האם הסכימו הצדדים, באמצעות שטר הבוררות אשר ערכו ביניהם, כי הסכסוך שביניהם יוכרע בהליך של בוררות רק אם הרב נעמן הוא אשר ישמש כבורר, ומשעה שהסתלק הוא מן הבוררות, אין הסכמה למינוי של בורר חלופי והבוררות הסתיימה, או שמא הייתה הסכמת הצדדים לבוררות הסכמה כללית, אשר אינה תלויה פרסונאלית למינוי ספציפי של הרב נעמן, כך שהבוררות אמורה להימשך גם בלעדיו, ולפיכך קם כעת הצורך במינוי בורר חדש. השני - האם ניתן להצביע על תנאי מתלה לקיום הבוררות, קרי, הקפאת הליכים שמנהל המבקש נגד המשיב בהוצל"פ ובבית משפט השלום, שאם לא יתקיים - בטלה הבוררות; שכן לטענת המשיב, משלא עמד המבקש בתנאי האמור, חדלה הבוררות מלהתקיים, ולפיכך אין כל טעם לבקש מבית המשפט להורות על מינויו של בורר חדש. מינוי בורר ספציפי בראש ובראשונה טוען המבקש כי לפי סעיף 12(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "החוק"), עקב התפטרותו של בורר יחולו הוראות החוק למינוי בורר חלופי, אלא אם כן ניתן להסיק מתוך הסכם הבוררות כי הצדדים התכוונו לייחד את ההליך לבורר ספציפי; ובמקרה דנן, לא הייתה כל כוונה כזו. מעיון בשטר הבוררות עולה כי הוא אינו מגלם בתוכו כל הוראה כי הליך הבוררות תלויה בכהונתו של הרב נעמן כבורר, וכי על כן, בהתפטרות הבורר, תחדל הבוררות מלהתקיים. בעניין זה מפנה המבקש לרע"א 853/91 גדעון בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, פ"ד מח(1) 775, שם נקבע מפורשות כי מקום בו הצדדים להסכם בוררות ממנים בורר מסוים מוסכם ואף נוקבים בשמו בהסכם, אין להסיק מכך כי כוונתם הייתה לייחד את תפקיד הבורר רק למי שבשמו נקבו, וכי התפטרותו תביא לסיום הליך הבוררות. כן מפנה המבקש לקביעת מותב זה, בהפ"ב 10025-09-11 מאיר ודוד כהן השקעות בניין בע"מ נ' מרטין ורבקה רפפורט (25.03.12), שם נסקרה הסוגיה בה עסקינן, וסוכמו ההלכות הרלוונטיות: ראשית, על מנת שתתפרש כוונה לייחד בורר מסוים לדון בהליך בוררות, יש להוכיח כי מרכז הכובד של הסכם הבוררות הוא בזהותו של הבורר, ולא בעצם הבוררות, כדרך של פתרון הסכסוך, וכן, שהבורר שמונה הינו בעל תכונות מיוחדות אשר הינן חשובות לצדדים יותר מעצם הפנייה למוסד הבוררות; בעוד שהעובדה שנבחר פלוני כבורר בשל האמון שהצדדים רחשו לו, אינה מספיקה לבדה כדי לשכנע שהכוונה הייתה שרק אותו בורר, והוא בלבד, ישמש כבורר. ואף אם מתקיימים התנאים האמורים, ואכן תוכח כוונת הצדדים לייחד את הבוררות לבורר הספציפי שמונה על ידם, ולו בלבד, שמורה לבית המשפט הסמכות בכל זאת למנות בורר חלופי לצדדים, לפי שיקול דעתו, לאחר שיתחשב בנסיבות העניין כולו. כמו כן נקבע, כי הנטל להוכחת הכוונה המשותפת של בעלי הדין להגביל את מינויו של בורר אך ורק לבורר ששמו נקוב בשטר הבוררות, ולו בלבד, מוטלת על הצד הטוען שכך אכן הייתה כוונת הצדדים, ובסוגיה זאת תחול ההלכה לפיה חוזה הניתן לפירושים שונים, עדיף הפירוש המקיים את החוזה (ובמקרה דנן, הפירוש לפיו תתקיים הבוררות, אף אם יידרש מינויו של בורר חלופי), על פני פירוש שלפיו הינו בטל (קרי, שהבוררות לא תתקיים). בענייננו, טוען המבקש, כי על אף העובדה שמשיב הוא שבחר את הבורר, הוא אינו מעיד בתצהירו, מהי אותה מומחיות מיוחדת אשר בגינה נבחר דווקא בורר זה, וכן לא הצביע על כל תכונה המייחדת אותו מול