לגרסת התובע, הוא תפס חזקה בחלקה מיד לאחר רכישתה. תחילה בנה בחלקה בית מגורים שנבנה ללא היתר. המבנה נהרס בעקבות צו הריסה שניתן בבית משפט השלום (סעיף 4 לת/1). לאחר מכן בנה בחלקה צריף. צריף זה עלה באש וכל תכולתו נשרפה. בין היתר, נשרפו כל המסמכים המעידים על עסקת הרכישה (סעיף 5 לת/1). מכל מקום, כך לטענת התובע, הוא ובני משפחתו מחזיקים בחלקה מיום רכישתה ועד היום. התובע בנה את ביתו בחלקה בשטח שקיבל, כך לטענתו, על פי ייפוי כוח מאחיו. מדובר בשטח של 500 מ"ר שסומנו כמגרש 1/3. 6. הנתבע מכחיש את עסקת הרכישה וטוען כי המנוח לא מכר לתובע כל זכות בחלקה. הזכויות שנמכרו היו רק לאחיו של התובע, על פי ייפוי כוח שנחתמו כדין. עוד נטען כי למרות שהחלקה לא פוצלה מעולם ולא נערך הסכם שיתוף בין הבעלים, הרי שבפועל הוסכם על חלוקתה למגרשים. המגרש שסומן 1/6 נותר בחזקת ובבעלות המנוח ועבר לנתבע על פי צו קיום הצוואה. הנתבע מבהיר, כי התובע לא החזיק מעולם במגרש זה אלא תפס חזקה רק בחלקים שרכשו אחיו בחלקה. 7. נציין גם כי ביום 26/10/10 הגיש התובע תביעה לבית משפט השלום בקריות (תיק 51227-10-10). בכתב התביעה עתר למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לבצע עבודות כלשהן בחלקה. לאחר שנשמעו הראיות בתיק, המליץ בית משפט השלום לתובע למחוק את תביעתו. ביום 20/6/11, הודיע בא כוח התובע על הסכמתו ובפסק הדין שניתן באותו יום, נמחקה התביעה. עיקר הטענות 8. התובע מבקש להצהיר כי רכש את הזכויות ב-1,000 חלקים בחלקה. התובע מבסס טענתו על מספר נדבכים. לגרסתו העסקה נערכה בכתב כנדרש על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. הואיל ומסמכי העסקה עלו בלהבות בעת שריפת הצריף, אין בידי התובע להצביע על מסמך בכתב ועל כן מבקש הוא ליתן אמון בעדותו בעל-פה. חיזוק לעדותו מוצא התובע בראיות בדבר שריפת הצריף. התובע הפנה גם לתצהירים של עדים שהצהירו כי הינם יודעים על הסכם הרכישה. לבסוף, מבקש התובע ללמוד כי נערך הסכם מכר מהחזקתו הנטענת בחלקה במשך שנים רבות. דיון 9. כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח את עסקת הרכישה ועל-כן דין תביעתו להידחות. בטרם אתייחס לראיות, אעיר מספר הערות לגבי דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין. דרישת הכתב 10. התובע מבקש לשכנע כי רכש את הזכויות בחלקה מהמנוח. התובע אינו אוחז במסמך בכתב על העסקה, אולם טוען כי בין הצדדים נערך הסכם בכתב שנשרף ביחד עם תכולת הצריף שנבנה על ידו. לדרישת הכתב בעסקאות מקרקעין היבטים שונים; האחד - קיומו של מסמך בכתב הינו תנאי לתוקפו של הסכם במקרקעין. סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". זוהי דרישה מהותית. תוקפה של התחייבות לעסקת מקרקעין מותנה בקיומו של הכתב. הטעם העיקרי לדרישה זו הנו החשיבות שמייחס המחוקק לעסקה במקרקעין. "דרישת הכתב נועדה [...] להדגיש כי מדובר בהתחייבויות שיש להתייחס אליהן בכובד ראש והיא מבקשת להגן על הצדדים מפני התקשרויות חפוזות העלולות להתבצע בלא שהופעל על ידי מומחים שיקול דעת מושכל" (ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (21/3/11), פסקה 18 לפסק דינה של השופטת חיות). השני- מסמך בכתב נדרש כדי להבטיח וודאות בדבר תכנה של ההסכמה, וודאות בנוגע לתנאי העסקה, לתיאור הממכר וכדומה (ראו ע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב, פ"ד מג(3) 165, 171 (1989); ע"א 7388/97 עזבון שמיר נ' דולב, פ"ד נג(1) 596, 608 (1999)). 