המבקש טוען כי הוא הבעלים של מחצית הדירה, וכי זכותו זו לבעלות על מחצית הדירה מוחזקת בנאמנות עבורו על ידי המשיבים. בתובענה זו עותר המבקש למתן פסק דין הצהרתי המורה כי מחצית מזכויות הבעלות בדירה הן שלו. המשיב מסכים עם טענת המבקש ותומך בה. המשיבה מכחישה את טענת המבקש ומבקשת לדחות את התובענה. 3. יחד עם התובענה הגיש המבקש בקשה לצו מניעה זמני, שימנע את מכירת הדירה וחלוקת התמורה בין המשיבים. בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת נחליאלי-חייאט הסכימו הצדדים לכך, שכונסי הנכסים ימשיכו בהליכי מכר הדירה, ומחצית התמורה (לאחר פרעון יתרת המשכנתא) תישאר בנאמנות בידי הכונסים עד למתן פסק דין בתובענה זו. בית המשפט נתן להסכמה זו תוקף של החלטה (פרוטוקול מיום 18.3.12). מאוחר יותר הגיעו המבקש והמשיב להסכמה, כי מחצית מהתמורה המגיעה למשיב, היינו: רבע מכלל התמורה, תועבר למבקש, וניתן פסק דין בהתאם ביחס למשיב (מיום 27.4.12). בפועל, אם כן, נותרה המחלוקת הנדרשת להכרעה על המחצית ממחצית התמורה המגיעה למשיבה, קרי: רבע מכלל התמורה, כאשר המבקש טוען כי היא שלו ואילו המשיבה טוענת כי היא שלה. בדיון מיום 9.1.13 (עמ' 3 לפרו') התברר כי הסכום שבמחלוקת הינו 203,000 ₪. גירסאות הצדדים 4. גירסת המבקש, כפי שפורטה בתצהירו התומך בהמרצת הפתיחה ובעדותו בבית המשפט (עמ' 7-17): א. בסביבות חודש דצמבר 2007 פנה אליו המשיב וסיפר לו כי נקרתה בפניו הזדמנות לעיסקת מקרקעין שעשויה להניב רווח: רכישת הדירה באמצעות נטילת הלוואה המובטחת במשכנתא (להלן - המשכנתא) ומימון ההון העצמי הנדרש (כרבע ממחיר הדירה), השכרת הדירה ותשלום המשכנתא באמצעות דמי השכירות, ומכירת הדירה לאחר זמן ברווח. המשיב אמר לו כי ההון העצמי הנדרש עומד על סך של כ-300,000 ₪, וכיוון שסכום זה אינו מצוי ברשותו, הוא הציע למבקש שהם יממנו במשותף סכום זה, כל אחד מחצית, ולאחר מכירת הדירה הם יחלקו בתמורה שתתקבל באופן שווה. המשיב גם הציע שהמשכנתא תלקח על ידו ועל ידי המשיבה, כיוון שכבר היה בידיהם אישור עקרוני לנטילת משכנתא, ובהתאם לכך הדירה תירשם על שם המשיבים בלבד, אך זכות הבעלות על מחצית הדירה תהיה של המבקש ותוחזק על ידם בנאמנות עבורו. פרטי ההצעה סוכמו בפגישה משולשת שנערכה בבית המשיבים, בהשתתפות המשיבים והמבקש. ב. המבקש ביקש לשקול את ההצעה, ראה את הדירה וסביבתה, התייעץ עם אשתו ונענה להצעה. בהתאם לכך הוא מסר למשיב שיק משוך על ידו ועל ידי אשתו בסכום של 150,000 ₪ (נספח א' לתובענה) ששולם למוכרים במעמד החתימה על ההסכם, ואילו המשיבים שילמו באותו מעמד למוכרים סך של 112,500 ₪, וכן שילמו דמי תיווך בסך של 19,100 ₪, מס רכישה בסך 4,350 ₪ ותשלום הוצאות שונות נוספות בסכום של כ-3,500 ₪. כל יתרת התמורה שולמה באמצעות משכנתא שנטלו המשיבים. ג. לאחר רכישת הדירה היא הושכרה לאדם ששמו גל גוטמן, אשר שכר את הדירה עד סמוך למכירתה על ידי כונסי הנכסים. תשלומי ההלוואה נפרעו באמצעות דמי השכירות שהתקבלו מגוטמן, למעט תשלום אחד - לאחר עזיבת גוטמן את הדירה ובטרם מכירתה על ידי הכונסים - ששולם במשותף על ידי המבקש והמשיבים (תצהירו המשלים של המבקש). ד. לדבריו, הוא לא טרח להבטיח את זכויותיו בהסכם כלשהו עם המשיבים, או בהערת אזהרה לטובתו או בכל דך אחרת, משום היחסים המצוינים ששררו בינו ובין המשיבים, כך שהוא בטח בהם לחלוטין. יתירה מזו, מוסיף המבקש, זכותו על מחצית