בשנות החמישים של המאה הקודמת, שוכנו הורי המערערים שהגיעו ארצה מתימן, במעברת עולים, במבנה על קרקע של קרן קיימת לישראל (שהועברה אחר כך לניהולו של מינהל מקרקעי ישראל - להלן "המינהל"). משפחת המערערים לא התפנתה מהמעברה, שתושביה עזבו אותה בשנות החמישים ותחילת השישים, והמשיכה להתגורר במבנה ובחלקת קרקע בהם ישבה המשפחה טרם פינוי המעברה. לימים, נפטרו ההורים. הסוגיה שיש להכריע בה היא, אם נותרו לבניהם הבוגרים זכויות כלשהן במבנה ובקרקע, על אף שהבנים - למעט אחד מהם שחזר להתגורר בבית הוריו לפני כ-20 שנים (לאחר מספר שנים בהם היה נשוי) - בגרו, נישאו, עזבו את המעברה ואת בית ההורים, והקימו בתיהם במקומות אחרים. רקע עובדתי 2. הרקע העובדתי עולה מפסק דינו של בית משפט קמא, מפסק דין נוסף של בית משפט השלום בחדרה (השופט מנהיים בת"א 1131/95, להלן "פסק דינו של השופט מנהיים") ומהעדויות בתיק בית משפט קמא. להלן תמצית העובדות הנחוצות להכרעתנו. 3. קרן קימת לישראל היתה בעלת הזכויות במקרקעין בגבולות העיר פרדס חנה-כרכור, הרשומים כחלקות 7, 8, 9, 10, 46, בגוש 10099 בשטח של 10.408 דונם. על חלקות אלו (וככל הנראה על חלקות נוספות) עמד לפני קום המדינה מחנה צבאי של הצבא הבריטי על מבניו (בעיקר מבנים מאורכים עם גגות מעוגלים מפח, וראו צילומים ת/3-ת/5). לאחר קום המדינה שוכנו בו עולים. מחנה העולים הפך להיות מעברת עולים, שהיתה ידועה כמעברת פרדס חנה. התגוררו בה בתחילת שנות החמישים אלפי עולים. 4. המנוחה זוערה (זוהרה) סאלם (להלן - "המנוחה"), יחד עם בעלה ז"ל וילדיהם שהיו קטינים באותה עת, עלו ארצה מתימן במבצע "מרבד הקסמים" והם שוכנו במבנה ששמש את הצבא הבריטי במגרש 45. למנוחים היו ארבעה ילדים, ילידי 1940, 1942, 1950 ו-1958. המערער מס' 2 (להלן "צוריאל") הוא הצעיר בבנים, בגיל של כ-55 שנים היום. 5. בשנות השישים פעלו הרשויות לחיסול המעברה. למנוחה, כמו גם ליתר העולים, הוצעו פתרונות דיור חילופיים (בערים או ישובים סמוכים) אולם היא ובעלה סרבו להתפנות, בעוד שיתר העולים התפנו. הסיבה להתנגדותם לפינוי היתה, שהם ניהלו במקום דיר כבשים, ממנו התפרנסו (ראו סעיף 11 להודעת הערעור המתוקנת). במשך השנים התפרסה המשפחה על שטח של כדונם וחצי. 6. עם בגרותם ונישואיהם, עזבו הבנים את בית המנוחים ועברו למקומות אחרים. הבן צוריאל התגורר עם הוריו עד שנת 1986, שאז עזב את ביתם על מנת להתגורר עם האשה לה נישא. בשנת 1989 או בסמוך לכך, לאחר גירושיו, חזר צוריאל להתגורר בבית ההורים, עם אמו, והוא מתגורר שם עד היום. האב נפטר ראשון. המנוחה חיסלה את עסק גידול הכבשים בשנת 2005 לערך (וראו עדות הבן צוריאל בעמ' 26 לפ' ישיבה מ-15/1/12). המנוחה נפטרה ב-7/4/09. 7. יצויין כי במהלך כל השנים ואף היום ייעודה של הקרקע היה לחקלאות, וייעוד זה לא שונה עד היום. 8. ביום 16/11/1977 נחתם בין המנוח ולכינסקי, אביהם של המשיבים, לבין מינהל מקרקעי ישראל, שניהל את המקרקעין עבור קק"ל, הסכם חכירה לפיו הוחכרה הקרקע למנוח למשך 49 שנים, מיום 1/7/68 ועד ליום 31/8/17. המקרקעין השתרעו גם על שטח שבזמנו היתה עליו מעברת העולים, שבאותה עת, כאמור, כבר התרוקנה מיושביה, וכלל את המבנה והמגרש אותו תפסו המנוחים. אוסיף שבהסכם החכירה נכתב כי: "הואיל וידוע למוכר (וצ"ל "החוכר" - הוספה שלי ש.