האם האירוע "תאונת דרכים" או מעשה התאבדות ? המנוח נפטר כשהיה באותה עת חבר קיבוץ, בעת שנהג ברכב של הקיבוץ, והתנגש במהירות גבוהה במשאית שחנתה על אי תנועה ביציאה לכיוון מחלף בן שמן בכביש ירושלים-ת"א (להלן: "התאונה"). בית משפט קמא קבע עובדתית כי מדובר בהתאבדות. אומנם לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מחומר הראיות עולה כי ביהמ"ש טעה במסקנות העובדתיות אליהן הגיע. אני סבורה כי במקרה זה לא הרימו המשיבות את נטל ההוכחה המוטל עליהן להוכיח כי מדובר היה ב"מעשה מכוון" כאשר המנוח שם קץ לחייו במכוון, ואפרט. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר "תאונת דרכים" כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ....; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" [להלן: "החזקה הממעטת" - ר.ל.ש]". הסעיף מגדיר מה היא תאונת דרכים, ולצד החזקות המרבות כולל גם את החזקה הממעטת, שבסיפא להגדרה, קובעת כי תאונה שארעה כתוצאה ממעשה מכוון אינה בגדר תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד, כאשר על פי הפסיקה אותו מעשה מכוון יכול להיעשות גם על ידי האדם הנפגע, דהיינו כי החזקה הממעטת כוללת מעשה התאבדות, שאז התאונה אינה בגדר תאונת דרכים, חוק הפלת"ד אינו חל והנפגע או תלוייו אינם זכאים לפיצוי [ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1)938; ע"א 8313/06 ג'יה אברהם (קטינה) נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ( 29.03.09)]. הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת חל על הטוען לתחולתה - המשיבות בענייננו, כשאומנם כבכל עניין אזרחי רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, ואולם בשל מהותה וחומרתה של הטענה, הראיות הנדרשות להוכחתה הן גבוהות יותר מאשר במקרה רגיל, והפסיקה אינה נוטה לקבל טענה זו בקלות לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו [ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי ( 21.10.02) בפסקה 5 (להלן: "פס"ד לידאווי"); וכן ע"א 1342/99 בנא נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ ( 10.8.00)]. ברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם ( 4.4.07) קבע בית המשפט כדלקמן: "בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת". ומן הכלל אל הפרט; בקביעתו כי מדובר בהתאבדות, התבסס בית משפט קמא על הראיות כדלקמן: (א) סיכום ביניים פסיכיאטרי של ד"ר אברמוביץ' שבדקה את המנוח במסגרת אשפוזו לאחר התאונה הראשונה, ולפיו משיחה עם אלמנת המנוח עולה כי שבוע לפני התאונה הראשונה התנהג המנוח באופן מוזר, דיבר על קנוניה נגדו בקיבוץ ושמע קולות. עוד צויין באותו סיכום כי המנוח ציין בפני ד"ר אברמוביץ' בעת פגישתם הראשונה בטיפול נמרץ, כי התאונה הראשונה הייתה ניסיון התאבדות, ואולם היא הוסיפה וציינה כי בהמשך שלל המנוח דברים אלה; (ב) רישום מתיק רפואי של המנוח מיום 17.04.00 שם צויין כי המנוח ידוע כאדם דכאוני; (ג) עדות האלמנה ממנה עולה כי המנוח ציין בפניה כי התאונה הראשונה הייתה ניסיון התאבדות. כן ציין בית המשפט כי עולה מעדות האלמנה על קשיים בזוגיות עם המנוח; (ד) סיכום רפואי של פרופ' מיכה נוימן שהפנה את המנוח לד"ר אברמוביץ' ממנו עולה כי אמו של המנוח סבלה ממצבים דכאוניים, אשפוזים וניסיונות התאבדות, וכי לאחר התאונה סבל המנוח ממצב דכאוני; (ה) עדות עדת ראיה שהעידה כי המנוח עקף אותה במהירות כשלאחר העקיפה "ראיתי את הרכב חוזר לנתיב הימני ונוסע לכיוון האי תנועה המצוייר בין הנתיבים. באי תנועה ראיתי מרחוק 2 משאיות... ואת הרכב הפרטי [רכב המנוח] נוסע בקו ישר ממש מאחורי המשאית שבאי תנועה ומתנגש בה אני הייתה בטוחה שהוא מתאבד". בית המשפט ציין כי עדת הראיה יכולה להעריך "אם צורת נהיגה כזו או אחרת היא 'נורמלית'..." וקבע כי "צורת הנהיגה של המנוח שוללת אפשרות שנרדם". אני