טענו כי מעולם לא נכרת חוזה מכר כיוון שלא היתה גמירות דעת מצד התובעים לגבי האמור בהסכם, בעיקר לעניין מועד מסירת החזקה בדירה, ועל כן, דין התביעה להידחות. במקביל להגשת התביעה הגישו התובעים בקשה להפקדת התשלום הראשון על פי ההסכם בסך של 115,000 ₪ בקופת בית המשפט, עד להכרעה בתובענה. הנתבעים לא הגיבו לבקשה, על כן, התרתי לתובעים לעשות כן והם הפקידו את הסכום האמור בקופת בית המשפט ביום 26/02/12. במסגרת התובענה הגישו התובעים בקשה לצו מניעה זמני המורה לנתבעים להימנע ממכירת הדירה. הנתבעים הודיעו כי אין בכוונתם לבצע כל דיספוזיציה בזכויות בדירה ועל כן לא התנגדו למתן הצו ובקשתם של התובעים נתקבלה בכפוף להפקדת סך של 5,000 ₪ בקופת בית המשפט. בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעים העידו שני התובעים, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם הנתבעים העידו שני הנתבעים, בנם, מר רונן ללקי, ומר אבירם סופנבוים - בעלים של דירה אחרת אותה ביקשו הנתבעים לרכוש ממנו תחת הדירה נשוא התביעה, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית, וכן עו"ד איליא עבד, אשר ייצג את הנתבעים בעסקת המכר. תמצית טענות התובעים: התובעים טענו כי ניהלו עם הנתבעים בסיוע מתווכים מו"מ לרכישת הדירה ולאחר שסוכם ביניהם מחירה בסך של 1,150,000 ₪ החלו באי כוחם, עו"ד גלית אלדר מטעמם ועו"ד איליא עבד מטעם הנתבעים, לנהל מו"מ לכריתת החוזה ולהחליף ביניהם טיוטות הסכם, ובמקביל הם פעלו לעריכת שומה לנכס ובהליך אישור עקרוני לקבלת משכנתא, אשר ניתן. התובעים טענו כי קבעו להיפגש עם הנתבעים ביום 22/12/10 במשרדי ב"כ הנתבעים בשעה 18:00, אולם הם נתקלו בפקקי ענק והודיעו להם טלפונית על האיחור הצפוי מספר פעמים. כשהגיעו למשרדי ב"כ הנתבעים בשעה 19:30 התברר להם כי הנתבעים כבר חתמו על ההסכם ועל כל המסמכים הנדרשים וחסרה רק חתימתם לקיומו. לטענתם, כשהחלו לחתום על העתקי ההסכם, גילו כי תאריך מסירת החזקה בדירה שונה מה-14/02 ל-19/02. לשאלתם, הסביר להם ב"כ הנתבעים כי השינוי נעשה לבקשת הנתבעים, ועל אף מורת רוחם מכך, שכן התובעת צפויה היתה ללדת בתחילת חודש מרץ, הסכימו לשינוי האמור והמשיכו לחתום על המסמכים. התובעים טענו כי לאחר שסיים התובע מס' 1 לחתום על כל ששת העותקים של ההסכם הוא ביקש לשלוח פקס ממשרד ב"כ הנתבעים בנושא פרטי שלו בעניין דחוף הקשור לעבודתו כמנכ"ל חברת פיננסים, אולם ב"כ הנתבעים הביע מורת רוח מבקשתו וציין בנימה תוקפנית כלפיו כי אינו מוכן לחכות עוד דקה עקב החג שחל באותם ימים. על רקע זה נוצר ביניהם ויכוח, ללא קשר וללא התערבות הנתבעים כלל, שבסיומו הם נאלצו לנטוש את המשרד. לטענתם, בשום שלב ביציאתם מחדרו של ב"כ הנתבעים לא הודיעו הנתבעים כי הם מבטלים את ההסכם אלא התובע ציין כי אם ימשיך ב"כ הנתבעים בהתנהגותו, יתר הדברים יתנהלו במשרד באת-כוחם. כמו כן, לטענתם, עד אותו שלב נחתמו על ידי שני הצדדים כל ההסכמים והמסמך היחידי שלא נחתם (על אף שהפרטים בו מולאו על ידי בא-כוחם) הינו טופס הדיווח למס שבח. התובעים טענו כי בעת שעזבו את משרד ב"כ הנתבעים הם הודיעו מפורשות כי ימשיכו במימוש ההסכם ושעה לאחר החתימה אף שוחח התובע עם המתווך והודיע כי מבחינתו נחתם הסכם ויש להמשיך בקיומו. לטענתם, ביום א', לאחר שנרגעו הרוחות, שלחה ב"כ הודעת