ש) שבחלק ממגרש מס' 45 הכלול במוחכר קיים מבנה שבידי המחזיקים בזכות או שלא בזכות מתחייב החוכר לפנות על חשבונו הוא בלבד את המחזיקים במבנה זה מס' 45 ללא זכות לדרוש מהמחכיר הוצאות הפינוי או כל הוצאות אחרות הקשורות בכך". 9. המנוח ולכינסקי לא נקט כל פעולה כלפי המנוחה, והיא המשיכה, כאמור, להתגורר בחלקת המחלוקת גם לאחר שהוא רכש את זכויות החכירה במקרקעין. אולם, כאשר התגלע למנוח ולכינסקי כי הבן צוריאל חזר להתגורר בחלקה, ונעשית בניה במקום, הוא הגיש, בשנת 1995, תביעה לסילוק ידה של המנוחה, שהתבררה לפני השופט מנהיים. 10. כב' השופט מנהיים כתב בפסק דינו בדחותו את התביעה כי: "אני סבור שהוכח כנדרש שהנתבעת זכאית למעמד של בעלת רשיון ("בר רשות") להחזיק במקרקעין בהם היא מחזיקה בפועל וכי בנסיבות העניין אין זה צודק להתיר לתובע לבטל את הרשיון כלל, כל עוד הנתבעת בחיים וממשיכה לגור בפועל במקום". השופט מנהיים אף קבע כי הוא אינו מוצא לנכון להכריע בשאלה אם גם לבנה של המנוחה, צוריאל, שחזר להתגורר עמה טרם הגשת התביעה, יש זכויות כלשהן בנכס, בכותבו: "שאלה אחרת מהו מעמדו של אותו בן בנכס, והאם ניתן לפנותו היום ו/או ניתן יהיה לפנותו לאחר שהנתבעת תעזוב את המקום או לאחר אחרית ימיה. על שאלה זו אין מקום להשיב כאן, כאשר אותו בן לא היה נתבע וכאשר שאלות אלה כלל לא הועלו כחלק מהפלוגתאות המצריכות הכרעה ובעלי הדבר, במיוחד אותו בן, לא קיבלו יומם לטעון בעניינים אלה". 11. המנוחה נפטרה ביום 7/4/09, והמנוח ולכינסקי הגיש מיד לאחר מותה את התביעה לפינויים של יורשיה, הם ארבעת ילדיה, שלטענתו ניסו להשתלט על המגרש. 12. גם ולכוינסקי נפטר לאחר שכתב הערעור הוגש. עם פטירתו, תוקן ערעור, כך שבמקומו הופיעו כמשיבים יורשיו. פסק דינו של בית משפט קמא 13. המערערים טענו בבית משפט קמא, כי ניתנה להם זכות בלתי הדירה להתגורר בנכס כל ימי חייהם ולחילופין, אפילו הרשות היא הדירה, הרי מטעמי צדק, אין לבטלה. 14. כן טענו המערערים כי זכויותיו של המנוח ולכינסקי לא נרשמו במרשם המקרקעין. לעניין אחרון זה קבע בית משפט קמא, כי הזכויות של המנוח ולכינסקי אכן טרם נרשמו, בשל כך שיש לבצע פרצלציה לפני הרישום, אולם אין לעניין זה כל השלכה למחלוקת בין הצדדים, שכן אין חולק כי המנוח רכש את זכויות החכירה במקרקעין מאת המינהל. 15. עוד טענו המערערים, כי המנוח עסק בייעוץ מס וניהול מפעל למכונות חקלאיות ולא עמד בתנאים של הקצאת קרקע, שנועדה לגידול פרדסים, מאת המדינה, ולפיכך לא היה זכאי לקבל את זכויות החכירה בה. אף טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בקובעו, כי המינהל לא טען מעולם נגד זכויותיו של המנוח, וכל עוד לא בוטל החוזה על ידו, יש לראות את המנוח כבעלי הזכות במקרקעין. 