סבורה שמצבור ראיות אלה אין בו די כדי להוביל למסקנה כי המנוח התאבד. חלקן של העדויות לא מתייחסות לתאונה השנייה נשוא הערעור, חלקן הן עדויות שמיעה וחלקן עדויות סברה. עדות הפסיכיאטרית ד"ר אברמוביץ, לגבי דבריו של המנוח מתייחסת אך ורק לתאונה הראשונה, וגם היא מעידה שהמנוח חזר בו מדבריו הראשוניים בפניה כאילו מדובר בהתאבדות, מה גם שבחקירתה הנגדית הדגישה ד"ר אברמוביץ כי היא לא יכולה לקבוע שמדובר היה בניסיון התאבדות (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 30.04.09). כך גם הסיכום של פרופ' נוימן מתייחס לעברו של המנוח אך אינו יכול ללמד על מצבו הנפשי עובר לתאונה השנייה. עדותה של עדת הראיה היא לחלוטין עדות סברה, שאין לה כל בסיס. כך גם העובדה שצויין בתיק הרפואי שהמנוח ידוע כאדם דכאוני, גם בה אין די, שהרי גם אנשים דכאוניים, שנוהגים ברכב עלולים להיות מעורבים בתאונת דרכים בין אם בשל העובדה שהם תחת השפעת תרופות או מכל סיבה אחרת שאינה בהכרח רצון לשים קץ לחייהם במכוון. יצוין, כי בפס"ד לידאווי, שם סטה רכב ללא סיבה נראית לעין לכיוון משאית שנסעה בנתיב הנגדי והתנגשה בה בעוצמה ומהירות, הובאו ראיות על טקס פרידה מהחיים שביצע לכאורה המנוח, על צילומים משפחתיים שערך המנוח ביום התאונה, על שינויים בפוליסת ביטוח החיים שנעשו עובר לתאונה, ועדיין, בית המשפט קבע כי לא הוכח שמדובר בהתאבדות. קל וחומר בענייננו, כאשר הראיות אינן ברורות. לאור כל האמור אני סבורה שאין די בראיות אלה כדי להגיע למסקנה נמהרת שהמנוח גרם לתאונה במכוון. אני סבורה כי המשיבות לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת החזקה הממעטת, ולפיכך יש לראות בתאונה נשוא הדיון כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, אשר בגינה, על פי ההסכם בין הצדדים על המשיבות לשפות את המל"ל. השתק שיפוטי - לאחר שקבעתי כי יש לקבל את הערעור לגופו של עניין, שכן לא הוכח שמדובר בהתאבדות, הדיון בסוגיה זו הוא מעבר לנדרש. המערער טען, באמצעות עורך דין תאונות דרכים, כי במקרה זה מנועות המשיבות מלטעון כי לא מדובר בתאונת דרכים, כאשר הן שילמו סכומים לא מבוטלים בגין שתי התאונות כפיצוי לתלויי המנוח בהתאם להסכמי הפשרה, שקיבלו תוקף של פסק דין. אומנם שולמו הסכומים מבלי להודות בטענות התובעים, אך התשלום ששולם על ידי המשיבות לתלויי המנוח היה מעבר לתשלומים שקיבלו התובעים מהמל"ל בגין קצבת שאירים, ובנוסף להם, כאשר גם בהסכם הפשרה צויין במפורש שהפיצויים ששולמו משולמים בנוסף לתשלומי המל"ל (מוצג ב' לתיק מוצגי המל"ל). תורת ההשתק השיפוטי קובעת כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" [ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A, פ"ד מח(4) 133, 194 (1994)]. בתחילה, אומץ כלל "ההצלחה הקודמת" (רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422 (1997)), לפיו על-מנת שטענת השתק שיפוטי תתקבל, על בעל הדין שטוען לתחולתה להראות כי לא רק שטענתו של בעל הדין אותו הוא מבקש להשתיק סותרת באופן מפורש את שטען בהליך קודם, אלא גם כי טענה זו התקבלה באותו הליך, אם כי אין הכרח להראות שהוא זכה במשפט בסופו של דבר (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634 (2005), להלן: "פס"ד בית ששון"). ואולם, כבר בפס"ד בית ששון קבע השופט (כתוארו אז) א' גרוניס כי לשיטתו אין הכרח כי בכל מקרה ומקרה יהיה "כלל ההצלחה הקודמת" תנאי שאין בלתו (פס"ד בית ששון, בעמ' 634-633), ואילו השופט א' רובינשטיין הוסיף כי לדידו "באספקלריית תום-הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו" (שם, בעמ' 637). בימים אלה פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ( 16.07.13) (להלן: "פס"ד הפניקס"), בו סקר בית המשפט את סוגיית ההשתק השיפוטי. בית המשפט העליון דן בשתי טענות השתק: האחת מצד המבטחות, ולפיה המל"ל מושתק מלתבוע שיבוב לאחר