ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת שרון לארי בבלי) מיום 3.11.11 בת"פ 11439/06, לפיו נגזר על כל אחד מהמערערים קנס בסך 330,000 ₪, התחייבות בסך 29,200 ₪, מאסר על תנאי וצו הריסה שכניסתו לתוקף נדחתה עד ליום 1.10.12. בית המשפט הסמיך את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לבצע את צו ההריסה. רקע עובדתי- ההליכים בבית המשפט קמא 2. ביום 8.11.06 הוגש כתב אישום כנגד שבעה נאשמים. המערערים שלפנינו היו הנאשמים 1 ו- 2. בהתאם לאמור בכתב האישום כפי שתוקן לאחר מכן, הנאשמים קיבלו היתר בניה להקמת מבנה בן 4 קומות בבית חנינה, אך בתקופה שבין 17.5.05 ל- 15.8.06 חרגו מהיתר הבניה והוסיפו בכל אחת מהקומות כ-250 מ"ר. סך כל החריגה כ- 1,000 מ"ר (מכאן ולהבא יכונו הנאשמים 2-1 גם: "המערערים" והמאשימה תכונה: "המשיבה"). 3. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 26.11.07 הודיע עו"ד גנאיים, ב"כ המערערים, כי הנאשמים 6-3, שהמערערת 1 היא אמם, הם תושבי ארצות הברית, וכי הוא מייצג את המערערים. בהמשך נאמר שהנאשם 7 הוא המהנדס שתכנן את המבנה. לפיכך, ההליכים נמשכו באותו שלב כנגד המערערים בלבד - מערערת 1, ואחד מבניה מערער 2. השניים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן. 4. ביום 4.6.08 הגישה המשיבה, לצורך הטיעונים לעונש, חוות דעת שמאית בעניין שווי המקרקעין, וזאת לצורך קביעת גובה הקנס שיוטל על המערערים. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 24.2.09 העיר עו"ד גנאיים כי חוות הדעת איננה רלוונטית להליך שכן היא מתייחסת למבנה אחר. הדיון נדחה כדי שהמשיבה תבדוק את הטענה. בדיון שהתקיים ביום 12.7.09 הגישה המשיבה שוב אותה חוות הדעת, שנערכה ביחס למבנה אחר. בית המשפט סירב לדחות את הדיון לצורך המצאת חוות דעת מתאימה, ולאחר שנשמעו טיעונים לעונש, גזר על כל אחד מהמערערים קנס בסך 67,300 ₪, התחייבות בגובה הקנס וצו הריסה שנקבע כי ייכנס לתוקף ביום 15.10.09 (להלן: "גזר הדין הראשון"). 5. המשיבה ערערה על גזר הדין הראשון (ע"פ 4757/09), ובדיון שהתקיים ביום 19.1.10 לפני כב' השופט כרמל, בו היו המערערים מיוצגים על ידי עו"ד גנאיים, הודיעו הצדדים כי הם מסכימים שגזר הדין יבוטל, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא כדי שהצדדים יגישו חוות דעת שמאיות מטעמם. 6. בהתאם לכך הגישה המשיבה חוות דעת אשר נערכה על ידי רוני אפיק, שמאי מקרקעין וכלכלן (להלן: "השמאי", "חוות הדעת"). בחוות הדעת העריך השמאי את עלות הבניה בשווי של 2,800 ₪ למ"ר. את ערך הקרקע הבנויה העריך השמאי בשווי של 1,600 ₪ למ"ר. בהתאם לכך קבע השמאי את עלות הבניה הכוללת, של החלק שנבנה בסטיה מהיתר הבנייה, בסך של 2,310,000 ₪, ואת מרכיב הקרקע בסך של 1,320,000 ₪. לפיכך, שוויו הכולל של המבנה הוערך על ידי השמאי בסך של 3,630,000, וכפל שוויו: 7,260,000 ₪. השמאי העיד בבית המשפט קמא ונחקר על ידי הצדדים. 