מייל לב"כ הנתבעים, בה ביקשה להמשיך עם מימוש ההסכם ולהעביר את התשלום הראשון על פי ההסכם בסך של 115,000 ₪, אולם, ב"כ הנתבעים סירב לכך וטען כי לכאורה לא נכרת הסכם. כמו כן, ביום ג' התקשר התובע לנתבע וביקש להמשיך במימוש ההסכם, אולם הנתבע סירב לכך וטען כי העיכוב שנוצר הינו "סימן משמיים". התובעים טענו כי המחלוקת היחידה שהיתה - בעניין מועד מסירת החזקה בדירה, נפתרה במהרה במהלך החתימה על ההסכם ולאחר שנפתרה חתם התובע על ההסכם ובכך הביע בצורה מפורשת כי כל התנאים מקובלים עליו. לטענתם, הצדדים הסכימו על כל תנאי ההסכם, הביעו גמירות דעת וחתמו עליו ועל כן, השתכלל ביניהם חוזה מחייב, אולם הנתבעים סרבו להעביר להם עותק חתום של ההסכם ולכן לא נרשמה הערת אזהרה והעסקה לא דווחה למס שבח. התובעים טענו כי על פי האמור בסעיף 9.2 להסכם, שום שינוי בתנאי ההסכם לא יכול להיעשות אלא בכתב וכיוון שהם לא נתנו כל הודעת ביטול בכתב, הרי שההסכם תקף ויש להורות על אכיפתו. לטענתם, יש ליתן צו הצהרתי כי השתכלל חוזה בין הצדדים, להורות על רישום הערת אזהרה לטובתם בלשכת רישום המקרקעין בגין עסקת המכר ולחייב את הנתבעים, בכפוף לקבלת התמורה, למסור להם את החזקה בדירה, לדווח על העסקה למס שבח ולהעביר את הזכויות בדירה על שמם. כמו כן, לטענתם, התנהלות הנתבעים מהווה הפרה יסודית המזכה אותם בפיצוי כספי בסך של 115,000 ₪ ללא הוכחת נזקם, כאמור בסעיף 10.3 להסכם. בנוסף לכך, מבקשים התובעים מבית המשפט להתיר להם לפצל את סעדיהם, היות שבמועד הגשת התביעה טרם התגבשו נזקיהם. תמצית טענות הנתבעים: הנתבעים טענו כי ביקשו לרכוש לעצמם דירה אחרת אשר התאימה לצרכיהם ברחוב לנדאור 22/35 בקרית ביאליק (להלן: "הדירה בלנדאור"), אשר המימון לה אמור היה להגיע ממכירת הדירה נשוא התביעה. לטענתם, הם קיבלו ממוכרי הדירה בלנדאור ארכה לחתימה על הסכם רכישתה עד ליום 23/12/11 ומועד החתימה על הסכם המכר עם התובעים נקבע ליום 22/12/11 לשעה 17:30 במשרדו של בא-כוחם דאז, עו"ד איליא עבד, כאשר פרטי העסקה נסגרו סופית רק באותו יום בינו לבין ב"כ התובעים, עו"ד גלית אלדר, באמצעות הדואר האלקטרוני וטלפונית. הנתבעים טענו כי כשעתיים לפני החתימה הודיע התובע כי יאחר בשל התחייבויותיו בעבודה ולאחר מכן הודיע על עיכוב בשל פקקים בדרך ובסופו של דבר הופיעו התובעים לפגישה רק בשעה 19:45. בינתיים החתים עו"ד איליא את הנתבעים על כל מסמכי העסקה מתוך הנחה שעם הגעת התובעים למשרדו, יחתמו אף הם על המסמכים וייכרת חוזה המכר. לטענתם, כאשר הגיעו התובעים למשרדו של עו"ד איליא החל התובע להפגין יחס מתנשא ומזלזל כלפי כל הנוכחים, היה טרוד בשיחת עבודה בטלפון הנייד שלו ועסק בשליחה או קבלה של פקס במשך דקות ארוכות, נהג במשרד ב"כ הנתבעים כבשלו מבלי שקיבל או ביקש אישור לכך, תוך שהוא מתנשא בדבר היותו איש עסקים מצליח המרוויח מיליונים, ורק לאחר מכן הוא החל לחתום על טיוטות חוזי המכר, שהיו חתומים על ידם מבלי שקרא את החוזה. הנתבעים טענו כי תוך כדי החתימה על עותקי ההסכם שם התובע לב למועד הפינוי הנקוב בהם, עצר את חתימתו וטען כי לא הסכים מעולם לקבל את הדירה ביום 19/02/12 וכי תנאי יסודי להתקשרותו בעסקה הינו כי הדירה תימסר לו עד ליום 14/02/12, אולם הם סירבו בתוקף לכך. בתגובה התובע קם בהפגנתיות וטען כי אם לא ישנו את טיוטת ההסכם