11. שלישי- למסמך בכתב גם היבט ראייתי. הצגת המסמך מהווה ראיה לקיומה של הסכמה לכאורה. עם זאת, בתי משפט הדגישו כי "ניתן להוכיח בראייה משנית את קיומו ותוכנו של מסמך בכתב שאבד או הושמד, או שאין בידי בעל הדין אפשרות להציגו מסיבות שאינן בשליטתו" (ראו ע"א 8234/09 הנ"ל- פסק דינו של השופט עמית; ע"א 7119/08 חיימי נ' שמיר (6/9/2010) וכן ע"פ 2286/91 מדינת ישראל נ' X, פ"ד מה(4) 289 (1991)). 12. בע"א 7119/08 הנ"ל אומרת השופטת חיות (פסקה 9): "אכן, אובדן הכתב או השמדתו אינם מאיינים את הפעולה המשפטית שנעשתה כדין על פיו ולכן אובדן המסמך הכתוב או השמדתו אין משמעותם אובדן העילה המשפטית הקמה מכוחו". משמע, כדי שהתובע יזכה בתביעתו, עליו לשכנע בראיות משניות כי נערך בינו לבין המנוח מסמך בכתב הממלא את כל דרישת הצורה לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, כי תוכנו של אותו מסמך היה מכר המקרקעין נשוא התביעה ועליו לשכנע כי העדרו של המסמך נעוץ בגורמים שאינם בשליטתו. כפי שנראה, התובע לא השכיל לשכנע כי נערך מסמך בכתב, לא כל שכן, לא הצליח להוכיח כי נערך מסמך בכתב כנדרש לתקפה של עסקה במקרקעין. הכרעה 13. התובע הצהיר, כי העסקה בינו לבין המנוח "תועדה בכתב" (סעיף 11). התובע לא הציג שום ראיה חיצונית על אותו מסמך בכתב, כגון צילום, העתק וכדומה. העד מר נאיף אברהים זגיר העיד, כי זכור לו שראה "במו עיניו" כיצד המנוח והתובע חותמים על הסכם בכתב (ת/11 סע' 5). עד זה לא הזכיר כי על המסמך חתמו עדים, אלא רק סיפר שהעדים העבירו לתובע כסף לשם מימון הרכישה. העד ג'אסר חוסין חג'יראת, הצהיר כי היה עד לחתימת ההסכם ואף תרם את חלקו לרכישת הזכויות במקרקעין (ת/2 סע' 6). בתצהיר בבית משפט השלום בת.א. 51227-10-10 לא הצהיר כי המנוח חתם על ההסכם (נ/6), אולם בעדותו בבית משפט השלום העיד כי המנוח הכין "פתק" שמאשר את רכישת המקרקעין. לדבריו, "המנוח והתובע חתמו על הפתק וגם אני כעד" (עמ' 17). גם בתיק זה העיד כי חתם על אותו מסמך (עמ' 17). עם זאת, הוסיף כי לא קרא את המסמך ואינו יודע את תכנו (עמ' 18). מכל מקום, לגרסתו, נערך רק עותק אחד אותו לקח התובע (עמ' 17 שורה 3 לפרוטוקול בבית משפט השלום ועמ' 17 בתיק זה). העד אברהים חג'יראת מסר גרסה דומה (ת/3). גם עד זה הגיש תצהיר בבית משפט השלום (נ/7) וגם בתצהירו זה לא הזכיר כי חתם כעד על המסמך. עם זאת בעדותו מסר כי גם הוא חתם כעד על ההסכם (עמ' 13 שורה 11). גם בבית משפט זה העיד כי חתם על ההסכם (עמ' 20). העד הוסיף כי ככל שהוא זוכר היו שני עותקים "אני חושב שלכל אחד היה נייר" (עמ' 20 שורה 18). 