7. ביום 3.11.11 ניתן גזר הדין מחדש. בית המשפט קמא קבע כי הוא מייחס משקל רב לחוות הדעת השמאית, וכי על אף שהשמאי לא חישב את עלויות הבניה במדויק והסתמך רק על ביקור בדירה אחת, מדובר בשמאי מקצועי ומיומן שהתייחס לפרמטרים רבים בקביעת השווי. כן ציין בית המשפט קמא שחוות הדעת לא נסתרה בחוות דעת נגדית מטעם המערערים. בית המשפט קמא הדגיש את העובדה שעבירות הבניה הפכו למכת מדינה ואת הצורך בענישה מחמירה. בהתחשב בכך, בזלזול הבוטה שהפגינו המערערים במערכת החוק ובהיקף הבניה ואיכותה, קבע בית המשפט קמא כי על המערערים יוטל קנס לפי שיעור של 800 ₪ למ"ר, וגזר על כל אחד מהם תשלום קנס בסך 330,000 ₪, סה"כ: 660,000 ₪, לתשלום ב- 60 תשלומים. בנוסף חוייבו לחתום על התחייבות, נגזר על כל אחד מהם מאסר על תנאי וניתן צו הריסה/התאמה שמועד ביצועו נדחה בשנה. בית המשפט הסמיך את הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה. (להלן: "גזר הדין השני") 8. הערעור שלפני הוגש על גזר הדין השני. הודעת הערעור 9. בערעור העלו המערערים שתי טענות: (א) הם לא ייפו את כוחו של עו"ד גנאיים לייצגם בערעור הראשון. לטענתם, הם סברו לתומם שאחרי גזר הדין הראשון העניין תם ונשלם, ולא היו מעודכנים בכל ההליכים שהתנהלו לאחר מכן. לדבריהם, רק בחודש ספטמבר 2011, עת ביקשו מעו"ד קעואר לייצג אותם לפני וועדות התכנון, התגלו כל ההליכים שהתנהלו בשמם. (ב) לגופו של ענין, טענו כי שגה בית המשפט קמא כאשר ייחס משקל כה נכבד לחוות הדעת השמאית והתעלם מעובדות מהותיות אשר מכרסמות בחוות הדעת, מהימנותה ותוקפה כדלהלן: קביעת השמאי לפיה שווי המבנה הוא 2,800 ₪ למ"ר התבססה על ניסיונו המצטבר, שיחות עם קבלנים ועוד. אך ביסוס זה לא פורט ולכן אין לתת לו כל משקל. חוות הדעת נגועה בעדויות מפי השמועה, שכן השמאי העיד כי התבסס על שיחות שערך עם קבלנים. השמאי לא תמך את חוות דעתו בכל ראיה או מסמך. חוות הדעת מתייחסת למבנה כולו, בעוד שהשמאי ערך ביקור אחד במבנה ובדירה אחת בלבד. מבדיקה זו לא ניתן להקיש לגבי הדירות האחרות. המערערים הפנו לע"פ 8095/04 אבו רמילה עזמי נ' מדינת ישראל, 22.6.04 וטענו שיש לפסול את חוות הדעת. (ג) כן טענו המערערים כי שגה בית המשפט קמא כאשר הסמיך את הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, שכן מדובר באזור המיועד למגורים בהתאם לתוכנית המאושרת במקום ובהתאם לתכנית המתאר החדשה לירושלים. לדברי המערערים, המשיבה פעלה בניגוד לאמות המידה ולקריטריונים שהציבה לעצמה. לעניין זה הפנו למכתבו מיום 27.4.10 של עו"ד ליבמן, המשנה לעניינים פליליים ולמשפט מנהלי של המשיבה, בו מפורטים התנאים אשר בהתקיימם תבקש המשיבה להסמיך