הוא מבטל את הכל וכינה אותם בשמות גנאי. בשל כך, לטענתם, לא היה להם כל ענין להתקשר עם התובעים בעסקה והתובעים עזבו בחמת זעם את המקום מבלי שהמשיכו לחתום על יתר טיוטות החוזים ועל הטפסים הנלווים שהוכנו מראש, לרבות טופסי דיווח למשרד מיסוי מקרקעין, ייפויי כוח בלתי חוזרים ושטרות העברת זכויות, ומבלי ששילמו את התשלום הראשון על פי החוזה. הנתבעים טענו כי מאחר שהעסקה למכירת דירתם לא יצאה אל הפועל, החליטו לוותר על רכישת הדירה בלנדאור ובסופו של יום בנם, רונן, רכש אותה. לטענתם, ביום 28/12/11, או בסמוך לכך, הודיע להם בא כוחם כי ב"כ התובעים יצרה עמו קשר וכי הם מסכימים לקבוע את מועד הפינוי ליום 19/02/12 ומבקשים לחדש את ההתקשרות ולקבוע מועד לחתימה על הסכמי המכר והמסמכים הנלווים, אולם הם הודיעו לו כי הדבר אינו רלוונטי עוד מבחינתם ולאור התנהלות התובע אף לא היה להם כל רצון להתקשר עמו באופן כלשהו או עם רוכשים אחרים. הנתבעים טענו כי לא היתה גמירות דעת מצד התובעים לגבי האמור בהסכם ולכן הם עזבו את המשרד מבלי לסיים את החתימה והודיעו מפורשות כי מבחינתם "אין עסקה" תוך כדי גידופים, עלבונות וצעקות כלפי הנתבע וכלפי עו"ד איליא. לטענתם, פניית ב"כ התובעים לבא-כוחם לחדש את ההתקשרות הינה בגדר הצעה חדשה של התובעים להם, אשר נדחתה על ידם לאור שינוי הנסיבות, כאמור. לפיכך, לטענתם, הם מעולם לא הפרו את ההסכם, שכן הוא מעולם לא נכרת ועל כן, התובעים אינם זכאים לסעד של קיום החוזה ו/או לפיצוי כלשהו. דיון: הצדדים פירטו באריכות רבה את העובדות הצריכות לעניין ואת מסכת היחסים ביניהם והעלו טענות מטענות רבות, אשר בנסיבות העניין איני מוצא לדון בכולן לגופן, אלא אך בטענות הצריכות התייחסות לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת נשוא התביעה שלפניי. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה בענייננו הינה האם נכרת בין הצדדים חוזה מחייב ועל כן זכאים התובעים להירשם כבעלי הזכויות בדירה. אם התשובה לכך חיובית, יש אף לבדוק האם זכאים התובעים לפיצוי המוסכם על פי ההסכם. הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, על התובעים חלה החובה להוכיח את תביעתם. רמת ההוכחה הנדרשת מהתובעים בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה היא שעליהם להוכיח שגרסתם סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד, כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' י' קדמי, "דיני ראיות"). לאחר שעיינתי בקפידה בכתבי הטענות ובראיות שהוגשו לתיק מטעם הצדדים ושמעתי את טענות הצדדים בדיונים שהתנהלו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הוכיחו כי שוכלל בנסיבות ענייננו הסכם מכר מחייב בינם לבין הנתבעים, על כן, דין התביעה להידחות, וזאת ממכלול הטעמים שיפורטו להלן. חוזה מבטא מפגש רצונות בין הצדדים לו. הסכמת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב ושכלולן של הסכמותיהם לכדי חוזה משפטי תקף, תלויים בקיומם של שני יסודות מצטברים: גמירות דעת ומסוימות. בהתקיים שני יסודות אלה, יחסי הצדדים הבשילו לכדי חוזה מחייב, אשר נסיגה ממנו תהווה הפרה. אולם, במצב שבו אחד מן היסודות אינו מתקיים, לא ניתן יהיה לומר שהסכמות הצדדים התגבשו לכדי חוזה מחייב והן נותרות בגדר משא ומתן שלא הבשיל. הדרישה