות דעתו ש"אחוז נכות זה מתייחס לפגיעה באבי העורקים ולמצב הנוכחי היום, בהתחשב שסיבוכים כתוצאה מהכנסת הסטנט יכולים להופיע בשלב מאוחר יותר וכעת זה בלתי אפשרי לצפות אותם". מכאן שהנכות שקבע ד"ר דיב כבר מביאה בחשבון סיבוכים אפשריים, שיקרו אולי בעתיד ושקשה לצפותם. התובע שלח לד"ר דיב שאלות הבהרה. בתשובותיו מיום 7.6.2009 (נספח ו לנ/2) הבהיר ד"ר דיב שהתובע לא אמור להיות מוגבל בפעילות פיזית כתוצאה מהפגיעה שסבל באבי העורקים או הפגיעה הריאתית והדגיש שאין הוא רואה מניעה מביצוע מאמץ גופני כלשהו ולדידו התובע יכול לנהל אורך חיים תקין. עוד הבהיר המומחה בתשובותיו שהפגיעה הריאתית אינה פעילה עוד ואינה רלוונטית לקביעת נכות. הצדדים ויתרו על חקירתם הנגדית של המומחים הרפואיים ומשכך, קביעותיהם לא נסתרו. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא אפוא בשיעור של 70% (במעוגל). 5. נכותו התפקודית של התובע בכתב התביעה טען התובע שהוא היה עובר לתאונה בחור צעיר ומלא חיים שכל עתידו לפניו. לטענתו, הוא עבד בעבודות שונות, ובהן עבודות בתחום המוסיקה כתקליטן באירועים, במועדונים ובמסיבות וכן בסחר בתחום המזון והוא היה ספורטאי שעסק, בין היתר, בגלישת גלים. גם אחותו של התובע טענה שבהיותו בן 24, לאחר שעבר התובע גמילה מסמים ויצא מעולם הפשע, הוא התחיל לעבוד בצורה מסודרת, קיבל רישיון נהיגה והתחיל לעבוד במוסיקה (סע' 15 לת/3). לטענת האחות, התובע היה עצמאי והתפרנס מהופעות ובמקביל מעסק של מכירת נקניקיות בחוף הים באשדוד, בעוד שמאז התאונה אין לו מקורות הכנסה מעבר לקצבת הביטוח הלאומי והוא אינו עובד (סע' 49 לת/3). לטענת התובע, מאז התאונה הוא הפך לשבר כלי והוא מוגבל בהליכה ובתנועה, סובל מכאבים קשים בעמוד השדרה וברגל ימין, סובל מתסמונת בתר חבלתית, מחולשה, כאבי חזה, הקאות והפרעות בלחץ הדם. כתוצאה מכל אלו, כך טוען התובע, נגרמה לתובע נכות תפקודית בשיעור 100% (סע' 12-7 לכתב התביעה). התובע הוסיף וטען שכתוצאה מהתאונה הוא הפסיד את כל מקורות הפרנסה שלו וספק אם יוכל לשוב לעבודה במקצוע כלשהו (סע' 15 לכתב התביעה). בתצהיר עדותו הראשית הרחיב התובע ותיאר בהגינותו שהוא סיים 11 שנות לימוד אך לאחר הלימודים הוא הסתבך בפליליים ולכן לא גויס לשרות צבאי והיה נתון במאסר בין השנים 1997-1995. לנוכח הסתבכותו זו הוא לא נקלט במקום עבודה מסודר ולכן עבד בעיקר בעבודות פיזיות קשות כפועל בבניין וכסבל בחברת פרדס אשדוד, בטמפו, בשוופס ובקוקה קולה וכן כפועל יצור במפעל לשלטים. לטענתו הוא אימץ את התחביב שלו לעסוק במוסיקה אלקטרונית והחל לעבוד כתקליטן באירועים, במועדונים ובמסיבות. בשלב ראשון הוא הופיע במועדונים ללא תמורה ולאחר מכן הופיע תמורת שכר. במקביל עסק התובע כנטען בסחר בתחום המזון, קרי החזיק בדוכן למכירת נקניקיות בחוף הקשתות באשדוד (סע' 27-22 לת/4). גם בתצהיר עדותו הראשית חזר וטען התובע שהוא מוגבל בהליכה ובתנועה ולמעשה בכל פעולה שהיא, שהוא סובל מכאבים ברגל ימין ובגב התחתון, מתסמונת פוסט טראומטית, חולשה, הפרעות בלחץ הדם והוא נזקק למנוחה (סע' 38-32 לת/4). לטענת התובע הוא הוכשר להיות מכונאי רכב, עבודה שהיא פיזית קשה. גם העבודה כתקליטן דורשת עמידה במשך שעות על הרגליים במקומות סגורים. גם העסק בתחום הנקניקיות נסגר לאחר התאונה כשגם עבודה זו היא עבודה פיזית. עברו הפלילי של התובע מכביד עליו. בשל כל אלו, כך טוען התובע, נשללה יכולת עבודתו של התובע והוא נותר ללא מקורות מחייה, בעוד שלפני התאונה השתכר היטב מעבודתו כתקליטן וכבעל דוכן למכירת נקניקיות בחוף (סע' 45-40 לת/4). ניסיונות השיקום שעבר התובע במסגרת המל"ל, שבמהלכם למד הפקת מוסיקה, לא צלחו לאחר שהתובע הפסיק את הלימודים (סע' 42 לת/4). ואולם, מהראיות שהובאו התברר שהתובע תיאר את מצבו ויכולת השתכרותו עובר לתאונה תיאור שאינו תואם את המציאות כהווייתה. התברר שהתובע החליף מקומות עבודה חדשות לבקרים ולא הצליח להחזיק מעמד בעבודה זו או אחרת מעבר לחודשים בודדים, לכל היותר. מדו"ח רציפות בעבודה (נספח ב' לנ/2; עמ' 8-7 למוצגי התובע) עולה שמאז גיל 17, כשסיים התובע את לימודיו, הוא עבד בחברת פרדס א.