16. המערערים טענו כי זכויותיהם במקרקעין נובעות משני מקורות: הראשון - הרשות שניתנה להוריהם להתגורר במקרקעין על ידי הסוכנות היהודית עם עלייתם ארצה, ונפסק כי זכות זו הפכה לבלתי הדירה משויתרו ההורים על ההצעה לקבל דיור חלופי והשקיעו השקעות מרובות במבנה ובמקרקעין. רשות זו, כך לטענת המערערים, ניתנה הן להורים והן לילדיהם. השניה - הרשות שנתן המנוח בכך שידע במשך כל השנים על ישיבתם במקרקעין ולא תבע את פינויים עד למועד של הגשת התביעה הראשונה. 17. באשר לרשיון שנטען על ידי המערערים כי ניתן על ידי המדינה, עמדה לפני בית משפט קמא עדות, לפיה לא נמצא בתיק המינהל כל מסמך המעיד על מתן הרשות. 18. בית משפט קמא פסק, כי הרשות שניתנה על ידי המוסדות המיישבים של המדינה היתה למגורי ההורים ומכללא לילדיהם הקטינים, כל עוד הם התגוררו שם. משחדלו ההורים להתגורר בשל פטירתם, נפסק הרשיון, וזכותם להתגורר לא עברה לילדיהם. כמו כן נדחתה טענת המערערים כי בשנות השישים, משויתרו על דיור חלופי, קיבלו רשיון חדש להמשיך ולהתגורר במקום. נקבע כי לא היה בכך כדי לנתק את הרשיון הישן משנת 1950 ולהעניק רשיון חדש. 19. בית משפט קמא קבע, על סמך הראיות שעמדו לפניו, כי המנוח נמנע מלדרוש פינויים של המנוחים כל עוד הם לא ניסו לבצע שינויים במבנה. כדי למנוע שינויים אלו פנה המנוח ולכינסקי בבקשות לצווי מניעה וכן הגיש את התביעה, בה דן כב' השופט מנהיים. הוא אף התנגד לכך שהבן צוריאל יתגורר במקרקעין כאשר חזר לאחר שלוש שנים בהם היה נשוי להתגורר עם ההורים. בית משפט קמא הוסיף כי "לא ניתן לומר כי הראיות מצביעות על כוונה של התובע ליתן רשיון דומה אף לנתבעים או למי מהם. העובדה שהתובע הסכים למגוריהם של הורי הנתבעים במקרקעין אינה מלמדת על הסכמה מצידו כי הנתבעים עצמם יתגוררו אף הם שם לאחר מותם של ההורים" (עמ 5 לפסק הדין סעיף 21). זאת ועוד: הילדים עזבו כולם את הבית, ואין לקבל את טענתם כי הרשיון ניתן להם לחזור כל אימת שירצו להתגורר במבנה על אף שההורים נפטרו. כאמור מהראיות עלה, שכאשר נודע למנוח, כי צוריאל חזר להתגורר במבנה לאחר גירושיו, הוא התנגד לכך והגיש את התביעה הראשונה (יצויין כי גם השופט מנהיים כתב בפסק דינו כי מה שבאמת הטריד את המנוח היתה העובדה שצוריאל חזר להתגורר במבנה ואף ניסה לבצע פעולות בניה בשטח, וזאת על אף שהמנוח לא התנגד למגורי ההורים כל עוד הם בחיים או מבקשים להתגורר שם). 20. בהתאם למסקנותיו אלו, הורה בית משפט קמא על פינוי המערערים תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, והם חוייבו לשלם למנוח סכום של 8,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד ובנוסף חויבו בתשלום האגרה ושכ"ט המודד. טענות הצדדים בערעור 21. צוריאל טען כי למעט תקופה קצרה בה היה נשוי, הוא התגורר במבנה יחד עם הוריו. עוד נטען כי בית המשפט קבע שהזכויות הוקנו על ידי המדינה גם לילדיהם של המנוחים. קביעה זו הפכה להיות מעשה בי-דין. משלא ערער עליה איש, לא היה מקום לקבוע כי זכות הילדים תלויה בזכות ההורים וכל עוד הם מתגוררים במבנה. זאת ועוד; אם ההורים המנוחים היו מסכימים לקבל את הדיור החלופי שהציעה להם המדינה, הם היו רוכשים בו בעלות. מכאן שלא מדובר על רשיון ללא תמורה, אלא על רשיון בתמורה, שהיא הויתור על המגורים החליפיים. אולם אפילו היה זה רשיון הדיר, בנסיבות אין מקום מטעמים של צדק לפנות את צוריאל. 