את הוועדה המקומית לבצע צווי הריסה. לטענת המערערים, תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו. 10. בדיון משלים שהתקיים ביום 12.9.13 הרחיבו המערערים את טענותיהם בנוגע לפגמים בייצוגם. לטענתם, בייפוי הכוח עליו חתם המערער 2 לפני עו"ד גנאיים, אין הרשאה לשפיטה בהעדר, ואילו מערערת 1 כלל לא חתמה על ייפוי כוח המסמיך את עו"ד גנאיים לייצג אותה בהליך כלשהו ולמעשה מעולם לא פגשה בעו"ד גנאיים. עו"ד גנאיים ייצג אותם עד שלב מסוים ואז הקשר נותק. המערערים הדגישו כי אינם מאשימים את עו"ד גנאיים בביצוע עבירה אתית, אלא חושבים שנפלה שגגה במעשיו. ציינו כי לו היו יודעים שההליך נגדם התחדש, בוודאי היו מגישים חוות דעת שמאית נגדית. המערערים טענו כי לא פנו לבית המשפט כשנודע להם על ההליך שהתנהל ללא ידיעתם, שכן מיד לאחר מכן ניתן כבר גזר הדין השני. לא הגישו תלונה במשטרה או ללשכת עורכי הדין שכן גופים אלה לא יכולים לבטל את גזר הדין. לפיכך, ולאור הוראות חוק השליחות, מבקשים המערערים לבטל את גזר הדין השני. 11. בתגובה הפנתה המשיבה לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 14.12.10 בבית המשפט קמא, בו הצהיר עו"ד גנאיים שהמערערים הסכימו לשפיטה בהעדר. המשיבה טענה שבאפשרות המערערים היה להגיש תלונה בלשכת עורכי הדין או במשטרה, אך הם בחרו לא לעשות כן, וכעת, לאחר שהוטל עליהם קנס משמעותי, הם משתמשים בטענה זו כדי לנסות לבטלו. המשיבה טענה כי חזקה על עו"ד גנאיים, המייצג במאות תיקים המתנהלים בבית המשפט לעניינים מקומיים, כי כאשר הוא טוען שיש לו אישור לשפיטה בהעדר, הדבר נכון. נטען כי אין ראיה סותרת לכך. התיק מתנהל מאז שנת 2006 ולא ייתכן שרק לאחר שניתן גזר דין משמעותי כלפיהם, "נזכרו" המערערים שלא חתמו על ייפוי כוח. מדובר בטענה הזויה באמצעותה מנסים המערערים להחזיק במקל משני קצותיו: גם לטעון שעו"ד גנאיים ייצג אותם ללא רשותם וגרם להם נזק, וגם לא יוצאים נגד עו"ד גנאיים באופן כלשהו. לגופו של עניין, המשיבה טענה כי מדובר במבנה ענק הבנוי באיכות בניה גבוהה מאד. הרווח הכלכלי המופק מהבניין הוא עצום שכן הבניין יכול לשמש 10 דירות ואף יותר. אין ספק כי מדובר בבנייה שנעשתה תוך סטיה מהיתר בהיקף ענק ובעזות מצח. הקנס שנגזר על המערערים, אף אם הוא גבוה, אינו משקף את טובת ההנאה הגדולה שהפיקו שני המערערים. דיון 12. דין הערעור להדחות. לעניין ייצוג המערערים: 13. המערערים טוענים כי עו"ד גנאיים ייצג אותם עד לאחר קבלת גזר הדין הראשון, בחודש יולי 2009, ולאחר מכן הקשר איתו נותק והם לא ידעו דבר על ההליכים שהתנהלו בשמם, עד לספטמבר 2011. כן טענו שהמערערת 1 לא חתמה מעולם על ייפוי כוח לטובתו של עו"ד גנאיים, כאשר ייפוי הכוח עליו חתם המערער 2 לא כלל הסכמה לשפיטה בהעדר. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, עיון בתיק בית המשפט קמא מעלה תמונה שונה: ביום 6.8.07 הוגשה לבית המשפט קמא בקשה נושאת כותרת: "בקשה להישפט שלא בנוכחותי", ובה נכתב כדלהלן: "אני הח"מ מר/גב' X X מבקש/ת מבית המשפט הנכבד לשפוט אותי בהעדרי ובפני באי כוחי עו"ד ח. גנאיים ו/או ז. קעואר אשר יופיע במקומי ו/או בשמי בכל הדיונים המתנהלים בתיק זה". על גבי הבקשה מופיע התאריך 13.5.07 ולצידו חתימה. באותו יום הוגשה לבית המשפט קמא בקשה נוספת: "בקשה דחופה לביטול צו הבאה" ובה התבקש בית המשפט קמא להורות על ביטול צו הבאה שהוצא כנגד המערער 2 וזאת מהנימוקים הבאים: "1. הואיל ולא הוגשה בקשה להישפט בהעדרו של הנאשם הוצא נגדו צו הבאה. 2. ביום 5.8.07 התייצב הנאשם במשרדו של הח"מ וחתם על בקשה להישפט בהעדרו. מצ"ב עותק מהבקשה הנ"ל ומסומנת באות א'...". על הבקשה חתום עו"ד גנאיים. בו ביום ניתנה החלטת בית המשפט קמא, מפי כב' השופטת ייטב, לפיה: "לאור חתימתו של הנאשם על בקשה לשפיטה בהעדר...". הבקשה לשפיטה בהעדר, אותו נספח א' האמור, לא נמצאת כיום בתיק בית המשפט קמא, אך מהחלטתה של כב' השופטת ייטב עולה כי בעת מתן ההחלטה עמד מסמך כזה לפניה, ומכאן שגם מערער 2 חתם על אישור לשפיטה בהיעדרו. הדברים סותרים את טענת המערערים לפיה לא נתנו הרשאתם לעו"ד גנאיים לייצגם בתיק הפלילי בהעדרם. שנית, טענתם של המערערים איננה הגיונית. לא סביר שבמשך שנים מייצג עו"ד גנאיים את המערערים, מגיש בשמם מסמכים ובקשות לבתי המשפט, חותם בשמם על הסדרים, טוען בשמם ומבקש בשמם ארכות, והכל ללא ידיעתם ואף מבלי לשוחח איתם ולו פעם אחת. בנוסף, במהלך הטיעונים לעונש הגיש עו"ד גנאיים מכתב מיום 12.12.10, של האדריכל שמטעם המערערים, נ/1, ובו מציין האדריכל את הפעולות שעשו המערערים לקבלת היתר בניה למבנה. ניתן להניח כי מכתב זה לא היה מגיע לידיו של עו"ד גנאיים ללא שיתוף פעולה של המערערים. זאת ועוד, אין מחלוקת על כך שהמערערים ידעו על ההליכים עד גזר הדין הראשון ואף לקחו שוברים לתשלום הקנס שנגזר עליהם. באותו שלב לא עלתה כל טענה לפיה הייצוג היה שלא בהסכמתם. אותה הסכמה לא בוטלה, ומכאן שהייצוג, גם בהמשך, היה בהסכמתם. שלישית, המערערים טענו כי כל ההליכים האמורים נודעו להם בחודש ספטמבר 2011. אך גם לאחר היוודע הדברים, לכאורה, לא טרחו המערערים לעשות דבר בעניין. המערערים לא פנו לבית המשפט קמא בבקשה לעצור את ההליכים ולא העלו טענה לפיה עו"ד גנאיים מופיע מבלי שיש לו ייפוי כח מהם, שלא בהסכמתם ומבלי שידעו מה קורה בתיק, כפי שניתן היה לצפות שיעשו, אלא המתינו עד לקבלת גזר הדין (כחודשיים לאחר מכן, בחודש נובמבר 2011). רק לאחר שהתברר להם היקפו של הקנס שנגזר עליהם, העלו טענות לעניין הייצוג. המערערים אף לא פנו ללשכת עורכי הדין ו/או למשטרה בעניין, וגם בכך יש כדי לפגום באמינות טענתם. המערערים הסבירו זאת בכך שאף אחד מגופים אלה לא יכול היה לבטל את גזר הדין, אך הדבר נודע להם עוד לפני מתן גזר הדין, כך שטענה זו אינה במקומה. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת המערערים בנוגע לייצוגם, וקובעת כי עו"ד גנאיים ייצג את המערערים בכל ההליכים, בידיעתם ובאישורם המלא. ולטענות לגופו של עניין: 14. ראשית כאן המקום לציין כי קודם להגשת ערעור זה, הוגש ערעור, על אותו גזר דין, על ידי עו"ד גנאיים, אשר ייצג את המערערים בבית המשפט קמא, ע"פ 19800-12-11. הערעור נדון ביום 7.2.2012 לפני כב' השופט נועם ונדחה. משנקבע כי לא נפל פסול בייצוגם של המערערים על ידי עו"ד גנאיים, הרי שדחיית הערעור שהוגש על ידו הינה בבחינת סוף פסוק בעניינם של המערערים. 15. למעלה מן הצורך יצויין כי גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בגזר הדין. (א) המערערים טענו כי אין לתת משקל רב לחוות הדעת של השמאי שכן היא אינה מפורטת, אינה מגובה בראיות או מסמכים ומתבססת על עדויות מפי השמועה. אינני מקבלת טענה זו. בחוות דעתו מפרט השמאי את הנתונים אשר עמדו בבסיס קביעת שווי הנכס. כך, למשל, מיקום הנכס, רמת הפיתוח הסביבתית, שטח המבנה, רמת הבנייה בנכס. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הבהיר השמאי כי ביקר במקום לצורך התרשמות מרמת הגימור. לדבריו, חוות דעתו היא "על הצד הנמוך, אם לא הנמוך מאוד", עלויות הבניה המקובלות הינן לפי מחירונים של חשב ודקל, המקובלים בענף הבנייה, והן גבוהות לעין שיעור מאלה שקבע. לדברי השמאי, במגזר הערבי עלויות הבניה האמיתיות נמוכות יותר, ולפיכך, על פי נסיונו מתיקים אחרים ונתונים שקיבל מקבלנים, קבע את שווי הנכס. מדובר בקביעה של שמאי מקצועי, קביעה המבוססת בין היתר על נסיונו של השמאי, ולפיכך לא מצאתי טעות בהחלטתו של בית המשפט קמא להתבסס על חוות דעתו של השמאי. ב"כ המערערים העלה בערעור שאלות נוספות, כגון מי הם אותם קבלנים איתם שוחח השמאי, מהו ניסיונם, על אילו מסמכים בכתב הסתמך השמאי בקביעות שקבע ועוד. שאלות אלה מקומן בחקירה הנגדית של השמאי, ומשלא נשאלו, אין בהן עילה לפסילת חוות דעתו של השמאי ולא ניתן לטעון בערעור כי חוות הדעת איננה מבוססת דיה. בנוסף, המערערים יכלו להגיש חוות דעת נגדית מטעמם, והעובדה שחוות דעת כזו לא הוגשה, מלמדת ששמאי מטעם המערערים לא היה נותן חוות דעת טובה יותר מבחינתם. מכל מקום, משלא הגישו חוות דעת נגדית, אין למערערים להלין אלא על עצמם. בהקשר זה יצוין כי פרשת אבו רמילה, המוזכרת בערעור, איננה רלבנטית לענייננו, שכן באותו מקרה הוגשה חוות דעת כללית אשר התבססה על סיורים שערך השמאי במזרח ירושלים מספר שנים לפני מתן חוות הדעת ולא התייחסה כלל למבנה הספציפי נשוא האישום, מה שאינו דומה לענייננו. (ב) המערערים טענו שאין