ג. בע"מ מספר חודשים; חודש אחד בחברת שמירה ובטחון בע"מ; עבד מספר חודשים שוב בחברת פרדס א.ג. בע"מ בשנת 1993 וחודש אחד בחברת עגור קואופ' בע"מ; בשנת 1994 עבד שוב מספר חודשים בחברת פרדס א.ג. בע"מ וכך גם בשנת 1995; בשנים 1997-1995 דווח עליו שהיה אסיר/עציר; הוא עבד בשנת 95' חודשיים בחברת פרדס א.ג. בע"מ; בשנת 1997 עבד חודשיים בחברת טמפו משקאות בע"מ; בשנת 1998 עבד חודשיים בחברת יפאורה תבורי בע"מ; בשנת 1999 עבד 4 חודשים במסעדת בן סימון מישל, 4 חודשים בחברת שלטי מ.ש. ונון מיכה, חודשיים במשלוח חבילות אריה משה וחודש בחברת אלגל תעשיות אקריליות. בשנת 2000 עבד 8 חודשים בחברת שלטי מ. ש. ונון מיכה וחודש אחד אצל קבלן הבניין מרדכי תורג'מן; בשנת 2001 עבד חודש אחד בעמותת תקומה ובשנת 2002 עבד חודש אחד בחברה המרכזית לייצור משקאות. ויודגש- לפי תקופות הדיווח ושמות המעסיקים המפורטים בדו"ח רציפות הביטוח לא עבד התובע מאז חודש פברואר 2002 ועד לתאונה ובחודש יולי 2004 עד חודש אוגוסט 2004 היה אסיר/עציר. עינינו הרואות: אין בדיווחים הרשמיים של הרשויות כל זכר להשתכרות של התובע או לעבודתו בשנים הסמוכות לתאונה וגם בשנים שלפני כן ניתן לראות שהתובע לא הצליח לשמור על רצף תעסוקתי. הוא החליף עבודות פשוטות בזו אחר זו והיה מעת לעת מובטל. גם כאשר עבד, הייתה הכנסתו נמוכה למדי. למותר לציין שהתובע לא טען וממילא לא הוכיח שעבד אי פעם כמכונאי רכב בהתאם להכשרתו, כביכול. בחקירתו בבית המשפט טען התובע שיש לו תלושי שכר והוא הבטיח להמציא את כל האישורים הרלוונטיים על עבודתו הרציפה ועל השתכרותו עובר לתאונה (עמ' 5 לפרו' בשו' 7-1; עמ' 58 לפרו' בשו' 3-1). כזאת לא עשה התובע. לגבי ה"סחר במזון" הסתבר שהתובע מכר נקניקיות בדוכן ארעי בחוף הים וללא רישיון עסק וגם זאת במשך תקופה קצרה בת שנה-שנתיים עד שחברו, שהחזיק בית קפה באותו מקום והרשה לו למכור נקניקיות, מכר את בית הקפה ועבר לאילת (עמ' 59-58 לפרו'). למותר לציין, שהתובע לא הביא ולו בדל ראיה לגבי הכנסותיו באותה תקופה ממכירת נקניקיות ומה עוד שמדובר היה בעבודה זמנית וחד פעמית ובניגוד לחוק רישוי עסקים. גם ב"כ התובע הודה בסיכומיו בע"פ שהתובע עבד בצורה לא מסודרת לפני התאונה ובמקביל היה גם חלק מהעולם העברייני (עמ' 69 לפרו' בשו' 12-8). גם לגבי הקריירה של התובע כתקליטן באירועים ובמועדונים עובר לתאונה לא הובאה כל עדות או ראיה על כישוריו כתקליטן, כמו גם על יכולותיו המקצועיות, על אופק הקידום שלו ובעיקר- על הכנסותיו בפועל. אפילו ראיה על הכנסות של מתקלט "סביר" אחר לא הובאה. התובע אמנם הביא כעדים מטעמו את שני חבריו: משה ספיאשוילי ויחיאל שמיר, שראוהו מתקלט ו/או מוכר נקניקיות בדוכן עובר לתאונה, אך חבריו אלו לא ידעו לומר באיזה היקף עבד וכמה השתכר התובע מעבודותיו הזמניות האלו, אם בכלל. לא זו בלבד שהתובע לא הביא ראיה ישירה ובלתי אמצעית על יכולת עבודתו והכנסותיו עובר לתאונה, אלא שגם באשר ליכולת תפקודו מאז התאונה רב הנסתר על הנגלה. התברר בבית המשפט שהתובע מתקשה למצוא עבודה בשל עברו הפלילי כמו גם בשל העובדה שלא שירת בצבא. הוא הודה שבעבר היה מכור לסמים ואף הודה שייתכן שהוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום המוסיקה מאחר שהוא לא מוסיקאי כל כך מוצלח (ראו עמ' 9-5 לפרו'). בא כוחו הניח גם שבמקצועו זה מעדיפים הלקוחות תקליטנים שהם בני "הדור הצעיר מאוד" (עמ' 79 לפרו' בשו' 17-16). כך או כך, רק לאחר שחשפה הנתבעת דו"חות חקירה וצילומים, שבהם נראה התובע כשהוא עובד בפועל כמתקלט לאחר התאונה, הסכים התובע להודות שמאז התאונה הוא הופיע כמתקלט על במות אך לא הודה שעשה כן מעבר