בוררים או דיינים אחרים. כמו כן, כאמור, אין להסיק מעצם העובדה שהצדדים נקבו בשמו המפורש של הבורר, הרב יורם נעמן, ובמספר תעודת הזהות שלו, כי הצדדים ייחדו לו את הבוררות, וכי בלעדיו אין, וכוונה מפורשת לייחד רק לו את הבוררות, לא הוכחה. להוכחת עמדתו, מפנה המבקש להקלטות של שיחות עם הבורר, אשר הוגשו כאסמכתא לבית משפט זה, ואשר מהן עולה כי הבורר לא נבחר מפאת מומחיות מיוחדת כלשהי כי אם בשל יכולתו לנהל בוררות לפי דין תורה, והיותו אדם ישן והגון. לטענת המבקש, ברור הדבר כי עובדה זו אינה מקימה לרב נעמן יתרון כלשהו על פני בוררים ישירים והגונים רבים אחרים, וכך גם עולה מעדות הבורר בפני בית משפט זה (פרוטוקול עמוד 19 שורות 25-28). בהמשך לדברים אלו, מציין המבקש כי המשיב בחר שלא לחקור את מר שוורץ, מי שהיה נציגו בבוררות ומי שהמליץ לו על הרב נעמן כבורר, ומכוח ההלכה כי אי-העדתו של עד מטעמו של צד, מלמדת כי עדותו הייתה פועלת לחובתו, טוען המבקש כי קמה בענייננו חזקה כי עדותו של שוורץ הייתה מוכיחה שהבוררות יכולה הייתה להתקיים על ידי כל רב המתאים לכך, ולא רק על ידי הרב נעמן באופן ספציפי. לסברת המבקש, מכל האמור עולה כי הבוררות לא יוחדה לרב נעמן באופן ספציפי, וכי מעדות הבורר עצמו ברי כי העובדה שפרש ממנה, אין בה כדי להביא לביטול הליך הבוררות כולו; כדברי הרב נעמן בעדותו, "אני לא ביטלתי אף פעם בוררות. אני פרשתי מהבוררות. אני לא יכול לברור ביניהם אני פרשתי". בתגובה טוען המשיב כי במקרה דנן, עיון בשטר הבוררות מעלה בוודאות כי מרכז הכובד בהסכמת הצדדים הוא הבורר עצמו, ולא הפניה לבוררות. להוכחת טענתו, מציין המשיב כי בשטר הבוררות אין כל התייחסות כללית לפניה לבוררות לשם בירור הסכסוך בין הצדדים, ומרכז הכובד בשטר הבוררות הינה לבורר עצמו, שלגביו, ורק לגביו הוסכם ברצון חופשי, ללא אילוצים ומרצון טוב, שישמש כבורר מוסכם. לפיכך ציינו הצדדים את שמו המפורש של הבורר, ואת מספר תעודת הזהות שלו, ולא בכדי; שכן ההסכמה לבוררות, עם קיום התנאי המקדים לעיכוב ההליכים בהוצל"פ, הייתה אך ורק עם רב יורם נעמן, כשלטענת המשיב, היה זה דווקא מטעמו של המבקש, אשר סירב לכל בורר מלבד הרב נעמן; ולטענת המשיב, המבקש הקפיד למנות רק את הרב נעמן עקב קשריו עמו, ובהיותו הטוען הרבני מטעמו בדיונים קודמים. לכך יש להוסיף כי הליך הבוררות הינו הליך וולונטרי, והיות וכך, יש לפרש את הסכם הבוררות על דרך הצמצום, לבל יקרה מצב בו צד אחד ייכפה על הצד השני הליך שהינו וולונטרי בטיבו ובמהותו. המשיב ממשיך וטוען כי הסכים לבוררות בפני הבורר לאור שמו הטוב שהלך לפניו, ברם טעה בהסכמתו כאשר המבקש לא עמד בתנאי לבוררות ולא ביטל את הליכי הגבייה בהוצל"פ, ולמרות זאת, סירב הבורר להתייחס ברצינות להפרה זו ולא נעתר לטענת המשיב כי בגין כך יש לבטל לאלתר את הבוררות. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות לבורר מצד המשיב ומצד אברכים ששלח לדבר על לבו של הבורר, חזר בו הבורר והודיע על ביטול הבוררות. תנאי מתלה בתגובת המשיב צוין כי הסיבה להפסקת הבוררות הינה מחמת שהמבקש לא עמד בתנאי הסף שסוכם בין הצדדים לקיום הבוררות, היינו, ביטול הליכי ההוצל"פ כנגד המשיב והקפאת ההליכים נגדו. כן, הוסיף המשיב וטען, כי חרף כך שתנאי זה לא צוין במפורש בשטר הבוררות, נכתב בשטר כי הבורר רשאי לפרוש מהבוררות בכפוף להחלטתו בלבד. לטענת המשיב, הבורר הוא אשר ביקש להוסיף סעיף המתיר לו לפרוש מן הבוררות, ובכך לבטלה לאלתר, כשהתכוון למקרה שייווכח כי המבקש לא קיים את תנאי הסף שסוכם בין הצדדים. בתצהירו, טען המבקש כי לא נקט בהליכי הוצל"פ נגד המשיב, ולכן להנחתו, הטענה כי נקבע בין הצדדים תנאי לקיום הבוררות בדמות ביטול או עיכוב של הליכי הוצל"פ, הינה תמוהה ובלתי נכונה. ואולם בסיכומיו, טען המבקש כדלקמן: ראשית, מסגרת הבוררות הוגדרה באופן מפורש בשטר הבוררות, וממנו עולה כי אין כל תנאי מתלה כזה או אחר אשר עליו תקום ותיפול הבוררות. עם זאת, הודה המבקש בקיומה של הסכמה מצדו, המאוחרת לחתימה על ההסכם, להקפיא את ההליכים בהוצל"פ, זאת לאחר שנשלחו אזהרות למשיב (אשר משלוחן אינו נתון לשליטתו); ולטענתו, מהלך זה אינו הופך את מה שאין בכלל בשטר הבוררות, לתנאי מתלה להמשך קיומו של הליך בוררות בין הצדדים. המבקש מדגיש, כי רק במהלך הבוררות עלה הנושא של ההוצאה לפועל והתעורר ויכוח בעניין השאלה האם יש לעכב את ההליכים אם לאו, ומשביקש הבורר מהמבקש לעשות זאת, הגם שלא מופיע בשטר כל תנאי המורה לו לעשות כן, נעתר הוא לבקשת הבורר, ופנה לעו"ד ישר למען יעכב ההליכים. דברים אלו, לסברתו, עולים בפירוש מעדות הבורר, אשר לשאלת בית המשפט: "תנאי הבוררות הם אך ורק מה שכתוב בשטר?", השיב: "כן. זה הליך תקין". לטענת המבקש, בהסכם הבוררות נקוב רק תנאי אחד, כי גם אם ייקבע כי המשיב חייב כספים למבקש, דירת המשיב לא תימכר במסגרת הבוררות. שנית, טוען המבקש כי גם לשיטתו של המשיב, שהותנה ביניהם תנאי לקיום הבוררות, שהמבקש יפסיק פעולות גבייה נגד המשיב, לא הוכח קיומן של אי אלו פעולות בהוצל"פ שננקטו נגד המשיב לאחר חתימת הסכם הבוררות. יתר על כן טוען המבקש כי המשיב מנסה להתל בבית המשפט, שעה שלא הגיש את הנתונים המדויקים מתיק ההוצל"פ, אלא רק הראה כי כיום אין כל הוראה רשומה בתיק האמור לעיכוב הליכים, וזאת, בצדק, משום שהמבקש מודה בפה מלא כי ביקש להפעילם מחדש, ברם זאת רק לאחר שהליך הבוררות נגדע באיבו. בהקשר זה טוען המבקש כי בשלב בו החל הליך הבוררות, ביום 14.06.11, כבר היו פתוחים שלושה תיקים נגד המשיב בהוצל"פ, ברם טרם נשלחו למשיב אזהרות בגינם (כאמור, נשלחו אזהרות למשיב רק ביום 13.07.11 וביום 17.08.11), ועל כן גם טרם ננקטו נגדו הליכי גבייה כלשהם (הננקטים אך לאחר משלוח אזהרות כמתחייב). משנשלחו אזהרות אלו למשיב, פנה האחרון לבורר, והבורר פנה למבקש וביקש ממנו שלא לנקוט בשום פעולת גבייה, ולעצור את תיקי ההוצל"פ, משום שכך מקובל כל עוד ניהול הבוררות בעיצומו. בהתאם לכך, טוען המבקש, כי פנה למשרד באי-כוחו והורה על עיכוב תיקי ההוצל"פ, וכך עוכבו שני תיקים נגד המבקש, ואך בשל תקלה, לא הוגש עיכוב לגבי התיק השלישי, בו היה המשיב חייב משני; ולמותר לציין, כי אף בתיק זה לא נקט המבקש בפעולות גבייה כלשהן נגדו. ראיה להגשת המבקש בקשה לעיכוב הליכים בהוצל"פ ניתן למצוא במסמך מיום 8.8.11, אשר צורף כנספח לתצהירו של המשיב. לפיכך, המבקש עדכן את הבורר כי הורה לבאי כוחו לעכב את התיקים. למרות האמור, ביום 17.8.11 נשלחו למשיב שתי אזהרות נוספות בשני תיקי ההוצל"פ שנפתחו ביום 5.6.11, ובתגובה פנה המשיב לייעוץ משפטי. או אז, סבור