הראשונה והעליונה היא הדרישה לגמירת דעת: החוזה צריך להעיד על רצונם של שני הצדדים להתקשר בו וזה עם זה. מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני, אובייקטיבי, אשר משמעותו המעשית היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת דעת. יש מקרים בהם קשה להוכיח גמירת דעת, במקרים אלה נדרש להיאחז בסממנים חיצוניים המעידים על קיומו או העדרו של יסוד סובייקטיבי - פסיכולוגי זה. הדרישה השנייה היא הדרישה למסוימות: דרישה זו היא משנית לעומת הדרישה לגמירת דעת, ועניינה בקיום הסכמה בגופו של ההסכם על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. בעבר נקבע כי הצעה היא מסוימת מספיק במידה והיא "מלאה ומדויקת במידה מספקת עד שניתן לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במשא ומתן משלים נוסף". (ע"א 440/75 זנדבק נ' דנצינגר, פ"ד ל(2)260, 269). דרישת המסוימות רוככה עם השנים והפסיקה הכירה במסויימותו של חוזה גם כאשר לא נכללו בו כל הפרטים החיוניים לעסקה, אך זאת במידה שפרטים אלה ניתנים להשלמה על פי הדין או על פי הנוהג (שלו 175-177). עם זאת, השלמת פרטים בהסכם לא תיעשה מקום שבו לא היתה בין הצדדים הסכמה לגבי אותם תנאים, בין באופן מפורש ובין באופן משתמע (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4)673, 682). ניסיון החיים מלמדנו כי לא כל משא ומתן מסתיים בכריתת חוזה מחייב בין הצדדים לו ואין בעצם קיום המשא ומתן ערובה לעריכת חוזה. צד הנכנס למשא ומתן חושף עצמו לסיכון כי העסקה המתוכננת לא תצא אל הפועל. כך, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שלכל צד במשא ומתן שמורה הזכות שלא להתקשר בסופו של דבר בחוזה וכי "כל צד למשא ומתן רשאי לפרוש ממנו בכל שלב, כל עוד לא הביע גמירות דעתו המלאה להתחייב בחוזה" (ע"א 921/91 אמנון אזערי נ' עזבון רחל לווינברג, תק-על 93(2)1647) המגבלה העיקרית, אולי היחידה לזכות הפרישה, נובעת מעקרון תום הלב. פרישה בתום לב היא פרישה המודרכת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המו"מ ומעמדות הצדדים לו. (ר' ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן) 50) בחינת חומר הראיות בענייננו, לרבות התנהלות הצדדים במהלך הפגישה שהתקיימה ביניהם ביום 22/12/11 ולאחריה, מלמדת כי לא שוכלל בנסיבות ענייננו הסכם מכר מחייב בין הצדדים, ואפרט טעמיי. אין חולק כי מועד החתימה על הסכם המכר נקבע ליום 22/12/11 שעה 17:30 במשרדו של עו"ד איליא וכי התובעים איחרו לפגישה במשך כשעתיים ועובר להגעתם לפגישה כבר חתמו הנתבעים בפני עו"ד איליא על עותקי ההסכם ועל כל מסמכי העסקה, משמע, הם גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב עם התובעים בתנאים שסוכמו בין עורכי דינם. אף אין חולק כי הפגישה בין הצדדים הסתיימה בטרם עת וכי התובעים עזבו את המקום לפני שמעמד החתימה הגיע לסיומו. ממכלול הראיות שלפניי נמצאנו למדים כי התובעים חתמו רק על 5 עותקים של ההסכם מתוך 6 ואף עזבו את המקום מבלי להשלים את חתימתם על יתר מסמכי העסקה כגון ייפוי כוח, שטרי העברת זכויות, הצהרות לרשויות המס. התובע טען כי חתם על כל ששת העותקים (ר' סע' 17 לתצהירו, וכן עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 18), אך אין בפניי כל ראיה לכך ועל פי הנטען בכתב התביעה