14. גרסאות אלו לפיהן ערך המנוח מסמך כלשהו המשקף את עסקת המקרקעין תמוהות בעיניי. כפי שהובהר, המנוח ערך עסקאות במקרקעין גם עם אחיו של התובע. כל שלוש העסקאות האמורות נערכו על פי ייפוי כוח בלתי חוזרים שנחתמו בפני נוטריון ציבורי (נספחים ב-1, ב-2, ב-3 לנ/10). הראשון בין ייפוי כוח אלו נחתם ביום 19/6/72, כלומר לפני המועד שבו על פי הנטען נערכה העסקה עם התובע. שני האחרים נערכו בשנים 1978, 1984. אין כל הסבר מדוע המנוח, שערך הסכמים מסודרים עם אחיו של התובע, לא עשה כן רק בהסכם שנערך עם התובע. 15. זאת ועוד, התובע טוען כי המסמך שהחזיק בידו נשרף ביחד עם שריפת הצריף בו גר. על פי האמור בתצהיר, הצריף נשרף בשנת בשנת 1980 (ת/1 סעיף 5) אולם מועד זה אינו ברור. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט ציין התובע כי אינו יודע מתי הצריף נשרף, "75, 80, 88 אני לא זוכר בדיוק" (עמ' 12 שורה 24). אין כל הסבר מדוע לאחר שריפת הצריף והמסמכים לא פנה התובע למנוח. ודוק, המנוח נפטר בשנת 1986, כך שאם הצריף נשרף בשנת 1978 או אפילו בשנת 1980 הייתה לתובע אפשרות לפנות אליו ולקבל עותק. כל שהסביר היה כי "לא הלכתי, הייתי בבית חולים כמעט חודש" (עמ' 12). 16. תמיהה נוספת המטילה צל על מהימנות גרסת התובע עולה מהגרסאות השונות לגבי מועד העסקה. בתצהירו ת/1 מצהיר התובע כי רכש את הזכויות בשנת 1976 (סעיף 3). בעדותו בבית המשפט השיב כי אינו זוכר מתי: "74, 75, 76, 77 אני לא זוכר בדיוק" (עמ' 11 שורה 19). מר חוג'יראת יאסר הצהיר אף הוא כי ההסכם נערך בשנת 1976, אולם בעדותו הבהיר כי אינו זוכר את השנה: "74, 76 משהו כזה" (עמ' 16 שורה 22). כך גם העד אברהים חג'יראת הצהיר שהעסקה נעשתה ב - 1976 (ת/3), אולם בעדותו העיד כי העסקה הייתה בין 74 ל - 76 (עמ' 19). 17. עוד נטען על ידי התובע ועדיו כי העסקה נערכה לאחר שאחיו של התובע כבר רכשו חלקים בחלקה. לעדותו "לפני שחתמתי הוא חילק את כל האדמה לאחים שלי ולי" (עמ' 13 שורה 18). כן ציין כי היה האחרון שרכש (עמ' 13 שורה 8). עם זאת, ההסכמים עם שניים מהאחים נערכו לאחר שנת 1976, עם מוחמד חאלד חוסין סואעד נערך הסכם ב 1978 ועם עלי חאלד חוסין סואעד נערך ההסכם בשנת 1984. כך לפחות עולה מייפוי הכוח שצורפו. לא הובאה ראיה על חלוקה קודמת או על הסכמים קודמים. אחיו של התובע לא זומנו לעדות. משמע, אם ההסכם הנטען עם התובע נערך לאחר ההסכמים שנערכו עם האחים, הרי שמדובר לאחר שנת 1984 ולא בשנים 74 - 76 כפי שטענו התובע ועדיו. 18. עוד מתברר כי בשנת 1976 נערך תשריט מדידה של החלקה ופורטו בו מגרשים שונים. לא ברור מי הכין את התשריט אולם, על פי עדותו של המודד מר אבו קרשין, הוא קיבל את התשריט מהתובע או מאחיו (עמ' 11 לישיבה מיום 9/4/13 שורה 4). בתשריט זה מופיע מגרש 1/6, שהוא המגרש נשוא המחלוקת, כרשום על שמו של המנוח. עוד התברר, כי לבקשת התובע ואחיו יוסף, הכין המודד מר אבו קרשין בשנת 1985 תשריט של המגרש (עדותו עמ' 10 לישיבה מיום 9/4/13 שורה 16). על פי בקשתם כלל