המבקש, התחוור למשיב כי המבקש לא יצליח להוכיח טענתו בבית המשפט משתביעתו אינה עומדת בדרישות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"), ולפיכך, סבור המבקש כי המשיב גמר אומר בלבו להימנע מהמשך ניהול של הבוררות במסגרת דין תורה (שם ניתן היה להסיק כי סיכויי המבקש להצליח בתביעתו גבוהים יותר, עקב הבדלים לטובתו בין הדין האזרחי לבין דין תורה), והתעקש על המשך ניהול ההליכים במסגרת בית משפט השלום. לטענת המבקש, העובדה כי לא היה כל תנאי לקיומה של הבוררות עולה במפורש מדברי הבורר בהקלטות שהקליט אותו המשיב, וכן עולה מהן כי פרישתו של הבורר לא באה בשל אי קיום תנאי כלשהו, כי אם בשל לחץ שהפעיל עליו המשיב למען יפרוש. מסקנה זו אף מתחזקת, לסברתו, אל נוכח העובדה כי המשיב שלח כעשרים אברכים שיגרמו לבורר לפרוש מתפקידו. וכך השיב הבורר בפני בית המשפט, במענה לשאלה מדוע פרש וביטל את הבוררות: "האדון זיסוביץ יודע בדיוק למה. הוא שלח לי קרוב ל-20 אנשים וכל אחד ישב וביקש שאפרוש מהבוררות שכן כך ביקש זיסוביץ וראיתי שזה כאב ראש גדול, אצלנו בוררות זה בהסכמה ובאים לקבל את מרות דין התורה ולא נתקלתי בדברים כאלה ואמרתי אם אתה כל כך רוצה אז בסדר. אני לא יודע למה הוא ביקש זאת. הוא שלח לי המון אברכים ולאף אחד לא הסביר למה." לכך יש להוסיף, כי הבורר מעיד בעצמו כי מעולם לא ביטל את הבוררות, אלא, כי משהבין כי אישית הוא לא יוכל להכריע בין הניצים, פרש מן הבוררות (עמוד 18 לפרוטוקול הדיון מיום 15.11.12). מכך יש להסיק, לסברת המבקש, כי הליך הבוררות לא בוטל, וכי יש למנות בורר חדש, תחת הרב נעמן שפרש. הדברים אף עולים ממכתב ההתפטרות שכתב הבורר, אשר מעיד על התפטרות אישית ולא על חיסולו של ההליך עם הפרישה. בתגובה טוען המשיב כי בניגוד לטענת המבקש, הרי שבשעה שחתמו הצדדים על שטר הבוררות, תיקי ההוצל"פ בהחלט היוו עניין מכריע בניהול הבוררות, משום שהמבקש הודיע בעצמו למשיב כי פתח נגדו בהליכי הוצל"פ, וברי מכך כי עיכוב הליכים אלו היווה תנאי מקדמי לניהולה של בוררות. ראיה לכך ניתן אף למצוא בעובדה כי בשטר הבוררות נכתב במפורש שדירתו של המשיב לא תעוקל אם יפסיד בבוררות, וכן מן ההוראה המתירה לבורר לפרוש מן הבוררות, הוראה אשר כאמור תיכנס לפועל אם המבקש לא יעמוד בתנאי המקדמי לניהול הבוררות. בהמשך לכך טען המשיב כי עיכוב ההליכים בהוצל"פ ועיכוב ההליכים בבית המשפט, מעולם לא בוצע על ידי המבקש. לטענתו, לא די בכך שלא עיכבם, אלא שהמבקש אף הציג לבורר ולמשיב מצג שווא בעניין זה, בדמות מסמך ששלח למשיב בדואר אלקטרוני (מיום 25.07.11 ומיום 08.08.11) המתואר כבקשה, החתום בידי בא כוחו, לעיכוב הליכים בשני תיקי הוצל"פ מתוך שלושה שנפתחו נגד המשיב, כשבפועל לא הוגשה כל בקשה לעיכוב הליכים בלשכת ההוצאה לפועל; שכן, ניתן להיווכח כי אין כל חותמת "נתקבל" על הבקשה שנשלחה למשיב. לטענת המשיב, מסקנתו כי התנאים האמורים בדבר עיכוב הליכים בהוצל"פ ובבית המשפט סוכמו בטרם נפתח הליך הבוררות, מתחזקת לנוכח עדות המבקש בעצמו, כי המשיב חפץ לעצור את ההליכים המתנהלים בבית המשפט ומבקש לפנות לבוררות, שעה שהבין כי הוטל עיקול על דירתו, שכן, אכן, המשיב הסכים לפניה לבוררות בפני הבורר רק בתנאי לעיכוב כלל ההליכים שהתנהלו כנגדו בהוצל"פ ובבית המשפט. לפיכך, טוען