תביעה להורות לרשם המקרקעין לפעול באופן הדרגתי לרישום זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 79 בגוש 16535 בנצרת עילית בשטח כולל של 5,590 מ"ר (להלן: "המקרקעין"), כך שתחילה תועבר הבעלות במקרקעין משמה של רשות הפיתוח לשמו של עיזבון המנוח פריד סאלח ג'בור ז"ל (להלן: "המנוח פריד"), ולאחר מכן תירשמנה זכויות יורשיו של המנוח פריד במקרקעין, בהתאם לצוואתו. עוד עותרים התובעים להורות לרשם המקרקעין לבצע שינויים נוספים במרשם המתנהל על ידו, הכל בהתאם לפסק דין שניתן במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 7290/00), שהערעור עליו נדחה בפסק דין בבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"מ 1048/07). השתלשלות העניינים בתמצית: התובעים הם יורשי המנוח ג'ורג' פריד ג'בור ז"ל (להלן: "המנוח ג'ורג'") ועיזבונו, וכן חלק מיורשי המנוח פריד: בדיעה פריד (ג'בור) סעד, מאריא פריד (ג'בור) כרדוש ובאסם עפיף כרדוש. המנוח ג'ורג', בדיעה ומאריא הנם חלק מילדיו של המנוח פריד. באסם הנו בנה של מאריא. הנתבעים הם עיזבון המנוח פריד, עיזבון המנוח נאיף סעיד אל נג'אר, וחלק מיורשי המנוח פריד - עיזבון המנוח כמאל פריד ג'בור, סאלח פריד ג'בור, וכן רשות הפיתוח, מנהל מס שבח מקרקעין ורשם המקרקעין. המנוח נאיף הנו מי שחלק מהמקרקעין (500 מ"ר) נרשמו על שמו לפי עסקת מכר עם המנוח פריד מיום 1/1/47. המנוח כמאל והמנוח סאלח היו חלק מבניו של המנוח פריד. לתביעה זו קדמו הליכים קודמים בין הצדדים. כך, הגישו התובעים נגד הנתבעים ונתבע נוסף (ג'ואד כמאל ג'בור) תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 7290/00) במסגרתה עתרו תחילה לרשום את זכויותיו של עיזבון המנוח פריד במקרקעין ולאחר מכן לרשום את זכויות יורשיו של המנוח פריד על פי צוואתו. בד בבד, עתרו התובעים באותו הליך לסעדים נוספים, בין היתר בכל הנוגע לגורלו של אחד המגרשים ורישום זכויות היורשים בהתאם לעסקאות מקרקעין שהתבצעו בינם לבין עצמם. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בכל הנוגע למחלוקת בין הצדדים הנוגעת לאכיפת הסכם הפיצוי (הסכם הפיצוי הנו הסכם במסגרתו הועברו לבעלותו של המנוח פריד מקרקעין בשטח של 5,500 מ"ר תחת חלקה אחרת שהייתה בבעלותו והופקעה) ורישום זכויות עיזבון המנוח פריד במקרקעין על פיו, ולאחר מכן רישום הזכויות על שם יורשי המנוח פריד, הרי שלגבי חלק זה של התביעה אין סמכות שיפוט עניינית לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי הסעד של אכיפת הסכם הפיצוי ורישום זכויות במקרקעין על פיו הנו סעד עצמאי ונפרד שעליו להיות נדון "בערכאת השיפוט המתאימה", כשבהקשר זה, על התובעים למצות זכויותיהם "במשרדים הממשלתיים או בערכאות המתאימות". לפיכך דחה בית המשפט לענייני משפחה את הסעדים בכתב התביעה שעניינם צו עשה ואכיפת הסכם הפיצוי מחוסר סמכות עניינית. עוד המשיך בית המשפט לענייני משפחה ודן ביתר הסעדים המבוקשים בכתב התביעה, לגופם. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"מ 1048/07). אין זה המקום להיכנס לעובי הקורה באשר למחלוקות שנידונו באותו הליך ולקביעותיו של בית המשפט שלערעור, ודי בכך שיצוין כי בכל הקשור לקביעות בית המשפט לענייני משפחה בנושא הסמכות העניינית, חזרו בהם הצדדים מטענותיהם ובית המשפט שלערעור לא נדרש להן ולא הכריע בהן לגופן. מספר שנים לאחר שהסתיים הסבב הראשון של ההליכים המשפטיים בין הצדדים, הגישו התובעים את תביעתם דנא. במסגרת תביעתם זו עותרים התובעים, כאמור, לצו עשה לרישום הזכויות במקרקעין בשתי פעימות: תחילת על שם עיזבון המנוח ג'בור ובהמשך על שם יורשיו של המנוח פריד, על פי צוואתו מיום 10/8/85 שקוימה ביום 10/12/86. כמו כן, עותרים התובעים לרישום הזכויות במקרקעין על פי פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת במסגרת ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים. סעדים אלה הם במהותם אותם סעדים שנדחו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה מפאת חוסר סמכות עניינית. כאן המקום להדגיש שני עניינים: ראשית, בית המשפט לענייני משפחה לא קבע לאיזו ערכאה הסמכות העניינית לדון בסעדים שעניינם רישום הזכויות במקרקעין על שם עיזבון המנוח פריד ולאחר מכן רישום זכויות היורשים על פי הצוואה ועל פי העסקאות שנעשו במקרקעין, ולא כל שכן שלא קבע כי בית המשפט המחוזי הוא דווקא המוסמך לדון ולהכריע בסעדים אלה (כזכור, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי שני סעדים אלה שנתבקשו בתביעה שלפניו - הם אותם סעדים המבוקשים בתביעה שלפניי - צריכים להיות נדונים "בערכאת השיפוט המתאימה"); ושנית: בית המשפט לענייני משפחה לא העביר את הדיון בסעדים אלה לבית המשפט המחוזי מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 בבחינת "לא יעבירנו עוד", אלא רק דחה את העתירה לסעדים אלה מחוסר סמכות עניינית, כך שאין בית משפט זה "כבול" בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה והוא מוסמך להורות כי תביעה זו תידון בפני הערכאה המוסמכת, ככל שימצא לנכון לעשות כן, על פי הוראות הדין. באשר לתובענה שלפני, הרי שבישיבת 5/7/12 הסכימו הצדדים כי התביעה נגד הנתבעים 6 ו-7, מנהל מס שבח מקרקעין ורשם המקרקעין, תימחק ללא צו להוצאות. יתירה מכך, בתאריך 14/2/13 ניתן פסק דין חלקי, על יסוד הסכמת הצדדים, אשר במסגרתו הוריתי לרשם המקרקעין לרשום את זכויות עיזבון המנוח פריד כבעלים של המקרקעין, בכפוף לתשלום כל המסים והאגרות המתחייבים על פי דין. עם הגשת סיכומי הצדדים התברר כי עוד ביום 10/3/13 בוצע פסק הדין והמקרקעין נרשמו בשמו של עיזבון המנוח פריד (ראו הנספח שצורף לסיכומי הנתבעים). בכך תם אפוא הדיון בסעד הראשון המבוקש בתביעה שלפני, שכן זכויות עיזבון המנוח פריד במקרקעין נרשמו על שמו על פי הסכם הפיצוי. בנסיבות אלה, נותר על הפרק סעד אחד בלבד - אכיפת רישום צוואתו של המנוח פריד ורישום זכויות היורשים במקרקעין על פי צוואתו של המנוח פריד ועל פי ההסכמים וההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. דיון והכרעה בשאלת הסמכות העניינית: בפתח הדברים מצאתי לנכון להדגיש כי עוד במהלך ניהול התיק לפניי היה ברור כי השאלה הראשונית הטעונה הכרעה היא שאלה ממוקדת וצרה יחסית - האם בית משפט זה מוסמך להעניק לתובעים את הסעד הנוסף שהתבקש על ידם, היינו: להורות על רישום זכויות יורשי המנוח פריד במקרקעין על פי צוואתו של המנוח פריד ועל פי העסקאות הנוספות בין הצדדים, כמו גם רישום הזכויות במקרקעין על פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (באותם נושאים בהם דן והכריע) - הא ותו לא. לפיכך בפסק דין זה לא ייגרר בית המשפט להיקף הניכר ששיוו התובעים לתיק, לא יידרש לכל אותו רקע היסטורי שהתובעים מצאו לנכון לדקדק בכל פרט ופרט לגביו, ותחת זאת יפסוק בצורה תמציתית בשאלת הסמכות העניינית, שהיא בסופו של יום שאלה פשוטה וברורה שיש בה כדי להכריע את גורלו של התיק