לאותן פעמים שבהן דרך מקרה צולם על ידי חוקרי הנתבעת (וראו נ/3; נ/5; עמ' 60 לפרו' בשו' 7-4). כדבריו: "ת. אני לא יכול לעבוד. אין לי הכנסה, אין לי כלום ש. מה עשית בפלורנטין ביום העצמאות. ת. ניגנתי במסיבת רחוב. זה היה אחרי התאונה. החלפתי דיסקים, עמדתי על במה והחלפתי דיסקים... ש. למה לא קיבלת כסף. ת. קיבלתי 500 ₪. ש. אני לא מאמין לך שקיבלת 500 ₪. ת. אני יכול להביא את המפיקים.... ש. האם היית בעוד במות. ת. כן. פעם ב... עליתי. ש. בתצהיר שקיבלתי עכשיו אראה שקיבלת 500 ₪ להופעה. ת. אולי שכחנו, כי זה היה אחרי התצהיר. ש. התצהיר הוא מ-6/12. לפני 3 חודשים. הופעת בבמות אחרי זה. ת. אולי בבמה אחת... הופעתי פה ושם, לא באופן קבוע שאפשר להתפרנס מזה. פעם בחודשיים איזה 500 ₪..." (עמ' 5 לפרו' בשו' 20 - עמ' 6 לפרו' בשו' 8) ציטוט זה מעדותו של התובע מלמד כאלף עדים כיצד לא ניתן לסמוך על דבריו ועל גרסתו הנכלולית. עוד התברר בחקירתו הנגדית של התובע שהוא ניסה למכור באמצעות האינטרנט דיסקים שהוציא בחו"ל, אך יצירותיו לא זכו לביקוש (עמ' 57-56). התובע הודה שהוא קיווה למצוא "עבודה משרדית קטנה" (עמ' 29 לפרו' בשו' 26) ואת העובדה שלא מצא עבודה מאז התאונה תלה בעברו הפלילי, בגילו המתקדם ובכך שיש בארץ למעלה מ-10,000 תקליטנים כמוהו, שמתקלטים כמעט בחינם: "ש. לכן המסקנה היא שאין עבודה בזה לתקליטנים בישראל ת. נכון. מתקלט אומן מקבל 800 ₪ והוא לא ילך לזה. ש. הוא מעדיף לשבת בבית. ת. הוא מעדיף לעבוד בחו"ל במקום לעבוד שעתיים ולקבל פחית בירה... ש. מדוע אתה לא מתקלט בחו"ל. ת. אני צריך להיות מוכר שם ולכן הוצאתי את הדיסק הזה. בינתיים לא קוראים לי... ש. כמה פעמים תקלטת בחו"ל. ת. אף פעם. אני מקווה שיצא לי." (עמ' 61-60 לפרו') עמדתי בקצרה על הראיות שהביאו הצדדים לבית המשפט, ולרבות - עדותם של התובע ושל אחותו שהייתה מלאת סתירות, עדות שניסתה לצבוע את סיפור עבודתו והשתכרותו של התובע עובר לתאונה בצבעים ורודים מדי ואת סיפור עבודתו והשתכרותו של התובע לאחר התאונה בצבעים שחורים משחור. בעוד שהתברר שהשתכרותו של התובע עובר לתאונה הייתה בעבודות פשוטות מאוד, בזמנים אקראיים וקצרים ולא הובאה ולו ראיה אובייקטיבית אחת לגבי עבודתו והשתכרותו בתחום המוסיקה עובר לתאונה, הרי שרק לאחר שחשפה זאת הנתבעת, התברר שהתובע עובד כמתקלט מידי פעם, וכמובן שגם עבודתו זו בהווה לא מדווחת לרשויות. זאת ועוד, כמו לפני התאונה כך גם לאחריה בחר התובע שלא לעבוד מעת לעת או נאלץ לעשות כן וזאת בשל עברו הפלילי, כמו גם בשל העובדה שלא שירת בצבא, כמו גם בשל אישיותו (המופרעת ושאינה מקבלת מרות- וראו התיק מצה"ל - נספח ד' לנ/2 ועדות האחות בעמ' 42-40 לפרו') או בשל יכולותיו המוגבלות בתחום המוסיקה, כמו גם בשל העובדה שבתחום המוסיקה הביקוש דל, ההיצע גדול מאוד והקהל מעדיף מתקלטים צעירים, מוצלחים ומפורסמים, שלא כמו התובע, כפי שהודו התובע ואחותו בהגינותם (וראו: בעמ' 41 ובעמ' 57 לפרו'). במאמר מוסגר יש לציין שהתובע נעצר על החזקת סמים שלא לצריכה עצמית גם ביום 9.6.04, רק כשבועיים לפני התאונה (נספח ג' לנ/2), וזאת בניגוד לטענתו שנגמל מסמים זמן רב לפני התאונה. גם ביום התאונה נבדק ע"י המשטרה והתברר שהוא נהג בשכרות (נספח י"ד לנ/2). יש לזכור ולהזכיר שוב את תשובות ההבהרה של ד"ר דיב, שלפיהן התובע לא מוגבל בפעילות פיזית ואין מניעה שיבצע מאמצים גופניים (בכפוף למצבו האורתופדי), גם זאת בניגוד לטענותיו של התובע ושל אחותו על קשיי נשימה, כאבים בחזה והצורך להימנע ממאמצים. לא למותר לציין שטענותיו של התובע על בעיותיו הנפשיות אין להן בסיס, משלא מונה מומחה לקביעת נכותו בגין התאונה בתחום הנפשי. עוד יש להדגיש שנכותו הרפואית של התובע לא צריכה להשפיע השפעה של ממש על יכולתו לעבוד כתקליטן, משהסתבר שתקליטנים מופיעים גם לפרקי זמן קצרים (וראו עדותו של יחיאל שמיר בעמ' 28-27 לפרו') ולא אחת