22. נטען שאם רצה המנוח לפנות את צוריאל מהנכס, היה עליו לצרף גם את המדינה, המינהל והסוכנות להליכים. המדינה (באמצעות נציג הסוכנות, המנוח וסרמן) יצרה מצג לפיה המשפחה תוכל להתגורר שם כל ימי חייהם. 23. נטען כי למנוח היתה זכות בלתי רשומה ולפיכך, איננה עומדת אל מול הרשיון הבלתי הדיר שנתן המינהל להורים המנוחים ולילדיהם. 24. נטען כי ההורים המנוחים והמערערים השקיעו השקעות מרובות במקרקעין, ובית משפט קמא לא התייחס לכך בפסק דינו. 25. באשר לאופן קבלת המקרקעין על ידי המנוח, נטען כי היתה החלטה של המינהל לתת את המקרקעין של מחנה העולים לבני המושבה פרדס חנה באמצעות אגודת נחלות בע"מ שנוצרה לצורך כך. המנוח העיד כי היה חבר באגודה זו וכי המועצה והמינהל קבעו מי מבני המושבים יהיה זכאי לחלקים ממנו. טענת המערערים רכש המנוח ולכינסקי את המקרקעין בדרך בלתי חוקית, שכן הקרקע חולקה ל"מי שהיה קרוב לצלחת" מבני המושבים שהחזיקו בעמדות מפתח בסוכנות או במינהל, וניצלו את פינוי העולים מהמעברות, ותוך ניגוד אינטרסים מובהק השתלטו על אדמות המדינה. 26. המערערים טענו, כי מדובר בשטח חקלאי שמטרתו לשמש למטעי הדרים. המנוח ויורשיו אינם מגדלים שם מזה זמן רב פרדסים. זאת ועוד: בסעיף 8א של הסכם החכירה נכתב כי על החוכר "להשתמש בזכויותיו אך ורק בגבולות התנאים שבחוזה החכירה הזה ולמטרות שמפורטות בו". בסעיף 15 נכתב כי אם ישתנה היעוד למגורים או לצרכי ציבור, "יהא המינהל רשאי לסיים את תקופת החכירה ע"י מתן הודעה מוקדמת של שנה אחת לפחות". המערערים מצפים כי תחלוף התקופה של החכירה, ואז תקום למינהל זכות לבטל את הסכם החכירה. דיון והכרעה מהות הזכות שהוענקה להורים המנוחים 27. אפתח בכך, שהמערערים לא טענו שרכשו זכות לדיירות מוגנת במבנה ובחלקה, ולפיכך הדיון לא יגלוש לגיזרה משפטית זו. 28. עוד אקבע, שעל פי נוסח הסכם החכירה, המנוח ולכינסקי נכנס בנעליו של המינהל, וככל שקמה חבות כלשהי של המינהל כלפי המערערים, על המשיבים לפעול על פיה. 29. השופט מנהיים קבע בפסק דינו, כי המנוחה ובעלה רכשו בחלקה זכות מסוג רשיון וכי מטעמים של צדק אין לבטלו כל עוד הגב' זוערה סאלם בחיים. קביעה זו הפכה לפלוגתא פסוקה בין המנוח ולכינסקי לבין המנוחה וכל הבא מטעמה, ואין מקום להתערב בה. מבלי להכנס לדיון אם יש לראות בפלוגתא פסוקה זו כמחייבת גם את ילדיה, שלא היו צד להתדיינות לפני השופט מנהיים, בהיותם "חליפיה", דעתי היא כי המערערים לא הצליחו לשכנע, שלהורים או להם ניתנה בזמנו, כאשר יושבו במעברה, זכות אחרת בחלקה מאשר רשיון אישי להתגורר בה. ברור היה כי כוונת המדינה היתה לשיכון זמני של העולים בעת המצוקה של העליה הגדולה, על מנת לפנותם אחר כך ולהחזיר את המקרקעין של המדינה לחזקת המדינה. יש ללמוד על כך מהעובדה שהמעברות אכן פונו, כאשר נמצא הסדר ספציפי לגבי כל אחת מהמעברות ולגבי