המודד בתשריט חלוקה של החלקה (מקור סומן נ/9). בתשריט המדידה האמור נרשמו הבעלים של המגרשים השונים (אף שלא נרשמה חלוקה בלשכת רישום המקרקעין). מגרש 1/6 רשום על שמו של המנוח. על שמו של התובע רשום מגרש 1/3 בשטח של 500 מ"ר בלבד. המודד הבהיר כי התשריט הוכן עבור התובע לצורך הגשת בקשה להיתר בנייה במגרשים 1/3 ו - 1/5. התשריט נמסר לתובע והתובע לא הסתייג מחלוקת המגרשים (שם). אמנם, מטרת התשריט לא הייתה חלוקת החלקה, אולם היעדר כל הסתייגות של התובע או אחיו מעידים כי הללו לא ראו כל פגם ברשום ובחלוקה שסומנה. 19. כאן צריך להזכיר כי התובע העיד שקיבל את הזכויות במגרש המסומן כמגרש 1/3 בשטח של 500 מ"ר מאחיו (עמ' 11 שורה 12), כך שרישום הזכות במגרש זה על שמו אינו מעיד מאום לגבי ההסכם עם המנוח. התובע עצמו העיד כי התשריט שהוכן על ידי המודד אבו קרשין נועד לצורך קבלת אישור חברת חשמל לחיבור במגרש 1/3 (עמ' 10). 20. בשנת 1992 הגיש התובע בקשה לקבלת היתר בניה בנוגע למגרש 1/3 (נ/2). את הבקשה ערך עבורו המהנדס מחמוד איוב (עמ' 23). בבקשה להיתר מסומנים המגרשים בחלקה בהתאם לתשריט שהכין המודד אבו קרשין. גם בבקשה להיתר, הנחזית להיות חתומה על ידי התובע, נרשם כי הבעלות במגרש 1/6 הינה של המנוח. 21. רואים אנו כי לתובע היו הזדמנויות רבות לגלות כי מי שרשום כבעלים של המגרש הינו המנוח אולם התובע לא עשה מאום. יתרה מזו, אם התובע המתין כי המנוח ישלים את הרישום על שמו (כפי שטען בעדותו בעמ' 11), הרי שלתובע היו הזדמנויות רבות לגלות שהרישום לא הושלם ויכול היה לפנות למנוח או ליורשיו ולדרוש את תיקון הרישום. למרות זאת, התובע לא עשה מאום עד שנת 2010. התנהגות זו מחזקת את ההנחה כי לא נערכה עסקה בכתב למכירת הזכות לתובע. 22. עוד נוסיף כי אפילו הייתי נותן אמון כי בשנים 74- 76 נערכה עסקה כלשהי בין התובע למנוח, אין בכך די. כדי שהתחייבות לעסקה במקרקעין תהא תקפה עליה לכלול את כל הפרטים החיוניים לעסקה (ראו ע"א 651/72 פסטרנק נ' חברת יוסף לוי פתח-תקוה בע"מ, פ"ד כח(1) 617 (1974); ע"א 3205/00 נאטור נ' יאסין, פ"ד נה(4) 145 (2001); ע"א 251/85 רוטמנש נ' ויניגר, פ"ד מא(3) 827 (1987)). גם אם יינתן אמון בעדות התובע בדבר עריכת מסמך כלשהו בכתב, לא ניתן להסיק כי המסמך שנערך בין התובע למנוח כלל את כל התנאים החיוניים למתן תוקף לעסקה. העדים לא ידעו להעיד האם נרשמו במסמך פרטי הגוש והחלקה, לא כל שכן, את פרטי חלוקת החלקה למגרשים (עמ' 13, עמ' 18, 20). אין בפניי נתונים על מחיר העסקה והתובע עצמו לא ידע להעיד מה היה המחיר המוסכם (עמ' 12 שורה 8). כך גם העדים לחתימה לא ידעו מה הייתה התמורה המוסכמת (עמ' 17, עמ' 20 שורה 5). העדים לא ידעו להגיד האם מדובר היה בעסקת מכר, חכירה או שכירות (עמ' 17, 20). 23. כאמור, בהיעדר הסכם בכתב שאבד או הושמד ניתן להביא ראיות משניות להוכחת ההסכם. ראיות משניות אלו צריכות להתייחס לכל היסודות הנדרשים למתן תוקף לעסקה במקרקעין. מהראיות שהובאו לא ניתן להשלים את החסר, לא ניתן לקבוע מה היה הנכס, מה היה טיב העסקה, אין מחיר, אין תנאי תשלום ולמעשה פרט לאמירה כללית על מכירת זכויות אין כל ראיה על תוכן אותו הסכם. גם בכך די כדי להביא לדחיית גרסת התובע. 