שהמל"ל דחה את תביעת הנפגע להכיר בתאונה כתאונת עבודה, בין היתר בשל העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות; והשנייה - והיא הנוגעת לענייננו - מצד המל"ל כלפי המבטחות, לפיה מושתקות המבטחות מלטעון כי לא מדובר בתאונת דרכים לאור הסכם פשרה אליו הגיעו המבטחות בתביעה עם הנפגעים אשר משמעותו למעשה הכרה בכך שמדובר בתאונת דרכים. בית המשפט קיבל את טענת המל"ל לקיומו של השתק שיפוטי, וקבע בין השאר כדלקמן: "בית משפט השלום, וכמוהו בית המשפט המחוזי, למד זאת בראש ובראשונה מהסכם הפשרה אשר עיגן במפורש את מצב הדברים שלפיו סכום הפיצוי משולם לנפגע 'בנוסף לגימלאות הביטוח הלאומי'. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ואת עמדות בעלי הדין שבאו לידי ביטוי במסגרתו - בין אלה המפורשות ובין אלה המשתמעות - יש לראות כעמדות שננקטו בפני בית המשפט. הנה כי כן, עמדתן של המבקשות במסגרת הסכם הפשרה, שהוצגה בפני בית המשפט, הייתה כי גמלאות המוסד הן בנות-ניכוי. בעמדתן זו מובלעת הטענה שלפיה, ככל שתדחה טענתן הראשית של המבקשות (לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע) הרי שהן טוענות כי גמלאות המוסד משתלמות לנפגע בשל הנכות שנגרמה לו בתאונה. אמנם, המבקשות לא הודו במפורש בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות, ובהסכם הפשרה אף הקפידו לציין כי אין באמור בהסכם כדי "להודות באחריות או בחבות". עם זאת, בתביעת המוסד נגד המבקשות השאלה שמתעוררת היא איננה האם נקטו המבקשות עמדה כללית לפיה קיים קשר סיבתי כאמור אם לאו (ולפיכך האם הן חייבות בנזקו של הנפגע), אלא האם הן נקטו עמדה לפיה גמלאות המוסד משתלמות לנפגע בשל הנכות שנגרמה לו בתאונה, והאם הן "נהנו" מעמדתן זו. על שאלה אחרונה זו מן ההכרח להשיב בחיוב". לאור כל האמור, נראה כי בענייננו, צודק המל"ל בטענתו כי לאור הסכם הפשרה שנחתם במסגרת תביעת תלויי המנוח לבין המשיבות, הרי שהמשיבות מושתקות מלטעון עתה כי לא מדובר בתאונת דרכים. להבדיל מהמקרה שנדון בפס"ד הפניקס, שם בהסכם הפשרה צויין בפירוש כי הפיצוי הוא בנוסף לגמלאות המל"ל, הרי שבענייננו, הדבר משתמע מנוסח הסכם הפשרה, לפיו היורשים ויתרו על כל תביעותיהם "למעט תביעת שארים", וכך גם התחייבו לשפות את המבטחות על כל דרישה שתוגש נגד המבטחות "למעט תביעת שארים" (סעיפים 6 ו-7 להסכם הפשרה). סוף דבר לאור כל האמור, אמליץ לחבריי להרכב, לקבל את הערעור, להורות כי פסק דינו של בית משפט קמא בטל, וכי דין תביעת המל"ל להתקבל באופן שעל המשיבות לשלם למל"ל את סכום התביעה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה, ובתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ. כן אמליץ לחבריי להרכב לחייב את המשיבות בהוצאות הערעור בסך כולל של 20,000 ₪. רות לבהר שרון, שופטת סגן הנשיאה, השופט י' שנלר, אב"ד אני מסכים ומצטרף לאמור בחוות דעתה של חברתי כב' השופטת לבהר שרון, לפיה יש לקבל את הערעור ולקבוע כי אכן לא הוכח כי מדובר במעשה "שנעשה במתכוון", דהיינו, שהמנוח התאבד. די באמור לקבלת הערעור. עם זאת, בכל הקשור לשאלת ההשתק השיפוטי, לדעתי מעת שהמשיבות כפרו בחבותן בתשלום, לאור טענתן אודות המעשה המכוון, אין בהכרח לראות בהסדר הפשרה, חרף אשר צויין בו לגבי תשלומי המל"ל, כמקים את המניעות של ההשתק השיפוטי מטעם המשיבות, וזאת בהתאם לדעתו של כב' השופט עמית בפרשת הפניקס (רע"א 8297/12) הגם שדעת הרוב שם (כב' השופטים זילברטל ודנציגר), שאף היא ניתנה מעבר לנצרך שם, סברה שבאותו מקרה הסכם הפשרה וניסוחו יצרו מניעות שכזאת. ישעיהו שנלר, סגן הנשיאהאב"ד השופט ד"ר ק' ורדי אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי להרכב שיש לקבל את הערעור שכן לא הוכח כי המנוח התאבד, וזאת מבלי להכריע בשאלת ההשתק השיפוטי. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון. תאונת דרכיםשאלות משפטיותהתאבדות