המשיב כי עת הבין שהמבקש אינו ממלא אחר התנאי המקדמי שסוכם על ידי הצדדים והינו מנסה להתל בו ובבורר, חיש פנה המשיב לבורר בבקשה כי תבוטל הבוררות לאלתר. או אז, הבחין המשיב כי פיו וליבו של הבורר אינם שווים, משהאחרון התחמק ממנו בתואנות שונות ודוחה אותו ב"לך ושוב". לפיכך, הבין המשיב כי יהא עליו לערב אברכים הלומדים עם הבורר, שישפיעו על הבורר שייעתר לבקשתו. התערבות זו הביאה בסופו של דבר לכך שהבורר ביטל את הבוררות. עוד טוען המשיב, כי אין להחיל על המקרה דנן את ההלכה אליה מפנה המבקש בסיכומיו, לפיה, אם לא צוין במפורש שהבורר הוא מוקד העניין ולא הבוררות, אז גם במידה והבורר מתפטר יש למנות בורר חליפי תחתיו; זאת, מאחר שלטענת המשיב, ההלכה האמורה הייתה יכולה להיות רלוונטית לוּ התקיים התנאי שנקבע לקיום הבוררות, קרי, אילו היה המבקש עומד בתנאי המקדמי ומעכב את ההליכים השונים שנקט נגד המשיב. ואולם, משלא קיים זאת, שטר הבוררות בטל ומבוטל כולו. לסברת המשיב, הפרשנות המקיימת את ההסכם שבין הצדדים הינה דווקא זו לפיה לא יתקיים הליך הבוררות. לכך יש להוסיף לדידו של המשיב, כי מעיון בעדויות השונות של המבקש, עולה בכל פעם תמונה שונה; כך, בתצהירו טען כי לא ננקטו על ידו כלל הליכי הוצאה לפועל; ובחקירתו בבית המשפט טען כי הורה לעורך דינו לעכב את ההליכים, אך במכוון נמנע מלומר כי הוגשה בקשה כזו בפועל. לא בכדי, לטענת המשיב, שכן כאמור, מעולם לא הוגשה בקשה כזו, והמסמך שנשלח למשיב בדואר אלקטרוני מעולם לא נשלח להוצל"פ, והוא נועד רק לזרות חול בעיני המשיב, הבורר, וכעת אף בעיני בית המשפט. באשר להודאת המבקש, כי ככל שהיו תנאים לבוררות, היו הם מאוחרים לחתימה על שטר הבוררות, וכי נבעו הם מבקשת הבורר ומהסכמתו להיעתר לה, הרי שהמשיב עומד על כך כי המדובר בתנאי מקדים. ברם, והיה ולא תתקבל טענתו, הרי שיש לראות בהודעה האלקטרונית שנשלה למשיב מטעם המבקש כהוכחה ל"שינוי שבכתב" להסכמות שביניהם כי כתנאי מקדים לבוררות, או להמשכה, היה על המבקש להקפיא את כלל ההליכים בהוצל"פ ובבית המשפט; וכן, ניתן גם לראות בשינוי המגמה בה דוגל המבקש כ"שינוי בעל פה" להסכם בוררות שבכתב, אשר תקף הוא על פי הפסיקה. ממילא, אין נפקות לטענת המבקש אם התנאי הוסכם בין הצדדים בטרם החתימה על השטר או לאחריו. לכך יש להוסיף, לטענת המשיב, כי הפסיקה אליה מפנה המבקש עוסקת כולה בסכסוך שטרם הועבר לבית המשפט, בעוד שבמקרה דנן, הסכסוך מצוי בעיצומו של הליך בפני בית משפט השלום, ואף נקבע בו דיון להוכחות ביום 10.12.13. בבקשתו עותר המבקש למשוך את הסכסוך מבית המשפט ולהסדירו במסגרת של בוררות; כשלסברת המשיב, לאור נסיבות החתימה על שטר הבוררות, ייחודו של השטר לבורר ספציפי שהתפטר, ואי עמידה בתנאי לבוררות, לא יהיה זה צודק לטענתו למשוך את ההליכים מבית המשפט, והדבר יביא לסחבת מיותרת. כמו כן מציין המשיב, כי הפסיקה האמורה עוסקת במצב בו לא הותנה הליך הבוררות בתנאים כלשהם, אלא שמסיבות כלשהן לא ניתן היה לנהל הליך בוררות. ואולם, במקרה דנן, וכמפורט לעיל, הניסיון לקיים הליך של בוררות הותנה בעיכוב ההליכים השונים נגד המשיב, ומשתנאי זה לא קוים, לא קיים כלל הליך בוררות, ושטר הבוררות בטל מעיקרא. המשיב צטט מדברי המבקש בחקירתו, בהם הודה במקצת בקיומו של התנאי במהלך ההליך, שכן טען