הם מביאים איתם מחשב נייד או התקן נשלף ומתחברים לציוד שכבר מצוי במקום ההופעה. והא הראיה, התברר שאכן התובע עובד מעת לעת כתקליטן ולו היה ביקוש לעבודתו זו, הוא היה ממשיך בכך בצורה אינטנסיבית יותר. לסיכום- לנוכח כל האמור לעיל, ובהתחשב בתשובות ההבהרה של ד"ר דיב, שלפיהן נכותו בתחום הקרדיולוגיה אינה תפקודית, כמו גם בתשובות ההבהרה של המומחה האורתופדי, ש"נגסו" בנכותו בגין הפגיעה בברך ובהתחשב בנכות שהיא אסתטית בלבד בחלקה, אני קובעת שנכותו התפקודית של התובע, ככל שהיא נובעת מהתאונה בנדון דידן, נמוכה בהרבה מנכותו הרפואית, ואני מעריכה אותה בשיעור של 35%. 6. הנזקים א. הפסדי שכר בעבר לא אכביר מילים באשר להכנסותיו של התובע עובר לתאונה וכיצד לא עמד בנטל להוכיח טענותיו בעניין זה. הלכה פסוקה היא שעל התובע הטוען לדיווח כוזב מוטל נטל של ממש להוכיח את השתכרותו האמתית (ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ (16.8.09)). בית המשפט העליון חזר וקבע, שנטל הראייה שמוטל על אותו תובע גבוה במיוחד, מן הטעם שהוא כבר הראה שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת. בעניין ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר (11.11.13) השאיר בית המשפט העליון בצריך עיון את השאלה- האם יש מקום להפחית, ולו "כזית", מההערכה את גובה ההכנסה. זאת משני טעמים: נוכח הסיכוי-סיכון שהתובע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של אחת מרשויות המס, וכעניין של מדיניות משפטית ראויה ושיקולים של תקנת הציבור. ומהתם להכא- התובע לא הציג ראיות אמתיות לגבי השתכרותו מאז שנת 2002 ועד ליום התאונה, 24.6.04, לבד מטענתו הכללית שהשתכר כתקליטן בין 1,000 ל-2,000 ₪ ל-4-3 שעות, וזאת לכל הפחות פעמיים בשבוע. לטענתו, הכנסותיו כתקליטן וכבעל דוכן לנקניקיות הסתכמו ב-10,000 ₪ ויותר בחודש (סע' 30-28 לת/4). כאמור לעיל, ההכנסות מהדוכן לנקניקיות לא היו רלוונטיות בתקופה שקדמה לתאונה, לאחר שהתובע הודה שחדל ממכירת נקניקיות כשנה-שנתיים לפני התאונה, כאמור לעיל. יתירה מזאת, אחותו הודתה שהוא חדל מכך אפילו 5-4 שנים לפני התאונה (וראו בעמ' 38 לפרו' בשו' 13-12). גם הטענות לגבי שכרו כתקליטן נטענו על דרך הסתם. התובע לא טרח לאשש את טענתו על אותן הכנסות לא מדווחות בעדות של מעסיקים קודמים, או תקליטנים אחרים שהופיעו אתו או של יחצ"נים שעבדו אתו. התובע בחר להסתפק בהצגת כרטיסי ביקור שהוציא כדי לפרסם את עצמו כתקליטן (מוצגים 5-1 למוצגי התובע), שמהם אין ללמוד דבר. ודוק: בעוד שבתצהירו טען שבעלי המועדונים סרבו להעיד מטעמו (סע' 53 לת/4), הרי שבבית המשפט התברר שהוא אפילו לא פנה אליהם ולמותר לציין שלא נעשה ניסיון לזמן ולו עד אחד כזה. כאמור לעיל, התובע הביא כעדים מטעמו את חבריו יחיאל שמיר ומשה ספיאשוילי, ואולם אלו האחרונים לא ידעו לספר מכלי ראשון כמה השתכר עובר לתאונה. כשנשאל בבית המשפט מדוע לא הביא ולו חבר אחד שיעיד על הכנסותיו, תשובתו הייתה :"למה נכנסים לי לכיס?" כשנשאל מדוע לא הביא ולו עד אחד ששילם לו כסף בעבר, השיב: "כל הגורמים לפני 10 שנים ואני לא יודע איפה הם היום. חיפשתי והיה מתאים לי להביא אותם והרבה מהם נעלמו. אלה שלא נעלמו תגיד ואני אביא אותם" (עמ' 61 לפרו' בשו' 14-6). לא זו אף זו, בבית המשפט התברר שהסכומים שבהם נקב התובע בתצהירו, לא היה להם על מה לסמוך. וכך זגזג התובע בבית המשפט: "ש. אתה מצהיר שהשתכרת כסף לפני התאונה כמה? ת. הייתי עובד שחור ועושה לפעמים 10 , 7, 8. הכוונה לאלפים לחודש. לפעמים גם לא הייתי גם ל-2000. תלוי בעבודה. לפעמים הייתי מופיע גם ב-2-3 מקומות ביום. היום אין עבודה. ש. מדוע לא אמרת את זה. ת. אני לא זוכר. מחר יגלו שקבלתי 2000 ואתם תגידו כי קבלתי 10 אלף . ש. אבל למה בתצהיר כתבת 10 אלף ויותר. ת. אמרתי שזה עד 10 אלף וגם אמרתי כי לפעמים הרווחתי 2000" (עמ' 62 לפרו' בשו' 31-25). גם