העולים שעדיין נותרו לאורך שנים במעברות מבלי שהצליחו למצוא לעצמם, בכוחות עצמם, סידור אחר. הסידורים שהוצעו לא היו זהים: לחלקם הוצע דיור בשכירות נמוכה. לחלקם הוצאו דירות עם מתן הלוואות בתנאים מקילים או מענקים וראו על הסדרים מיוחדים בפסקי הדין שלהלן, כאשר הרשימה איננה מלאה: ת"א 667/92 מדינת ישראל נ' אפל פס"ד מיום 4/9/07 וע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל פס"ד מיום 2/4/12; ת"א 20433/05 באיסה משה נ' מינהל מקרקעי ישראל פס"ד מיום 30/7/09 ת"א (מח' ת"א) 517/96 גליה תמם נ' מדינת ישראל פ"ד מיום 14/5/00 וע"פ 364/76 גוזלן נ' מדינת ישראל פס"ד מיום 3/3/77. וראו, כרקע כללי לתקופה, גם ערך "מעברות" בויקיפדיה). ככל הנראה ניתנו לעולים שפונו מהמעברה בפרדס חנה זכויות בדירות קטנות, ולא הוכח אם הם השתתפו בתשלום כלשהו ברכישתן (וראו עמ' 22 לפ' לפני השופט מנהיים עדותה של המנוחה, לפיה המפונים קיבלו דירות, אבל היא לא יודעת אם שלמו עבורן או לא, ובעמ' 28 שם נרשמה עדותה לפיה הדירות היו קטנות. העד רזי, ממפוני המעברה, תיאר כי משפחתו שהיתה משפחה גדולה קיבלה שתי דירות של 48 מ"ר כל אחת. העד אדוארד לוי, אף הוא ממפוני המעברה, העיד כי משפחתו הגדולה קיבלה שתי דירות וכן חנות לעבודתו של האב. הם פונו לכפר שלם). 30. למרות הראיות, לפיהן המפונים קיבלו דירות קטנות (ולא ברור, כאמור, באילו תנאים), לא הצליחו המערערים להוכיח, שתמורת ויתורם על דירה, הם קיבלו רשיון בלתי הדיר למשך כל חייהם להחזיק בנכס. בתיקי המינהל אין כל רישום על הבטחה כלשהי או התחייבות כלשהי של המינהל כלפי המנוחים וקל וחומר כלפי ילדיהם. טענתם של המערערים כי נציג הסוכנות, אדם בשם וסרמן, שלא היה בחיים בעת שהחלה ההתדיינות בינם לבין המשיב, הבטיח להם כי החלקה תיהיה שלהם ולכל ימי חייהם, לא נתמכת בכל מסמך שהוא. ניסיון החיים וההגיון מראים שיש להתייחס בחשדנות לעדות שהנפטר אינו יכול לסתור אותה, ולמעיד יש אינטרס ברור להעיד כפי שהעיד. 31. לעמדתי יש לפרש את הכתוב בחוזה החכירה של המינהל עם המנוח ולכינסקי, לפיו כל הוצאות הפינוי של המנוחה בחייה, בין אם יש לה זכות ובין אם אין לה, לא בא להודות בזכויות של המנוחה או של ילדיה על המקרקעין, אלא בכך שהמינהל הבטיח את עצמו שלא לשאת בהוצאות כאלו, אם יתעורר צורך כלשהו לפנותה באמצעים משפטיים או לשלם לה עבור ביטול הזכות של הרשיון שניתנה לה עם שיכונם של העולים לגור במעברה, שבוודאי "חוזקה" על ידי ישיבתה במקום לאורך השנים. 32. המסקנה העולה לדעתי מנסיבות המקרה היא, שבשלב ראשון קיבלו ההורים המנוחים רשיון לשבת בקרקע; המינהל, כמנהגו, הציע פיצויי מסויים למפונים שהסכימו להתפנות. אולם לא הוכח כי למערערים, שסרבו להתפנות, הוצע כפיצוי חליף שהם יקבלו זכויות חדשות במקום בו ישבו. המינהל מטעמיו שלו החליט שלא לפנות את המנוחה ומשפחתה, אולם אין להסיק מכך, שהשתנתה זכותה של המנוחה עקב כך. אם זכות הרשיון לא בוטלה עם סרובם של המנוחים להתפנות, היא בוודאי לא קיבלה "מעמד גבוה" יותר כמו זכות קניינית שניתן להורישה. לפיכך, אין