עצמו לאחר שחתמו על 5 מתוך 6 העותקים של ההסכם גילה התובע כי תאריך מסירת החזקה בנכס שונה מיום 14/02/12 ליום 19/02/12 ויש בכך משום חיזוק לטענה כי לא חתמו על כל ההסכמים, שכן מועד מסירת החזקה בדירה הינו לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים, שהובילה לסיומה של הפגישה ביניהם בטרם עת, כפי שיפורט להלן. ההלכה המשפטית מכירה בכך שקיומה של חתימה אינו מעיד בהכרח על גמירות דעתו של החותם להתקשר בעסקה (ר' ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (כרך א', תשנ"א) 448). נפסק כי: "בחתימה כשלעצמה אין קסם...קיומה אינו מעיד, בהכרח, על גמירות דעתו של החותם להתקשר בעסקה. חתימה מהווה, אומנם, ראיה חזקה ביותר לגמירת דעת, אך אין זו ראיה נחרצת... במקרים שונים בפסיקתינו ניכרת ירידתה של החתימה ממעמדה המלכותי כראיה לגמירת דעת. נסיבות החיים עשויות לא אחת לזמן סיטואציות של חתימה ללא בדיקת יתר, וצו ההגינות הוא לעיתים 'הרמת מסך' של החתימה". (רע"א 4525/07 א. בריל בע"מ נ' מורן חברה לבניין בע"מ ( 22/11/07) הנה כי כן, הגם שהתובע חתם על גבי חלק מעותקי ההסכם נשוא התביעה, הרי שאין חתימתו מהווה ראיה נחרצת ועל מנת לקבוע חיובי הצדדים מכוח ההסכם בו היא מופיעה יש לבדוק את גמירות דעתם לכך. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים שלפניי שוכנעתי כי, אמנם, בתחילה גמר התובע בדעתו להתקשר בהסכם עם הנתבעים ולשם כך נקבעה הפגישה בין הצדדים והתובעים אף החלו לחתום על עותקי ההסכם. יחד עם זאת, במהלך הפגישה ולאחר שהחלו התובעים לחתום על ההסכם, התגלעה ביניהם מחלוקת והתנהגות התובע, אשר הובילה לסיומה של הפגישה, מעידה כי הוא לא גמר בדעתו ואף חזר בו מכוונתו להתקשר עם הנתבעים בהסכם מחייב במהלכה. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסיבת המחלוקת בעקבותיה הופסקה הפגישה כאמור. בעוד שהתובעים תלו את האשם בעו"ד איליא וטענו כי המחלוקת נבעה מכך שהתובע הפסיק את מהלך החתימה כדי לטפל בעיסוקיו ומאחר שעו"ד איליא היה לחוץ בזמן החלה ביניהם מריבה, טענו הנתבעים כי המחלוקת בינם לבין התובעים נסובה סביב מועד מסירת החזקה בדירה, שהינו פרט מהותי בעסקה. לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מעדותם, ועל סמך חומר הראיות שהוצג לפניי, אני מקבל לעניין זה את גרסת הנתבעים ומעדיף אותה על פני גרסת התובעים. הנתבעים טענו כי תוך כדי החתימה על עותקי ההסכם שם התובע לב למועד הפינוי הנקוב בהם, עצר את חתימתו וטען כי לא הסכים מעולם לקבל את הדירה ביום 19/02/12 וכי תנאי יסודי להתקשרותו בעסקה הינו כי הדירה תימסר לו עד ליום 14/02/12. לטענתם, לאחר שסירבו לשנות את מועד המסירה ליום 14/02/12 קם התובע בהפגנתיות והודיע "אני לא רוצה את העסקה, אני מבטל הכל, אם לא תשנו את טיוטת ההסכם אני קם והולך" וכן הביע את דעתו לגבי כל הנוכחים בחדר ואף כינה אותם ואת עו"ד איליא בשלל כינויים פוגעניים ועזב בחמת זעם את המקום בלווית אישתו ועו"ד אלדר, מבלי שהמשיכו לחתום על יתר עותקי ההסכם או על הטפסים הנלווים שהוכנו מראש. (ר' עדות הנתבע, עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 20-22, 26-29; עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 28-29) השתלשלות העניינים האמורה פורטה בהרחבה במכתבו של עו"ד איליא