אחותו של התובע נאלצה להודות בבית המשפט שהיא אינה יודעת כמה הרוויח התובע כתקליטן עובר לתאונה ושברוב הזמן נגמר הכסף שהשתכר במזומן באותו ערב... (עמ' 39 לפרו' בשו' 27-26). דברים אלו עולים בקנה אחד עם עדותו של התובע בישיבת יום 24.10.12, שבה נשאל מדוע לא פנה למחלקת נפגעי עבודה במל"ל, והסביר "לא פניתי. כי התחלתי עם המקצוע די ג'י, לא ידעתי איך עושים את זה. זה רק התחלה" (עמ' 5 לפרו' בשו' 11). דהיינו, התובע היה רק בתחילת דרכו כתקליטן ולא הוכח שעסק בכך כמקצוע. כאמור לעיל, טענותיו של התובע ושל אחותו, שהתובע אינו עובד ולא משתכר כלל מאז התאונה, התגלו כשקריות. התובע נאלץ להודות שהוא עובד כמתקלט מפעם לפעם (ראו עמ' 5 לפרו' בשו' 31-19; עמ' 6 לפרו' בשו' 13-6; עמ' 60 לפרו' בשו' 16-4; עמ' 65 לפרו' בשו' 32-26; נספח ט"ז לנ/2). אסכם ואומר: התובע לא הוכיח את בסיס ההשתכרות של תקליטן - בכלל ושלו כתקליטן - בפרט. התובע טען שהכנסותיו כתקליטן היו במזומן ו"בשחור", אך לא הביא אסמכתא לרמת החיים שניהל עובר לתאונה כמו גם אנשים מאותו ענף שיעידו על ההשתכרות של תקליטנים ובכללם - התובע, בעבר ובהווה. זאת ועוד, התברר שגם לפני התאונה הכנסותיו של התובע היו אקראיות והיו תקופות שבהן לא השתכר התובע כלל - בין משום שעבודתו לא נדרשה, בין משום שהיה עצור או אסור, בין משום שעברו הפלילי או העובדה שלא שירת בצבא התגלו למעסיקיו. מעת לעת קיבל התובע בשנים שקדמו לתאונה גמלת הבטחת הכנסה (נספח ט' לנ/2) ודמי אבטלה (נספח יא' לנ/2). התובע בסיכומיו בעל פה מבקש שאקבע את בסיס ההשתכרות של התובע לפי השכר הממוצע במשק, ואולם התובע, שיצא לשוק העבודה בגיל 17 ונפצע בתאונה בהיותו בן 29 שנים, כבר כתב פרקים לא מעטים (אם כי דלים מאוד) בסיפור חייו התעסוקתי. מכאן שאין להיזקק לשכר הממוצע במשק לאחר שההכנסה הממוצעת המדווחת שלו הסתכמה בפחות מ-3,000 ₪ לחודש, נכון להיום. אעשה אפוא חסד עם התובע ואקבע את בסיס ההשתכרות של התובע לפי שכר המינימום במשק נכון להיום, שהוא 4,300 ₪ לחודש. לנוכח אשפוזו של התובע והטיפולים שעבר, אני רואה לנכון לפסוק לו הפסדי שכר מלאים למשך השנתיים הראשונות, הפסדים בשיעור של 70% למשך שנתיים נוספות ומאז ועד היום לפי 35%. הפסדים אלו בתוספת ריבית מאמצע התקופה מסתכמים במעוגל בסכום של 290,000 ₪. ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד התובע בסיכומיו בעל פה ביקש פיצוי בשיעור 74% מהשכר הממוצע במשק עד שיגיע התובע לגיל 68. מנגד טענה הנתבעת, שיש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור 20% מבסיס שכר של 3,000 ₪. לנוכח האמור לעיל אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בשיעור 35% מ- 4,300 ₪ עד הגיעו לגיל 67. סכום זה לאחר היוון מתאים מסתכם בסך של 342,486 ₪. ג. הפסדי פנסיה בסיכומיו בעל פה ביקש התובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור 5%. הנתבעת התנגדה מאחר שבכתב התביעה לא נתבע פיצוי בראש נזק זה. דעתי בעניין זה כדעת הנתבעת. מאחר שהתובע טוען שהכנסותיו לא דווחו והן היו ב"שחור", יש להשוות מעמדו לעצמאי בעניין זה ומשכך צו ההרחבה בנוגע לפנסיית חובה לא חל עליו. משהתובע לא טען וממילא לא הוכיח שהיה חבר בקרן פנסיה או שהיה מתכוון לעשות כן ומשלא תבע מלכתחילה פיצוי בגין רכיב זה, אני דוחה את תביעתו ברכיב זה. למותר לציין שבקשתו לאמוד את הפיצוי לפי 5% דווקא אין לה על מה שתסמוך וב"כ התובע לא השכיל להבהיר על מה מבוססת טענתו זו. ד. הוצאות נסיעה וניידות התובע טען בתצהיר עדותו הראשית שלאחר שחרורו מהאשפוז הסיעו אותו אמו ואחיו, מאחר שהוא נצרך להגיע לבית החולים תל השומר פעמיים-שלוש בשבוע בתקופת השיקום לצורך קבלת טיפולים פיזיותרפיים והידרותרפיים (סע' 16 לת/3). בבית המשפט הבהיר התובע שהגיע לבי"ח תל השומר לצורך טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה פעמיים בשבוע במשך 