24. עוד ראוי להזכיר כי העסקה לא דווחה מעולם לרשם המקרקעין, לא דווחה לשלטונות המס ומעולם לא שולם מס רכישה על ידי התובע (עמ' 13 שורה 3). 25. התובע מבסס טענותיו גם על החזקה במגרש. אף שתפיסת חזקה כשלעצמה אינה מעידה על רכישת בעלות הרי שהיא עשויה לחזק ראיות אחרות, אם קיימות. במקרה הנוכחי אין אפילו ראיות ברורות על תפיסת החזקה במגרש ועל כן גם אם תפיסת החזקה הייתה יכולה לחזק ראיות אחרות ברי שבמקרה זה אין ראיות מחזקות. 26. התובע טוען כי הקים במגרש בית ללא היתר בנייה. הבית נהרס לאחר שניתן צו להריסתו. עם הריסת הבית הקים התובע , כך לגרסתו, צריף אשר נשרף כעבור כשנתיים. לא הובאה כל ראיה בנוגע למיקום המבנה שנהרס ואף לא בדבר מיקומו של הצריף. ודוקו, התובע מחזיק בחלק מהחלקה, במגרש 1/3 מכוח ייפוי כוח שקיבל מאחיו. לא די בכך שיובאו ראיות בדבר בניית מבנה בחלקה, אלא נדרשת ראיה כי המבנה ואחריו הצריף, נבנו במגרש 1/6, שהוא המגרש נשוא המחלוקת. העד נביל אבו קרשין שמדד את המגרשים, העיד כי בשנת 1985, כאשר ערך את תשריט המדידה נ/9, היה מגרש 1/6 ריק (עמ' 12 שורה 29 ועמ' 13 שורה 5). 27. העד אחמד חג'יראת הצהיר כי ידוע לו שהתובע בנה את הבית ללא היתר ולאחר שנהרס בנה במקומו צריף (ת/7). העד נשאל בחקירתו האם המבנה שנהרס והצריף היו באותו מקום שבו בנוי ביתו הנוכחי של התובע, בית שבנוי בחלקה 1/3. העד לא ידע להשיב אולם, ציין "אני יודע שהוא גר על אדמתו, עד היום, על האדמה הזאת" (עמ' 26 שורה 12). כאמור, הדברים אינם לגמרי ברורים, אולם הם מרמזים על כך כי הבית שנהרס והצריף נבנו במגרש שעליו בנוי ביתו הקיים של התובע, כלומר במגרש 1/3 ולא במגרש 1/6, שהוא המגרש שבמחלוקת. 28. התובע הגיש גם צילומים (ת/12) שבהם נראה דיר לצאן ומבנה עזר לדיר. לטענתו אלו בנויים בשטח שבמחלוקת אולם, לא הובאה על כך כל ראיה. כדי להוכיח את המיקום, צפוי היה כי תוגש מפת מדידה עדכנית, יוגשו צילומי אויר וכדומה. מאום לא נעשה ומהצילומים שהוגשו לא ניתן לקבוע היכן בנויים הדיר ומבני העזר. משמע, התובע לא הוכיח בראיות כי החזיק במגרש מהמועד שבו טען כי רכש את המגרש. 29. בטרם סיום נזכור כי המנוח חתם ביום 30/11/83 על צוואה (נספח ג' לנ/10), בה ציווה את כל רכושו לנתבע. בצוואתו מציין המנוח מפורשות את החלקה בין המקרקעין אותם הינו מוריש. משמע, במועד הכנת הצוואה, המנוח סבר שהמגרש הינו בבעלותו. צריך לזכור שהנתבע ציין כי הינו בעלים של 1000/6393 חלקים בחלקה, כלומר הכיר בכל העסקאות שנעשו עם אחיו של התובע. הדבר מחזק את הגרסה לפיה המנוח לא ביצע כל עסקה במגרש. סוף דבר 30. בשים לב לכל האמור אין לי אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח את תביעתו ולא הוכיח כי רכש את הזכויות מהמנוח. על כן, אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הריסת מבנהבניהצו הריסהצווים