מנוס אלא מלקבוע כי תנאי הרשיון המשיכו גם לאחר שהמנוחים סרבו לקבל את הצעת המינהל לפינויים. מהות הזכות שהוענקה לילדים 33. הזכות שהוענקה למנוחים, היא, כאמור, רשיון. אין נפקא מינא אם הרשיון היה הדיר או בלתי הדיר, שכן עם מותה של המנוחה, רשיון זה פג ואויין ולא נותר מאומה ממנו להוריש לילדיה (בשאלה אם ניתן להוריש רשיון, הנחשב בדרך כלל כזכות אישית, ניתן למצוא שתי גישות: האחת כי "הזכות היא עבירה ובת הורשה, בכפוף להסכם אחר" [דויטש "קניין" כרך ב' עמ' 415]. השניה הולכת לפי הנחת מוצא הפוכה, דהיינו כי הזכות איננה עבירה, אלא אם נקבע בהסכם אחרת, וראו ע"א 103/89 מזל אזולאי נ' פנינה אזולאי ואח', פ"ד מ"ה (1) 477 (1991), ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868 (1996); ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 287 (1985); עא 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים , נו (6) 295. אולם בענייננו התוצאה תיהיה זהה, בין אם נקבל את הגישה הראשונה ובין אם את השניה, שכן, כאמור, מאחר שנקבע כי הרשיון הוא לכל ימי חייה של המנוחה, לא נותר במותה, מה להוריש). 35. כאשר שוכנו המנוחים במעברה, אף ברור הוא כי הרשיון להתגורר במבנים היה גם לילדיהם. מוכנה אני להניח, שאם הילדים היו נשארים להתגורר במבנה גם בבגרותם, היה רשיון זה ממשיך לחול, כל עוד המדינה לא החליטה לפנות את המעברות בתנאים שנקבעו להסדר הפינוי. סבורה אני שעם נטישת המבנה והחלקה על ידי הילדים כאשר התבגרו, נישאו ועזבו, כל אחד לביתו שלו, בטל הרשיון, ואין הוא קם לתחיה מחדש אם אחד מהם (צוריאל) החליט מטעמיו שלו לחזור לבית הוריו. על אף שהתקופה בה לא התגורר בנכס, יחסית לשנות ישיבתו בנכס (כ-50 שנים), קצרה יחסית לא ניתן לומר כי הרשיון שניתן להוריו ו/או לו בזמנו, המשיך להיות בתוקף. לפיכך יש לחפש אם נוצר לו רשיון חדש, החל ממועד חזרתו להתגורר בבית ההורים. 36. כשצוריאל חזר לבית הוריו, כבר נמסרה הקרקע והנכס שעליה לרשותו של ולכינסקי. אם קיבל צוריאל רשיון חדש, הרי מי שאמור היה לתת לו אותו, היה לא המינהל אלא ולכינסקי. ולכינסקי טען כי הוא התנגד למגוריו של צוריאל בשטח, כך עולה מפסק הדין של השופט מנהיים. אולם ולכינסקי לא עשה מאומה כנגד ישיבתו של צוריאל בקרקע עד להגשת התביעה נשוא ערעור זה. אפילו הסכים ולכינסקי בהתנהגותו, בשתיקה, למגורי צוריאל בנכס, אין לראות בכך אלא רשיון שניתן לביטול בכל עת, ולכינסקי ביטלו עם הגשת התביעה בתיק בית משפט קמא בשנת 2010. ראו לעניין זה רע"א 9698/11 בנימין עג'מי נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, שם חזר בית המשפט העליון על ההלכה בקובעו כי: "בפסיקה נקבע כי רישיונו של בר-רשות חינם ניתן לביטול כהרף עין, ודי בהגשת תביעה לסילוק יד כדי לבטל רשיון זה, ואין צורך להוסיף עליה הודעה מיוחדת על ביטול הרשיון [ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ''ד לא(3) 210, 217 (1977)]. " סיכום ביניים 37. אבוא לסכם מסקנותי עד הנה: ניתן להורים המנוחים ולילדיהם להתגורר