4 חודשים והקבלות שהציג בגין רכישת דלק מסתכמות לטענתו בכ-3,000 ₪ עבור דלק שרכשו אחיו (עמ' 65 לפרו' בשו' 21-10). גם אחותו של התובע טענה שלאחר ששוחרר התובע מהאשפוז בבית החולים הוא נזקק לטיפול רפואי אינטנסיבי, אך לגרסתה הוא נסע לבית החולים אחת לשבוע ובני המשפחה נסעו אתו ברכב או במונית וזאת במשך כשנתיים (סע' 35-34 לת/3). בחקירתה הנגדית טענה האחות שאֶחיו של התובע נסעו אתו במוניות פעם-פעמיים בשבוע והעריכה שמדובר בכ-30 נסיעות. היא הודתה בחקירתה שמי שנסע עם התובע והוציא הוצאות בגין רכישת דלק היו שני האחים האחרים ולא ידעה לקשר בין הקבלות שהציג התובע לבין מספרי הרכב שלהם (עמ' 44 לפרו' בשו' 24-10). בתצהיר עדותו הראשית הוסיף התובע וטען, שאין לו רכב ושהוא מוגבל בהליכה ולכן הוא נוסע לכל מקום בתחבורה ציבורית ובעיקר במוניות כי אוטובוסים אינם נוחים לו והם צפופים ומסוכנים לו לאחר הפגיעה (סע' 48 לת/3). לתצהירו צירף התובע קבלות שהן רובן ככולן קבלות על רכישת דלק, ומיעוטן בשל חניה בחניון בית החולים תל השומר, ביקורי רופא וצילומים (מוצגים 54-17 למוצגי התובע). חלק מהקבלות אינו קריא וחלק מהן צולמו יותר מפעם אחת. בחקירתו הנגדית התברר שהתובע מגיע כיום לבדיקות רפואיות רק אחת לשנה (עמ' 63 לפרו' בשו' 24-23). עוד התברר, כאמור לעיל, שגם בעניין הניידות לא דייק בתצהירו. לא זו בלבד שלתובע יש רכב שבו הוא מתנייד, אלא שמדי פעם יש לו יותר מרכב אחד בבעלותו בו זמנית. בנסיבות אלו אני רואה לנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין הוצאות הנסיעה שהוציא הוא ומיטבי-נזקו בגין הצורך בנסיעות לקבלת טיפולים רפואיים אינטנסיביים בשלב הראשוני ובגין הצורך בנסיעות לצורך מעקב רפואי מאז ועד היום ולעתיד, כמו גם בגין נכותו האורתופדית והשלכותיה על כושר הניידות שלו, וזאת בסכום כולל של 50,000 ₪. ה. הוצאות רפואיות בתצהירו טען התובע שנזקק בעבר לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה במסגרת המרכז לשיקום בתל השומר ולמעקב קרדיולוגי ובתחום רפואת הריאות. לטענתו הוא ימשיך להזדקק לטיפול רפואי - תרופתי ופיזיותרפי, כמו גם טיפול אלטרנטיבי, לנעליים מיוחדות ומדרסים ולטיפולים נפשיים למותר ימי חייו (סע' 15, 17, 21, 49, 50 לת/4). גם אחותו של התובע טענה בתצהירה שידוע לה על כך שאמם רכשה לתובע תרופות, ציוד רפואי, תחבושות, ועוד ושהאורתופד המטפל המליץ על רכישת מערכת "אפוס" (סע' 41 לת/3). אמו של התובע הגישה תצהיר אך הוא נמשך והאחות העידה במקומה. מובן שעדותה בעניין זה היא רק עדות מכלי שני. לתצהיר עדותו הראשית צירף התובע קבלות (עמ' 17-11; 22-21; 39-37; 42; 65-55 למוצגי התובע). הקבלות מתייחסות לתשלומים עבור ביקורי רופא בבית חולים תל השומר; רכישת תומך ברך ועבור פגישות טיפוליות אצל פסיכולוגית. עיון בקבלות מצביע על כך שחלק מהקבלות צולמו פעמיים ויותר. כך או כך, כל הקבלות מתוארכות עד לשנת 2006 בלבד, הגם שהתובע טען שהבריאות חשובה לו ולכן הוא רוצה להיות במעקב רפואי (עמ' 65 לפרו' בשו' 16-15). מעבר לכך, יש לחזור ולהזכיר שלא מונה מומחה בתחום הנפשי בתיק זה ומכאן שההוצאות הנטענות בגין טיפולים אצל הפסיכולוגית אין להן על מה שתסמוכנה. מעניין לעניין באותו עניין - לא למותר להזכיר שהמומחים שכן מונו בתיק זה לא המליצו על טיפולים רפואיים כלשהם (ולרבות רכישת מערכת "אפוס"). הם גם לא נשאלו על כך בשאלות ההבהרה והדברים מדברים בעד עצמם. עוד התברר שלא מניה ולא מקצתיה- התובע מתהלך בכפכפים שנוחים לו והוא לא נזקק בפועל לנעליים מיוחדות או למדרסים (עמ' 45 לפרו' בשו' 28-25). יצוין שבין הקבלות צורף גם אישור על פיקדון בסך 10,000 ₪ שהופקד במרפאה האורתופדית בתל השומר (עמ' 58 למוצגי התובע), אך התובע לא ידע לספר במה מדובר. כך גם אחותו (עמ' 43 לפרו' בשו' 30 - עמ' 44 לפרו' בשו' 11; עמ' 53 לפרו' בשו' 21-20). בסיכומיו בעל פה עתר התובע