כולו. כפי שעולה מכתב הטענות שלפני, הסעד היחיד שיש להכריע בו כיום, לאחר שניתן פסק דין בהסכמת הצדדים המורה על רישום הזכויות במקרקעין על שם עיזבון המנוח פריד, הוא אכיפת רישום צוואת המנוח פריד, במובן זה שיירשמו זכויות יורשי המנוח פריד במקרקעין, על פי הצוואה אשר קוימה בשנת 1986, ולאחר מכן יירשמו זכויות הצדדים על פי העסקאות שנערכו ביניהם ועל פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לטענת התובעים הסמכות העניינית לדון ולהכריע בתביעה זו, על כל ראשיה וחלקיה, מוקנית לבית משפט זה, לאחר שבמסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה נדחו אותם סעדים מחוסר סמכות עניינית. על פי הנטען, בית המשפט לענייני משפחה קבע שהסמכות העניינית לדון באכיפת רישום צוואת המנוח פריד מוקנית אך ורק לבית המשפט המחוזי (סעיפים 15 ו-23 לסיכומי התובעים). טענה זו, כפי שהובהר לעיל, אינה נכונה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, בין אם הנתבעים הסכימו למתן סעד זה, כנטען בסעיף 19 לסיכומי התובעים, ובין אם לאו, וזאת משום שבית המשפט לענייני משפחה לא קבע איזו ערכאה מוסמכת לדון בסעד שנותר לדון בו בתביעה שלפני, ולא כל שכן לא קבע כי בית המשפט המחוזי דווקא הוא בית המשפט המוסמך לדון בכך, אלא כל שנקבע הוא כי סעד זה צריך להיות נדון בערכאת השיפוט המתאימה. טענתם של התובעים בדבר סמכותו של בית המשפט המחוזי להעניק להם את הסעד המבוקש גם אינה נכונה בפן המשפטי, כפי שיובהר להלן. יתירה מכך, כאמור, אין בקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי יש לדחות את הסעד הנדון מחמת חוסר סמכות עניינית, כדי לכבול בית משפט זה בכבלי התביעה דנא, שכן בית המשפט לענייני משפחה לא הורה על העברת הדיון בסעד זה לבית המשפט המחוזי אלא דחה את הסעד שהתבקש שם, כך שאין בית משפט זה מחויב לדון באותו סעד בבחינת "לא יעבירנו עוד" מקום בו ימצא שאין לו סמכות עניינית לדון ולהכריע בו, ואין כל רלוונטיות לטענות התובעים בדבר השתק פלוגתא, חוסר תום לב מצד הנתבעים בהעלאת טענת חוסר סמכות עניינית וכיוצ"ב טענות שהועלו במסגרת סיכומיהם. לטענת הנתבעים, אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן על פי הוראות הדין, רישום זכויות נהניי צוואת המנוח פריד במקרקעין על פי הצוואה צריך להיעשות בדרך של הגשת בקשה מתאימה לרשם המקרקעין. על פי הנטען, תהליך רישום ירושה וצוואה יכול להתבצע רק בדרך שמתווה הדין, היינו: באמצעות פניה לרשם המקרקעין, ולא ניתן לעקוף הליך זה באמצעות פנייה לבית המשפט בתביעה לפסק דין הצהרתי. לטענת הנתבעים, משלא בוצעה כל פנייה ללשכת רישום המקרקעין כפי הנדרש, הרי שיש לדחות את התביעה תוך חיוב התובעים בהוצאות לדוגמה. לחילופין, טוענים הנתבעים כי הסמכות להעניק לתובעים את הסעדים המבוקשים על ידם נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, שכן המדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה אשר המחלוקת ביניהם הנה בענייני ירושה. מכל מקום, הנתבעים סבורים כי יש לדחות את התביעה, במתכונתה הנוכחית, משום שאין להעניק לתובעים את הסעד המבוקש בתביעתם מקום בו קיים סעד בהליך חלופי שיועד לשם כך. במסגרת סיכומיהם טוענים הנתבעים כי המטרה העיקרית העומדת ביסוד תביעה זו היא לעקוף את הוראות צוואת המנוח פריד ולהביא לרישום המקרקעין על שם היורשים במושאע, בניגוד להפרדה הקיימת בפועל בין המגרשים ובניגוד לצוואת המנוח פריד. במחלוקת בין התובעים לנתבעים בשאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בסעד שנותר להכרעה, עדיפה בעיני עמדת הנתבעים, הנתמכת בהוראות הדין. תקנה 17 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) התשע"ב-2011, שכותרתה "רישום ירושה על פי בקשה", קובעת כי רישום ירושה ייערך על פי בקשה של מעוניין בדבר. תקנה 18 לתקנות אלה קובעת כי בקשה מעין זו תוגש בלשכה בה רשומים המקרקעין שלגביהם מבוקש הרישום, תוך פירוט המסמכים שיש לצרף לבקשה. פרק ד' לתקנות אלה שעניינו עררים, קובע בתקנה 74 כי התקופה להגשת ערר לממונה על המרשם על החלטת רשם היא 15 ימים מהיום בו נמסרה ההחלטה לעורר. תקנה 76 לתקנות ממשיכה וקובעת כי התקופה לערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הממונה היא 15 ימים מיום שנמסרה ההחלטה למערער (כן ראו בנדון הוראות סעיפים 121 ו-122 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). מקום בו הוענקה בחיקוק סמכות ייחודית לטריבונל מסוים, אין לאפשר עקיפה של המנגנון הקבוע בחוק, וככלל, יש לפעול למיצוי הזכויות על פי ההסדר החקיקתי המיוחד שנקבע. בענייננו, הוראות הדין קובעות הליך ייחודי לרישום זכויות יורשים במקרקעין על פי צוואה, ואין בלתו. לפיכך, מקום בו ייחד המחוקק הליך מיוחד לרישום זכויות יורשים במקרקעין על פי צוואה, הרי שיש ללכת בדרך שהתווה המחוקק ולא לעקוף את המנגנון הקבוע בחוק ובתקנות על דרך הגשת תובענה לפסק דין הצהרתי. יושם אל לב כי עוד בטרם הוגשו סיכומי הצדדים ולאור בקשה שהגישו הנתבעים להורות על הזמנת רשם המקרקעין למתן עדות בתיק זה, התברר כי הדרך הנכונה לרישום הזכויות במקרקעין על שם היורשים על פי צוואתו של המנוח פריד היא בראש ובראשונה הגשת בקשה לרישום לרשם המקרקעין (ראו בקשת רשם המקרקעין להורות על ביטול הזמנתו למתן עדות, שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 18/3/13). עוד הובהר כי ככל שמאן דהוא מבקש להשיג על החלטת רשם המקרקעין, כי אז פתוחה בפניו הדרך להגיש ערר לממונה על המרשם - החלטה שאף היא ניתנת להשגה בפני בית המשפט המחוזי. יוצא אפוא כי ההליך לרישום זכויות יורשי המנוח פריד במקרקעין מותווה במסלול מוגדר ומובנה מראש, שראשיתו בהגשת בקשה לרישום ירושה לרשם המקרקעין, אשר לו הסמכות להכריע בה על פי כל דין. התובעים בהליך שלפני למעשה מבקשים, משיקוליהם הם, לערוך "קיצור דרך" לבית המשפט המחוזי, במובן זה שתיחסך מהם הפנייה הראשונית לרשם המקרקעין לרישום זכויות היורשים במקרקעין מכוח הצוואה ולאחר מכן הפנייה לממונה על המרשם, על פי המסלול המתווה בחוק. לכך לא יוכל בית משפט זה לתת את ידו, ובנסיבות אלה, אין מנוס אלא להורות על דחיית הסעד הנוסף שהתבקש על ידי התובעים מחוסר סמכות עניינית. כאן המקום להעיר כי אמנם נקבע שאין לבית משפט זה סמכות להכריע בסעד הנוסף המבוקש על ידי התובעים, ברם אין משמעות הדבר כי נחסמה בפניהם הדרך למצות את זכויותיהם על פי דין, שכן אין מניעה כי יפנו כעת לרשם המקרקעין, על פי הוראות החוק והתקנות, לרישום זכויותיהם על פי צוואת המנוח פריד, שניתן צו לקיומה זה מכבר. בנסיבות אלה, אין ממש בטענת התובעים כי דחיית תביעתם מחמת חוסר סמכות עניינית, יש בה משום פגיעה בזכות גישתם לערכאות. למעשה, משמעות הדברים היא כי משנרשמו המקרקעין על שם עיזבון המנוח פריד על פי פסק הדין מיום 14/2/13, דרך המלך היא לפנות לרשם המקרקעין כדי שיורה על רישום הזכויות במקרקעין על פי הצוואה שניתן צו לקיומה עוד בשנת 1986, ולאחר