כי אכן היה תנאי כזה, אלא שהיה תנאי מאוחר שנוצר במהלך הבוררות, ושהוא עמד בו. דא עקא, טענותיו אינן עולות בקנה אחד עם המציאות, משהוכח כי המבקש לא עמד בתנאי האמור, שכן מעולם לא הוגשה כל בקשה ללשכת ההוצאה לפועל להקפאת ההליכים. כך, סבור המשיב כי המבקש מנסה לאחוז את החבל "בשתי קצותיו", להמשיך בהליכי הוצל"פ מחד, ומאידך להציג מצג כאילו הקפיא את ההליכים, בניסיון לראות מה ישיג במסגרת הבוררות, שמא ישתלם לו יותר מהליכי ההוצל"פ. עוד מבקש המשיב להפנות את תשומת לב בית המשפט לכך כי בשום שלב לא מצא המבקש לנכון להגיש לבית המשפט השלום בקשה לעיכוב הליכים על פי הוראת סעיף 5 לחוק הבוררות בשל קיומו של הליך בוררות. ויודגש, כי רק לאחר התפטרות הבורר וביטול הבוררות ופתיחת התיק בבית משפט זה, מצא ב"כ המבקש לנכון לעדכן את בית משפט השלום אודות קיומו של התיק שבנידון. הסיבה לכך פשוטה לסברת המשיב, שכן המבקש ביקש לשבת על הגדר, להמשיך בבוררות בלי לעכב את ההליכים בבית המשפט, ולבחון איזו מבין שני המוסדות משתלם יותר, מוסד הבוררות או בית המשפט. ואולם, עת נתחוור לו כי קיים סיכון ממשי שיפסיד בתביעתו בבית המשפט, מבקש הוא כעת להחיות את הבוררות, שמעולם לא החלה עקב סירובו לעמוד בתנאים שנקבעו לקיומה. על כן, סבור המשיב כי המבקש מושתק מלטעון כעת לקיומה של בוררות, שכן התעכבותו בעדכון בית המשפט אודות הליך הבוררות המתנהל בין הצדדים, והמשך ההתנהלות בבית משפט השלום, לרבות הגשת בקשות מבקשות שונות, מעידה על כך כי זנח את הליך הבוררות וביכר את התנהלות ההליכים במסגרת המערכת המשפטית. דיון והכרעה בראשית דבריי אתייחס לטענות הצדדים בכל הנוגע לקיומו של תנאי מתלה, אשר בלעדיו הליך הבוררות אין, משמסקנתי בסוגיה זו תשליך על הדיון אודות השאלה האם מונה הבורר, הרב נעמן, מכוח מינוי ייחודי, או מכוח מינוי כללי. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, מקובלת עליי טענת המבקש כי לא הותנו תנאים כלשהם עובר לחתימת הצדדים על הסכם הבוררות, ברם, השתכנעתי כי בהמשך, לאחר עריכת ההסכם, הצדדים אכן הסכימו לתנאי לקיומו של הליך הבוררות, אשר בלעדיו אין. ראיה לכך מוצא אני בעובדה כי בשטר הבוררות עליו חתומים הצדדים בחרו לציין באופן מפורש כי דירת המשיב לא תימכר במסגרת הבוררות, ברם לא הזכירו ולו ברמז כי הקפאת ההליכים בהוצל"פ תהווה תנאי לקיומו של הליך הבוררות. גם מעדויות הצדדים, וכן מעדות הבורר, עולה כי המדובר בתנאי המאוחר לחתימה על שטר הבוררות, לפיו הוסכם בין הצדדים כי בלעדיו לא ניתן יהיה להמשיך בהליכים. כך למשל בחקירתו הנגדית של המבקש, לשאלה "האם במסגרת הבוררות שהגעתם לנעמן היה תנאי כזה שהבוררות תתקיים בתנאי שתקפיא את כל ההליכים בהוצאה לפועל", השיב כך: "זה לא היה כתוב, זה היה מוסכם משך ההליך ועשיתי את זה". ויודגש כי המבקש לא נשאל אודות קיומה של דרישה בעלמא להקפיא את ההליכים, אלא דרישה להקפיא את ההליכים כתנאי להמשך הבוררות, ועל שאלה זו ענה כאמור, באופן אשר אינו משתמע לשני פנים, כי היה תנאי מאוחר כזה; אלא, שלטענתו, הוא אף עמד בו. וכן, בעדותו של הבורר בדיון מיום 15.11.12, לשאלה "האם היה תנאי שקשור להליכי הוצאה לפועל", השיב "התנאי לבוררות היה שאלקינד צריך להקפיא את ההליכים, על דברים שהבוררות קשורה אליהם", וכן