לפיצוי גלובלי בראש נזק זה בסכום של 100,000 ₪ בעוד שהנתבעת הציע לפצות את התובע ברכיב זה בסכום כולל של 5,000 ₪. לטענת הנתבעת הטיפולים הרפואיים כלולים בסל הבריאות וממילא אין להכיר בקבלות בגין הטיפולים הפסיכולוגיים מאחר שאין לקשור בין הנכות הנפשית לתאונה. לנוכח כל האמור לעיל אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 25,000 ₪. ו. עזרת הזולת בעבר ולעתיד התובע תיאר בתצהירו כיצד עבר לגור בבית אחותו לאחר ששוחרר מהאשפוז בבית החולים תל השומר וכיצד אמו ואחותו התפנו מכל עיסוקיהן וטיפלו בו: אמו הייתה רוחצת אותו והן היו מאכילות אותו, כאשר התובע היה מרותק כל היום למיטה והיה יוצא בכיסא הגלגלים למרפסת הבית. לטענתו, הוא נזקק לכיסא גלגלים כשנה ובהמשך עבר להליכון, לקביים ולאחר כחצי שנה התהלך בעזרת מקל. הוא התגורר במשך כחודש בבית אחותו ואח"כ שב לבית הוריו, ואמו ואחִיו אריק הסיעו אותו לטיפולים בבית החולים (סעיפים 11 עד 16 לת/4). עוד לטענתו, עד היום מתגורר התובע בבית הוריו, ואמו מטפלת בו כל העת, מבשלת ומנקה עבורו ואפילו דואגת לו לדמי כיס. לטענתו הוא לא יוכל לבצע עבודות בית או להרים משאות בשל פגיעתו הגופנית ובעיקר הפגיעה בחזה, גם אם יעבור בבוא היום לבית משלו (סע' 45 ו-47 לת/4). גם אחותו של התובע סיפרה בתצהירה כיצד ביקרה את התובע בכל יום במהלך אשפוזו בבית החולים ואמו נשארה אתו כל הזמן. בתום האשפוז עבר התובע לגור בביתה כשהוא בכיסא גלגלים והיא והאם טיפלו בו במשמרות, כשהאם רחצה אותו והאכילה אותו. האם, שפוטרה מעבודתה באותה תקופה לאחר שהמפעל שבו עבדה נסגר, הקדישה את זמנה לתובע. לטענתה, במשך אותן שנתיים, שבמהלכן אושפז התובע וטופל בבית החולים, היו בני המשפחה מטפלים בתובע טיפול סיעודי מלא, כולל רחצה, ניקיון אישי, הלבשה וכל צורך אחר. רק לאחר כ-3 שנים, כך טוענת האחות בתצהירה, החל התובע להסתדר לבדו והוא מתגורר בבית ההורים ואמו עוזרת לו בנסיעות לבתי חולים ובעזרה אחרת (סע' 38-29, 43-42 לת/3). לטענת האחות, היא תצטרך לטפל באחיה כל ימי חייו (סע' 53 לת/3). טענותיהן של התובע ושל האחות נטענו על דרך ההפרזה והן אינן מתיישבות עם חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק זה, כמו גם עם התיעוד הרפואי מזמן אמת. כפי שפירט פרופ' הלפרין בחוות דעתו, התובע השתחרר מהמחלקה האורתופדית בתל השומר ביום 11.7.04, דהיינו כשבועיים לאחר התאונה ללא דריכה והוא עבר לבית הדר, משם השתחרר לביתו ביום 23.7.04, חודש לאחר התאונה, כאשר הוא מסוגל ללכת בעזרת קביים ללא דריכה על רגל ימין. מכאן ועד לתיאור קורע הלב בדבר הצורך בסיעוד מלא, ברחצה ובהאכלה ובהסעת כיסא הגלגלים למרפסת לאחר ששוחרר לביתו, רחוקה הדרך. התובע בבית המשפט אפילו סיפר כיצד נאלצה אמו לנקות את הפרשותיו ותיאר את יחסיו הטובים עם אמו (בעמ' 62-61 לפרו'), ואולם בחקירת האחות התברר שמערכת היחסים בין התובע לבין אמו מתוחה למדי - סתירה נוספת שמצטרפת לרשימה הארוכה של סתירות ופרכות שנתגלעו בעדותו. התובע בסיכומיו בעל פה טען שיש לפצות את התובע בגין עזרת בני המשפחה לעבר ולעתיד בסכום של 1,000 ₪ לחודש. מנגד טענה הנתבעת שיש לפסוק לתובע בגין עזרה מוגברת של בני המשפחה בחודש האשפוז הראשון, עזרה מופחתת במשך 12 חודשים נוספים ועזרה מופחתת עד ליום 1.4.08. בסה"כ הציעה הנתבעת ברכיב זה פיצוי כולל סך 42,500 ₪. בבואי לאמוד את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע נזקק אמנם לעזרה מוגברת של בני המשפחה ואולם אלו לא הפסידו ימי עבודה בשל מתן העזרה. אמו של התובע פוטרה מעבודתה עובר לתאונה ולא שבה מאז ועד היום לעבוד מחוץ למשק ביתה. גם אחותו של התובע לא טענה להפסדי שכר. התובע לא נזקק לעזרת הזולת בשכר. מעבר לכך יש להביא בחשבון את נכותו ואת צרכיו של התובע, כפי שהם עולים מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק זה, ושאין בהם כדי ללמד