לעו"ד אולסקה, ב"כ התובעים, מיום 28/12/11 (נספח ו' לכתב התביעה) והעובדה שדברים אלו נאמרו בסמוך לאחר הפגישה מהווה חיזוק לנכונותם. התובעים, מנגד, מסרו מספר גרסאות בדבר השינוי במועד מסירת החזקה בדירה. בכתב התביעה (סע' 15, 16) ובתצהיריהם (סע' 15-16) טענו התובעים כי לאחר שחתמו על 5 מתוך 6 עותקי ההסכם גילו כי תאריך מסירת החזקה בדירה שונה מ-14/02/12 ל-19/02/12 ושאלו לפשר השינוי ועל אף מורת רוחם הסכימו לשינוי האמור. לעומת זאת, מעדויותיהם עולה גרסה אחרת לפיה הם עברו על החוזה עם עו"ד אלדר במשרדה עובר לפגישה (ר' עדות התובעת, עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 26) והתאריך 19/02 צוין מלכתחילה על ידי עו"ד אלדר בטיוטת ההסכם, לאחר שהתובע נתן לה את הסכמתו לכך בשיחה שערכו יום עובר למועד החתימה וכאשר נושא זה עלה במהלך הפגישה תיקנה אותו עו"ד אלדר כי זה התאריך המוסכם. (ר' עדות התובע, עמ' 6 לפרוטוקול מיום 27/01/13, ש' 4-5, 7, 15) יצויין כי דבריו אלו של התובע אף מחזקים את עדותו של עו"ד איליא לפיה מועד הפינוי נקבע בתיאום עם עו"ד אלדר וכי היא זו שקבעה אותו (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 31/03/13, ש' 15-18). בנוסף לכך, גרסאותיהם של התובעים באשר למה שארע במועד הפגישה אינן מתיישבות זו עם זו, שכן מחד טענה התובעת בתצהירה כי בעת עזיבתם הודיעה כי הצדדים סיימו את החוזה וב"כ יכולים להמשיך במימוש ההסכם (סע' 18-20 לתצהירה) ואילו התובע טען בתצהירו (סע' 18-20) כי לפני יציאתם מהמשרד הוא ציין בקול רם בפני הנוכחים כי "ההסכם חתום וגמור וההתנהלות תימשך במשרדי ב"כ", אולם בחקירתו העיד כי לא זכור לו שהתובעת אמרה שהיא רואה את העסקה תקפה וכי מעכשיו ההתנהלות תמשיך בין עורכי הדין ולטענתו הוא דיבר רוב הזמן וזכור לו שהוא אמר זאת. (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 27/01/13, ש' 1-7) התובעים לא הביאו כל חיזוק לגרסתם ולא העידו את עו"ד אלדר, אשר נכחה עמם בפגישה, בעוד שגרסתם של הנתבעים נתמכה בעדותו של עו"ד איליא. התובעים אף לא העידו את המתווכים בעסקה למרות שלדברי התובע הוא שוחח עם אחד מהם כשנסע לביתו לאחר הפגישה (ר' עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 21-22) ואי העדתם מעלה את ההנחה כי דבריהם היו עלולים לסתור את גרסתם. (ר' ע"א 293/90 פיליפ גרינהולץ ואח' נ' יעקב מרמלשטיין, תק-על 94(4)82, 88). אשר על כן, הנני סבור כי המחלוקת אשר התגלעה בין הצדדים והובילה לסיומה של הפגישה נסובה, כטענת הנתבעים, סביב מועד מסירת החזקה בדירה, שהינו פרט מהותי בעסקה. המבחן לגמירות הדעת הינו, כאמור, אובייקטיבי, כך שגם אם התובעים היו משוכנעים בליבם כי נחתם הסכם, הרי שממילא הביטוי החיצוני גובר על כוונתם הפנימית, ככל שהיתה כזו. גם אם התכוונו התובעים לכרות את החוזה, אך לא השכילו להביע זאת ומתגובתם השתמע כי אינם מקבלים את ההצעה, לא ייחשב הדבר לקיבול, שכן הקיבול צריך לשקף את רצונו הפנימי של הניצע לכרות חוזה ואם אין התאמה בין הרצון הפנימי לגילויו החיצוני, קובע הגילוי החיצוני. אשר על כן, בנסיבות ענייננו, סבורני כי עזיבת התובעים את הפגישה בטרם עת ובטרם חתמו על כל העתקי ההסכם ועל כל המסמכים הנלווים לו, ומבלי שלקחו עמם העתק חתום של ההסכם, יוצרת גילוי ברור וחד משמעי של