לשאלה, "האם היה תנאי שבכל הקשור לבוררות שאלקינד יפסיק את כל ההליכים בהוצאה לפועל ובבית המשפט", השיב "כן. זה נאמר." ובהמשך הדברים אישר, כי "זה היה ברור שלא ניתן לנהל דיונים וגם שיהיה לו הוצאה לפועל, ולכן ביקשתי מהצד השני שיקפיא." מעדויות אלו, הגעתי לכלל מסקנה, כאמור, כי קיומו של תנאי לבוררות אכן התגבש לאחר החתימה על שטר הבוררות, ולפיכך, בדין טען המשיב כי גם אם ייקבע שאותו תנאי נקבע בין הצדדים לאחר החתימה על שטר הבוררות, יש לראות בהתנהגות הצדדים, לרבות משלוח המסמך ששלח המבקש למשיב בדואר האלקטרוני, המעיד על הגשת בקשה לעיכוב הליכים בהוצל"פ מיום 08.08.11, כ"שינוי שבכתב" להסכמות המפורשות המופיעות בשטר הבוררות, וממילא אין נפקות לשאלה האם המדובר בתנאי מוקדם או בתנאי מאוחר. ויוער, כי מן המפורסמות הוא כי ניתן להסכים על שינוי בתנאי הסכם הבוררות גם בלי שייעשה בכתב; ויפים הם דבריה של המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל"- מהדורה רביעית מיוחדת, כרך א', בעמודים 59- 60 (להלן: "אוטולנגי"), בעניין זה: "מאחר שחוק הבוררות אינו דורש שגם שינוי ההסכם יהיה בכתב, ניתן להוכיח בעדויות ובראיות אחרות הסכמה לגבי שינוי ההסכם [...] לכן ניתן להוכיח שינוי תנאי ההסכם בהסכמה מפורשת של הצדדים, אם שנעשתה בע"פ מאוחר יותר, או על ידי שינוי מכללא, אשר יכול למצוא ביטויו בהתנהגות הצדדים [...] אין צורך לומר שניתן להביא ראיות להסכמה גם מהתכתבויות מאוחרות בין הצדדים או מייצגיהם". לסברתי, אפוא, ניתן להסיק כי הקפאת ההליכים בהוצל"פ היוותה, ללא כל ספק, תנאי לקיומו של הליך הבוררות, מתוך התנהגות המבקש ומן המסמכים עליהם הוא מתבסס, שעה שהביע הסכמתו להקפאת ההליכים, ואף הוכיחה לטענתו, וכן מעדותו של הבורר כי היה ברור שלא ניתן לקיים את הבוררות ללא הקפאת ההליכים, וכי בגין כך אף דרש מהמבקש להקפיא את ההליכים. משהגעתי למסקנתי זו, אדרש עתה לשאלה שמא עמד המבקש באותו תנאי; ולמותר לציין, כי על המבקש מושת הנטל להוכיח כי עמד בתנאי האמור. לאחר שבחנתי את טענות המבקש, לרבות המסמכים עליהם הוא נשען על מנת להוכיח כי אכן הקפיא את ההליכים נגד המשיב, נוכחתי כי המבקש לא עמד בתנאי האמור לקיומה של בוררות, ועל כן, בדין טוען המשיב כי הליך הבוררות בטל מעיקרו. זאת מדוע? המסמך עליו נסמך המשיב מיום ,8.8.11 אשר כותרתו: "בקשות זוכה-1", ובגופו, "בקשה לשינוי הסדר תשלומים- עיכוב הליכים", יש בו כביכול כדי להוכיח כי בקשה לעיכוב הליכים אכן הוגשה (כפי שגם מעיד המבקש כי הורה לעורך דינו להגיש בקשה מעין זו) ברם, אין בה כדי להוכיח כי הבקשה התקבלה במשרדי ההוצל"פ, וכי התקבלה החלטה לעיכוב ההליכים, שכן לא הומצא כל מסמך המעיד על כך. לעובדה זו יש להוסיף, כי בפועל, המשיב המשיך לקבל אזהרות מההוצל"פ, ואף אם יש ממש בטענות המבקש כי ייתכן מאוד שהאזהרות נשלחו חרף קיומה של הוראה לעיכוב הליכים, בשל עיכוב בעדכון התיקים, הרי שהיה על המבקש להוכיח טענה זו, דבר שלא עשה כן. מכל האמור עולה כי המבקש לא הוכיח כי אכן הקפיא את ההליכים המתנהלים נגד המשיב בהוצל"פ, ומשזה היה התנאי לקיומה של הבוררות, הרי שהמבקש לא עמד בתנאי, ועל כן מתבקשת המסקנה כי ללא קיום התנאי - בטלה הבוררות. למעלה מן הצורך אציין, כי אין נפקות לעובדה אודות הסיבה בגינה פרש