מכן יורה על רישום הזכויות בהתאם לעסקאות במקרקעין ועל פי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בנצרת. על יסוד כל האמור לעיל, אני קובע כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בסעד הנוסף המבוקש בתביעה שעניינו צו עשה המורה על רישום זכויות יורשי המנוח פריד במקרקעין על פי צוואתו של המנוח פריד במושאע ועל פי העסקאות הנוספות בין הצדדים, כמו גם רישום הזכויות במקרקעין על פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וסעד זה נדחה אפוא מפאת חוסר סמכות עניינית. רישום הזכויות במקרקעין על פי הצוואה והעסקאות המאוחרות לה, צריך וייעשה על פי המתווה שבתיק, מתווה שמהווה דרך המלך, בה נוקט כל המבקש לרשום זכויותיו במקרקעין. בטרם סיום מצאתי לנכון להתייחס למחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים, היא השאלה האם על פי פרשנות הצוואה, רישום זכויות היורשים במקרקעין צריך להתבצע כך שזכויות היורשים תירשמנה במושאע או שמא זכויותיו של כל צד צריכות להירשם בחלקים מסוימים במקרקעין. בהקשר זה יובהר כי משעברנו את המשוכה הראשונה שעניינה רישום זכויות עיזבון המנוח פריד במקרקעין, הרי שככל שתועלה טענה לגבי הפרשנות הראויה של הצוואה וככל שרשם המקרקעין לא יוכל על סמך נוסח הצוואה, שניתן צו לקיומה זה מכבר, לבצע את הרישום בפנקסי המקרקעין, כי אז יהא על אותו צד המעוניין בכך לפנות לבית המשפט המוסמך על מנת לצקת תוכן ופרשנות להוראות הצוואה. מכל מקום, לא ניתן כבר בשלב זה לעקוף את ההליך הנכון והמתאים על ידי פנייה לבית המשפט המחוזי, כדי שיצוק תוכן להוראות הצוואה. יושם אל לב כי בית המשפט לענייני משפחה לא נזקק עד כה לבחינת שאלת פרשנות הצוואה, להבדיל משאלת עצם סמכותו להורות בפסק דין על רישום הזכויות במקרקעין על פי הסכם הפיצוי ועל פי הצוואה, כך שככל שאכן קיימת שאלה פרשנית שיש לבררה, ברור כי אין בקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה כדי לחסום מי מהצדדים מהעלאת נושא זה לבירור והכרעה, ככל שהדבר אכן יידרש בסופו של יום, במסגרת הליך נכון ולפני הערכאה המוסמכת. ממילא שהתובעים גילו דעתם, כבר במסגרת סיכומיהם, כי לאחר רישום הזכויות על שמם לפי צוואת המנוח פריד, אם בית משפט זה ייעתר לסעד זה המבוקש על ידם, בכוונתם לפנות לערכאה המוסמכת - בית משפט השלום - לשם פירוק השיתוף בחלקה על דרך חלוקתה בעין בין בעליה המשותפים, כאשר לפי טענתם, בפועל, צוואת המנוח פריד מיושמת בשטח, הלכה למעשה, כך שהתוצאה בסופו של יום, כך נראה, תהא אותה תוצאה, היינו: פירוק השיתוף במקרקעין וחלוקתם בעין בין הבעלים המשותפים על פי המצב הקיים כיום ומזה שנים, שתואם - כך נאמר לכאורה, את הצוואה, ולאחר מכן, רישום הזכויות בהתאם. סוף דבר: לאור קביעתי דלעיל, לפיה לבית משפט זה אין סמכות לדון בסעד הנוסף שהתבקש בתביעה, שעניינו צו עשה המורה על רישום זכויות היורשים במקרקעין לפי צו הירושה, לפי העסקאות שנערכו בין היורשים ולפי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אני דוחה את הסעד הנוסף המבוקש מחוסר סמכות עניינית. לאור הסכמת הצדדים בישיבת 5/7/12 אני מורה על מחיקת התביעה נגד הנתבעים מס' 6 ו-7, מנהל מס שבח מקרקעין ורשם המקרקעין, ללא צו להוצאות. בנסיבות העניין הואיל ובית משפט זה ניסה להניא את התובעים מהמשך ניהול התיק לשווא, וזאת לא אחת, מצאתי לחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. רשםרישום זכויותמקרקעיןזכויות במקרקעין