לתת משקל רב לחוות הדעת של השמאי, שכן השמאי ביקר במבנה פעם אחת ובדירה אחת בלבד, ומכך לא ניתן להקיש לגבי הדירות האחרות. גם טענה זו נדחית. הממצאים בדירה עצמה הינם רק חלק מהנתונים אשר הביאו למסקנתו של השמאי. חוות הדעת מתבססת, כאמור, על נתונים נוספים. יתרה מזאת, המערערים יכלו בקלות להוכיח כי ישנו הבדל משמעותי בין הדירה שנבדקה לבין הדירות האחרות, אילו היו אלה פני הדברים. (ג) יש לציין כי בית המשפט גזר על המערערים קנס בסכום נמוך בהרבה מזה שיכול היה לגזור עליהם בהתאם לחוות דעת השמאי: כאמור, על פי חוות הדעת, כפל השווי עומד על 7,260,000 ₪, ושווי המבנה, ללא מרכיב הקרקע, עומד על סך 2,310,000 ₪. בית המשפט קבע שווי נמוך בהרבה, 800 ₪ במקום 2,800 ₪ למ"ר, ואת סכום הקנס חילק חצי חצי בין שני הנאשמים, כך שסך הקנס שמשלמים שניהם נמוך באופן משמעותי משוויו האמיתי של המבנה. גם מטעם זה אין מקום להתערב בגובה הקנס שקבע בית המשפט. (ד) המערערים טענו כי בית המשפט קמא לא היה צריך להסמיך את הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, שכן מדובר באזור המיועד למגורים, ובהסמכת הוועדה המקומית יש משום סתירה לאמות המידה של המשיבה כפי שהן עולות ממכתבו של עו"ד דני ליבמן. גם טענה זו נדחית מכול וכול. ראשית, במכתבו של עו"ד ליבמן מצוין מפורשות כי מדובר בהנחיות בלבד ולא בכללים סגורים: "ראשית, ברצוני להדגיש כי אין מדובר בקריטריונים נוקשים אלא באמות מידה מנחות..." (סעיף 1 למכתב). שנית, עיון ברשימת הקריטריונים מעלה כי המקרה שלפנינו דווקא נכנס לאותה רשימה, שכן הקריטריון הראשון, בהתקיימו תעתור המשיבה להסמכת הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, הוא במקרה בו: "על מנת להכשיר את העבירה נדרש שינוי תכנית ומדובר בעבירה חמורה מבחינת היקפה. המדד לעבירה חמורה מבחינת היקפה הינו כי מדובר בבניה ללא היתר בשטח העולה על 300 מטרים. ברצוני להדגיש ולסייג כי במקרים מסוימים, ובאזורים מסוימים יש לדרוש צו הריסה מיידי ולרבות ביצוע על הוועדה גם בעבירות בשטח קטן הרבה יותר" (סעיף 5א'). המקרה שלפנינו הינו, ללא ספק, חמור. המערערים חרגו מהיתר הבניה שניתן להם והוסיפו בניה בשטח של כ-1,000 מ"ר. רמת הגימור של המבנה גבוהה, ואין גם ספק שבמשך השנים שחלפו מאז בוצעה הבניה (בשנת 2006 לערך) והמבנה אוכלס, הפיקו המערערים רווח כלכלי גדול מהבניה. שלישית, הסמכת הוועדה המקומית לביצוע צו ההריסה נועדה להבטיח ביצוע הצו, אם לא יבוצע על ידי המערערים. מדובר ברכיב טכני בעיקרו, אשר נועד להבטיח קיום צו בית המשפט (ראה לעניין זה רע"פ 518/07 אימן אבו חיט נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, 17.6.07). 16. לאור האמור לעיל אני דוחה את כל טענות המערערים. הערעור נדחה. בית המשפט לעניינים מקומייםירושליםערעור