במבנה. רשיון זה בטל ופקע עם מות ההורים ועם עזיבת הילדים את המקום, כשנישאו והלכו להתגורר במקומות אחרים. לא הוכח שהיתה הבטחה מטעם המינהל ואו הסוכנות לזכויות אחרות מאשר אותו רשיון שניתן להם בזמנו. המנוח ולכינסקי לא העניק לצוריאל רשיון חדש בכל שלב שהוא מאז שצוריאל חזר להתגורר במבנה. גם אם הוענקה זכות כזו בהתנהגות על ידי שתיקה ואי נקיטת אמצעים, הרי עם הגשת התביעה בבית משפט קמא בשנת 2010, ביטל המנוח ולכינסקי את הרשיון לצוריאל להתגורר במקום. 38. אוסיף, מעל לנדרש, כי למעשה לא ניתן לומר שהמנוחים או ילדיהם קופחו על ידי המדינה: הם סרבו לדיור החלוף שהוצע להם, ושהיה כאמור דירה קטנה של 48 מ' בערים הסמוכות, כאשר לא הוכח אם הם נדרשו לשלם עבורה תשלום כלשהו (אולי משכנתא כלשהי?). מנגד הם נהנו מזכות מגורים וזכות לנהל את עסק דיר הכבשים שהיה להם במשך כ-60 שנים בלא לשלם מאומה למדינה, שהיתה בעלת האדמה, או למנוח ולכינסקי, שחכר את הקרקע משנת 1977. בחשבון סופי - לא שוכנעתי שהמנוחים הופלו לרעה על ידי המדינה לעומת אלו שקיבלו, בזמנו, דיור חלוף. 39. נותר לי לדון בשלש טענות של המערערים, אם אופן רכישת הזכויות של המנוח ולכינסקי היה שלא כדין, ולפיכך, דין תביעתו היה להדחות, אם יש לפצות את צוריאל בשל פינוי מהחלקה מטעמים של צדק, ואם יש לפצות את העזבון בשל השקעות שהושקעו בחלקה. אופן רכישת המקרקעין על ידי המנוח 40. לעמדתי צדקה השופטת קמא, כאשר נמנעה מלהכנס לסוגיה של אופן רכישת המקרקעין על ידי המנוח. אין מקום לדון בטענת המערערים שאדמת המעברה חולקה עם פינוי המעברה מיושביה באופן בלתי צודק וחסר הגינות, כאשר בני המושבים קיבלו את האדמות לפי מידת "קרבתם לצלחת" בהיותם עובדי סוכנות, או בני המושבים הותיקים הסמוכים וכיוצב'. סוגיה זו לא הוכחה והיא היתה אמורה להיות מופנית כלפי המינהל, שמניעיו מדוע לחלק את האדמה לבני המושבים בסביבה מבלי להתחשב במשפחה שיושבת מזה שנים בנכס, לא הובהרו. כזכור המנוח ולכינסקי רכש את הזכויות במקרקעין בשנת 1977. המינהל לא בא מעולם בטענה כי יש לבטל את הסכם החכירה עם המנוח. לפיכך, כל עוד ההסכם לא בוטל על ידי המינהל, ועברו שנים כה רבות מיום שנכרת, אין מקום שאנו נצמצמו או נבטלו. אוסיף, כי המינהל היה צד בתובענה בבית משפט קמא, אולם התובענה נגדו נמחקה על ידי בית המשפט בקביעה שמאחר שהעילה היתה דרישה לקבל מהמינהל מגורים חילופיים בבעלות, הסמכות איננה של בית משפט השלום. פיצוי בגין הפסקת הרשיון לצוריאל ופיצוי העזבון בגין השקעות שהושקעו בנכס כתנאי להחזרת הנכס והמקרקעין שסביבו למשיבים 41. ההלכה היא שעם ביטול הרשיון, רשאי בית המשפט להורות כי תנאי לביטול הרשיון יהיה החזרת ההשקעות שהושקעו בנכס, או פיצוי אחר שיהיה ראוי, מטעמים של צדק, בנסיבות המקרה. ברע"א 1156/02 - עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ' אלון לידאי . תק-על 2003(2), 1235 סוכמה ההלכה בנושאים אלו: "אין סמוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו... מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו (ראו, בין היתר: ע"א 4163/91 מינהל מקרקעי ישראל נ' בראשי, (לא פורסם) תק-על 98(2) 495; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש, פ"ד לא(3) 210; ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127; ע"א 657/71 יקותיאל נ' שר האוצר, פ"ד כו(2) 564; בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' ראש עיר ת"א, פ"ד כה(1) 792; ע"א 234/70 גוטליב נ' לוי, פ"ד כה(1) 389; ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יז 701, 710. בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק. כך נאמר כי: "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (דברי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342; עוד ראו: רע"א 2701/95 כנען נ' אלטיף, פ"ד נג(3) 151; ע"א 126/83 אלעמי ואח' נ' נג'ם אלחטיב, פ"ד מ(1) 397; ע"א 515/76 לעיל; ע"א 332/63 נויפלד נ' ולדמן, פ"ד יח(2) 212; ע"א 346/62 לעיל; מ' בניאן, לעיל, בעמ' 403-402; נ' זלצמן, "רשיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24, 30)." 42. המערערים הזכירו בכתב תביעתם כי הם השקיעו השקעות בנכס, וכי יש לפצותם עליהן. דא-עקא, שהם לא הביאו ראיות ולא הוכיחו מה הושקע, מהי עלות ההשקעות, אילו השקעות היו בשיפוצים או תוספות שלא ניתן להסירם, ואף לא אם יש בשיפורים שעשו בנכס כדי להיטיב עם בעל הזכות בנכס, כאשר הקרקע תוחזר לבעלותו. יש לזכור כי הקרקע היא חקלאית. אף ספק הוא אם המשיבים יוכלו לשכן במבנה דיירים חדשים. 43. באשר לפיצויים בגין הפסקת הרשיון שולכינסקי נתן לצוריאל, ובאשר לתביעת ולכינסקי לדמי שימוש ראויים: בנסיבות שתיארתי, מוצע לעמיתי לפסוק כי מגוריו של צוריאל עד ליום הפינוי, שייקבע על ידינו, יהיו מבלי שהוא יחוייב לשלם דמי שכירות ראויים גם משום שגובהם לא הוכח וכן בהתחשב בטעמים של צדק, עקב כך שמאז שנת 1995, כאשר ניתן פסק דינו של השופט מנהיים, ועד להגשת התביעה בשנת 2010, שהיא נשוא פסק דינו של בית משפט קמא, לא נדרש צוריאל לעזוב את הנכס ויש לראות בכך הסכמה בשתיקה למגוריו יחד עם אמו המנוחה. לסיכום 44. עמדתי היא, אם כן, שיש לדחות את הערעור, בשינוי מועד הפינוי, שיש לקובעו, לדעתי, עד ליום 1/11/13. כן מוצע שלא לחייב את המערערים בדמי שימוש ראויים עד למועד הפינוי. עוד מוצע לחברי, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, שלא לתת צו להוצאות. P- ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופטת ברכה בר-זיו: אני מסכימה ב. בר-זיו, שופטת השופט עדי זרנקין: אני מסכים ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת ש' שטמר - אב"ד. על המערער צוריאל לפנות את הנכס עד ליום 1/11/13. התביעה לפסוק למשיבים דמי שכירות ראויים נדחית, כך שעד ליום 1/11/13, פטור צוריאל מתשלום דמי שכירות ראויים. בנסיבות המיוחדות של המקרה, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות במשפט. ככל שהופקד עירבון בערעור, הוא יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם. מבנהקרן קיימת לישראל