על הצורך בעזרת הזולת בצורה אינטנסיבית בהווה ולעתיד. למותר לחזור ולהזכיר שהתובע התייצב בבית המשפט כשהוא מתהלך ללא עזרים כלשהם. לנוכח כל האמור לעיל ובהביאי בחשבון את הצורך המוגבר בעזרת בני המשפחה בתקופת האשפוז וההחלמה לאחר התאונה ואת הצורך בעזרה מסוימת בעבודות הבית הקשות בעתיד, אם יבחר התובע לעזוב את בית הוריו ביום מן הימים, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 75,000 ₪. ז. נזק שאינו נזק ממון בישיבת יום 30.12.13 הסכימו הצדדים להגיש הודעה מוסכמת שבה יפרטו הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאינו נזק ממון וכן גובה ניכויי המל"ל והתשלומים התכופים. משכך, הוריתי להם לעשות כן עד ליום 2.1.14. בהמשך, ביקש התובע אורכה להגיש ההודעה המוסכמת עד ליום 6.1.14. באין תגובה והתייחסות מצד התובע, הגישה הנתבעת הודעה מטעמה בלבד בעניין זה. ביום 7.1.14 ביקש התובע וקיבל יומיים נוספים לבדוק הודעת הנתבעות, אך מאז לא עשה דבר עד ליום כתיבת פסק-הדין (למרות החלטתי מיום 8.1.14). מכאן שהודעות הנתבעת לא נסתרה. לנוכח שיעור נכותו הרפואית של התובע (69.90%) ומספר הימים שבהם אושפז (35), יפסק לתובע אפוא בהתאם לתקנות סכום של - 172,836 ₪. ח. ניכויים בהודעתה של הנתבעת מיום 8.1.14 (בקשה מס' 33) עתרה הנתבעת לניכוי התשלומים התכופים ותשלומי המל"ל במסגרת ענף נכות כללית וענף השיקום ועל כן אתייחס גם אני לניכויים אלו בלבד. (1) תשלומים תכופים התובע קיבל על חשבון נזקיו מספר תשלומים תכופים (ראו הקבלות שצורפו כנספח י"ג לנ/2). כאמור, הנתבעת הגישה במסגרת בקשה 33 פירוט התשלומים ששילמה ולפיו- סך כל התשלומים, כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין, מסתכם (נכון להיום) ב- 155,132 ₪, שאותו יש לנכות מסך כל הפיצויים שמגיעים לתובע בתוספת שכ"ט עו"ד. (2) תשלומי המוסד לביטוח לאומי התובע פנה למחלקת נכות כללית במל"ל (סע' 51 לת/4; נספח ז' לנ/2). לפי הודעת הנתבעת מיום 8.1.14, תשלומי מחלקת נכות כללית במל"ל עד ליום 31.3.08 מסתכמים בסכום של 109,240 ₪ נכון ליום ההודעה. התובע פנה גם למחלקת שיקום וקיבל סיוע במימון לימודים בקורסEMP במכללה לסאונד ומוסיקה מתקדמת (נספח ח' לנ/2). בהתאם להודעת הנתבעת מיום 8.1.14, עלות שכר הלימוד וההקצבה לרכישת מכשיר לצורך הלימודים מסתכמים נכון לאותו יום בסכום של 25,142 ₪. יצוין שבקשתו של התובע לקבל קצבת שירותים מיוחדים נדחתה במל"ל, משנכותו הכללית שנקבעה הייתה נמוכה מ-60% (נספח יב' לנ/2). גם תביעתו לקצבת ניידות נדחתה מאחר שסוג הליקוי שהוא סובל ממנו אינו נכלל ברשימת הליקויים הנזקים בגמלת ניידות (נספח י' לנ/2). באין התנגדות מצד התובע, ינוכו תשלומי המל"ל כמפורט בהודעת הנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית נכון ליום פסק הדין ובסה"כ: 134,584 ₪. 7. סיכום אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו שנובעים מהתאונה כדלקמן: א. בגין הפסדי שכר בעבר - 290,000 ₪ ב. בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד - 342,486 ₪ ג. בגין הוצאות נסיעה וניידות - 50,000 ₪ ד. בגין הוצאות רפואיות - 25,000 ₪ ה. בגין עזרת הזולת - 75,000 ₪ ו. בגין נזק שאינו נזק ממון 172,836 ₪ סה"כ 955,322 ₪ ז. בניכוי תשלומי המל"ל - 134,584 ₪ - סה"כ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ 946,639 ₪ ח. בניכוי התשלומים התכופים 155,132 ₪ - סה"כ 791,507 ₪ הנתבעת תשלם אפוא לתובע 791,507 ₪ תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה למדד וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לנוכח הסכום שפסקתי, תישא הנתבעת ביתרת האגרה כשיעורה בבית משפט שלום והתובע ישלים את האגרה שחלה בבית המשפט המחוזי (בהתאם לתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007). שברפמורסטרנום (עצם החזה)פיקה (ברך)תאונת דרכיםברכייםניתוח