הבורר מן הבוררות, אם מתוך לחץ שהופעל עליו, לאחר שהמשיב גילה את חוק הלוואות חוץ בנקאיות והבין שכדאי לו להתדיין בבית המשפט, כטענת המבקש, או אם משום שבטלה הבוררות, לטענת המשיב, משהמבקש לא עמד בתנאי, ועל כן הביא זאת המשיב לידיעת הבורר וביקש שיפרוש; שכן, משלא קוים התנאי לקיומו של הליך הבוררות, הרי שהבוררות בטלה הייתה מעיקרא, גם אם חפץ הבורר להמשיך ולדון בין הצדדים, ונאלץ לפרוש כתוצאה מבקשה של מי מהם. כן, אין נפקות לעובדה כי הבורר טען כי הוא "רק" פרש מן הבוררות, ברם לא ביטל אותה, שהרי בטלות הבוררות אינה נובעת מהחלטת הבורר, אלא מאי עמידת המבקש בתנאי לקיום הבוררות. אשר לסמכותו של צד אחד להודיע לבורר על ביטול הסכם הבוררות בין הצדדים, יפים הם דבריו של השופט גל בה"פ (י-ם) 554/01 מוסאיוף (מסיון) נ' טל, דינים מחוזי לג (6) 684, אשר קבע כי באופן עקרוני: "ביטול של הסכם בוררות בשל הפרה יכול, אם כן, להיות רק בנסיבות שבהן ההפרה קשורה ישירות להסכמה להידון בבוררות, כחיוב שלוב. למשל, כאשר בהסכם הבוררות מותנה כי פלוני ישלם לאלמוני תשלום מסוים ויבצע חיובים נוספים, ובמקביל הצדדים יפנו להליכי בוררות לבירור המחלוקות ביניהם. בנסיבות כאלו ייתכן, שאי מילוי אחר התחייבויות של אלמוני יכולות להקנות לפלוני את הזכות לבטל את החוזה, ובכלל זאת את תניית הבוררות." בענייננו, ניכר כי הפרת ההסכם בין הצדדים בדבר הפסקת הליכי הוצל"פ, קשורה ישירות להסכמת הצדדים להתדיין במסגרת בוררות, אשר כאמור תלויה הייתה בהקפאת המבקש את ההליכים בהוצל"פ נגד המשיב. אי לכך, ומשבטלה הבוררות, בדין ביקש המשיב מהבורר כי יתפטר מתפקידו. ויודגש, כי הצהרת הבורר בעדותו כי אינו יודע מדוע התבקש להתפטר וכי רק "זיסוביץ יודע" אינה מעלה ואינה מורידה. עולה מכך, כי הבקשה למינוי בורר מתייתרת כליל, משאין כעת כל הסכם בוררות בתוקף בין הצדדים, וסעיף 8 לחוק הבוררות אינו חל בענייננו. כנגזרת מכך, אין נפקות לשאלה האם הרב נעמן יוחד כבורר הבלעדי להכריע בין הצדדים, וכי משפרש בטלה הבוררות, או שמא מונה כבורר "כללי", ועל כן עת פרש, מבוקש מבית המשפט למנות בורר חליפי תחתיו. ברם, בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי להנחתי הצדדים לא התכוונו למנות את הבורר כבורר בלעדי, וכי על כן תחדל הבוררות עם התפטרותו. עיון בשטר הבוררות מלמד כי מרכז הכובד בשטר הבוררות עליו חתמו הצדדים אינו זהות הבורר, על אף שציינו את שמו, מספר תעודת הזהות שלו, ואת אפשרות פרישתו, כי אם עצם הבוררות כדרך של פתרון הסכסוך שהתגלע בין הצדדים בעניין חובות שלטענת המבקש, המשיב חב לו (השוו לעניין זה, הפ"ב 10025-09-11 מאיר ודוד כהן השקעות בניין בע"מ נ' מרטין ורבקה רפפורט (25.03.12), שם נדונו הפרמטרים לזיהוי כוונה למינוי בורר ייחודי, כמפורט בסעיף 14 לעיל). יש להוסיף כי המשיב לא הצביע על תכונה ייחודית לבורר אשר חשובה הייתה לו יותר מעצם הפנייה למוסד הבוררות. כאמור, איני רואה לייחס חשיבות לעובדה כי הבורר נעמן לא מונה להנחתי כבורר ייחודי להכריע בין הצדדים, משהגעתי למסקנה כי משהופר התנאי לבוררות- בטלה הבוררות. סיכום אשר על כן, הבקשה למינוי בורר נדחית. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על המבקש בסך 10,000 ₪. יישוב סכסוכיםשאלות משפטיותבוררותשטרסכסוך