כוונתם שלא להתקשר בהסכם מחייב עם התובעים באותו מועד. חיזוק נוסף לכך נמצא בעובדה שהתובעים לא העבירו לידי הנתבעים את התשלום הראשון על פי ההסכם בסך של 115,000 ₪ ובכך, למעשה, לא פעלו על פי המסמך שלטענתם מגלם הסכם מחייב. קבלת התמורה במסגרת הסכם מעידה על קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים (ר' ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1)197,185), על כן, אי תשלום התמורה המוסכמת מהווה ראיה להיעדר גמירות דעת. התובעים טענו, אמנם, כי הפקידו בידי עו"ד אלדר פנקס שיקים פתוח וחתום (ר' עדות התובע, עמ' 10 לפרוטוקול מיום 27/01/13, ש' 4), אולם, טענתם זו לא נתמכה בעדותה של עו"ד אלדר, אשר לא העידה בפניי, וכן לא ניתן כל הסבר מדוע עו"ד אלדר לא השתמשה בפנקס על מנת לשלם את התשלום הראשון לפי ההסכם או את שכר הטרחה בגין התיווך, ואי העדתה יוצרת, כאמור, הנחה כי דבריה היו פועלים לרעת התובעים. אף אין חולק כי העסקה דווחה למשרד מיסוי מקרקעין על ידי ב"כ התובעים רק לאחר הגשת התביעה, ורק לאחר שקיבלו מהנתבעים עותק חתום של החוזה על פי הנחיית בית המשפט. נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הוכיחו כי גמרו בדעתם להתקשר עם הנתבעים בהסכם מחייב במעמד הפגישה וכי נחתם ביניהם חוזה מחייב במהלכה. נראה כי לאחר מועד הפגישה וכאשר נרגעו הרוחות ביקשו התובעים להמשיך בביצוע עסקת המכר עם הנתבעים ולרכוש את דירתם בתנאים שפורטו בהסכם לרבות לעניין מועד מסירת החזקה בדירה ואמנם, מספר ימים לאחר הפגישה, ביום 26/12/11, שלחה עו"ד אלדר לעו"ד איליא הודעת דואר אלקטרוני (נספח ד' לכתב התביעה) בה ציינה כי צר לה על סערת הרגשות שאירעה בעת החתימה על הסכם המכר, ביקשה לקבל עותק חתום של ההסכם ואת שאר הטפסים עליהם לא חתמו התובעים וכן, ביקשה מעו"ד איליא להודיע לה מתי ניתן להעביר למשרדו את התשלום הראשון. אולם, באותו שלב, בנסיבות שנוצרו, כבר חזרו בהם הנתבעים מכוונתם למכור את הדירה בכלל ולתובעים בפרט והם היו רשאים לעשות כן, כיוון שלא נכרת ביניהם חוזה מחייב במהלך הפגישה ונוכח התנהגות התובע, כאמור. אשר על כן, הנני קובע כי דין התובענה לאכיפת החוזה להידחות. לפיכך, מתייתר הצורך לדון ביתר טענות התובעים לרבות בעניין תשלום הפיצוי המוסכם על פי ההסכם. כמו כן, התובעים אינם זכאים לסעדים הכספיים שפורטו בתצהיריהם ואשר אין להם כל זכר בכתב התביעה ואף לא בסיכומים מטעמם, והינם בבחינת הרחבת חזית אסורה שדינה להידחות. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. הנני מורה על ביטול צו המניעה הזמני שניתן לתובעים על פי החלטתי מיום 17/01/12. הערובה הכספית שהפקידו התובעים בקופת בית המשפט תוחזר לתובעים לאחר שאלה ישלמו הוצאות ושכ"ט ב"כ הנתבעים. התשלום בסך של 115,000 ₪ שהפקידו התובעים בקופת בית המשפט בגין התשלום הראשון על פי ההסכם יוחזר לתובעים באמצעות בא-כוחם. התובעים הגישו בקשה לפיצול סעדים. ביקשו לאפשר להם להגיש תביעה כספית. אני נעתר לבקשה. התובעים רשאים להגיש תביעה כספית בלבד, ככל שיימצאו לנכון. הנני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. סכום זה כולל בתוכו את ההוצאות שנקבעו בהחלטה מיום 17/1/12 במסגרת צו המניעה הזמני. על הסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהגמירות דעתהסכם מכר