הדירה אף צוינה במפורש בהסכם הגירושין שנערך ביום 5.1.09 ונחתם על ידי המשיבים (נספח ה' לתובענה), כאשר הסכם זה נוסח ונערך על ידי אחותה של המשיבה, עו"ד עינב ברנע אייל! בסעיף 9 להסכם נכתב: "הבית ברח' פינלס 8/1 בתל אביב שייך לבעל ולאשה ולצד שלישי מר ניב אטיאס. ברגע שיימכר הבית יתחלק סכום המכירה, 50% לבעל ולאשה והשני למר אטיאס, חלקם של הבעל והאשה יתחלק שווה בשווה בין שניהם". הסכם גירושין זה לא אושר על ידי בית הדין משום שבאותה שעה המשיבים חיו עדיין תחת קורת גג אחת, ואף המשיכו לחיות כך עד תחילת שנת 2011. בתחילת שנת 2011 חל משבר נוסף בין בני הזוג, ובתביעה שהגישה המשיבה בחודש אפריל 2011 לבית המשפט לענייני משפחה היא טענה לראשונה שהבעלות בדירה היא שלה ושל המשיב בלבד ולא הזכירה את זכויותיו של המבקש. ה. המבקש נדהם, לדבריו, מדבריה של המשיבה ופנה למשיב, שביקש להרגיעו ואמר לו שהמשיבה טוענת כך רק כדי להקניט אותו (את המשיב). בעקבות כך היתה הידברות מסוימת בין המבקש ובין המשיבה, שלא צלחה, ובחודש ספטמבר 2011 הגיש המבקש נגד המשיבה תביעה כספית לתשלום שווי חלקו המשוער בערך הדירה, כפי שהיה באותה עת. תביעה זו נמחקה בסופו של דבר על ידי המבקש בחודש פברואר 2012, בעקבות מחדלים שונים של באת כוחו דאז, וסמוך לאחר מכן הוגשה תובענה זו. 5. א. המשיבה בשני תצהירים שנתנה, הראשון בתמיכה לתגובתה לבקשה למתן צווי מניעה זמניים והשני בתגובתה לתובענה, וכן בעדותה בבית המשפט (עמ' 22-34), הכחישה את טענתו הבסיסית של המבקש, לפיה הוסכם כי כנגד הסכום שישלם הוא יהיה זכאי למחצית מהבעלות על הדירה ולמחצית מהתמורה שתתקבל ממכירתה. במסגרת גירסתה זו היא גם מכחישה את דבריו של המבקש, לפיהם, קודם לרכישת הדירה התקיים מפגש בבית המשיבים בנוכחותם ובנוכחות המבקש, בו הגיעו להסכמה כאמור. לדבריה, המבקש והמשיב משתפים פעולה ביניהם בהעלאת גירסה זו משום הקירבה המשפחתית שביניהם. ב. בתצהירה הראשון טענה המשיבה (סעיף 2), כי הסכום של 150,000 ₪ ניתן על ידי המבקש כהלוואה לצורך רכישת הדירה, בעקבות בקשתו של המשיב ממנו, וכי בגין הלוואה זו בלבד הוא אינו זכאי לקבלת זכות בעלות על מחצית הדירה. בתצהירה השני (סעיפים 4, 5, 9) ובעדותה (עמ' 28-29) היא מפקפקת אם הסכום הזה ניתן בכלל על ידי המבקש למשיב. לטענתה (סעיף 3 לתצהירה הראשון) לא היה למשיבים צורך כלל בסכום זה, כיוון שעוד נותרו להם כספים ממכירתה של דירה קודמת שהיתה להם. ג. לדבריה (סעיף 3.2 לתצהירה הראשון), היא חתמה על הסכם הגירושין הנזכר לעיל "לאור מסע ההפחדות, האיומים והכפיה", ותוך הטעייתה, וכי מכל מקום אין לו כל תוקף משום שלא אושר על ידי בית הדין. באותו תצהיר היא גם אומרת (סעיף 3.3), שהסעיף בהסכם הגירושין, לפיו המבקש יהיה זכאי למחצית מהתמורה בגין מכירת הדירה "נרשם כפתרון דחוק להשבת הלוואה בסכום מזערי ביחס לסכום הדירה שנרכשה". 6. א. המשיב, בהודעה שמסר לבית המשפט, הודיע: "אני... מקבל את התביעה במלואה ומסכים איתה ומעולם לא התכחשתי לזכויות המבקש בדירה ובתמורתה". בהמשך, כאמור, הוא אף הגיע עם המבקש להסכם על העברת מחצית מחלקו בתמורה וניתן פסק דין בהתאם. ב. בעדותו בבית המשפט (עמ' 37-53) הוא אישר את כל גירסת המבקש: פנייתו והצעתו אליו להשתתף במימון רכישת הדירה כנגד קבלת זכויות על מחצית הדירה וחלוקת התמורה שתתקבל ממכירתה; המפגש שהיה בביתם וההסכמות שהגיעו אליהם; הנימוקים לנטילת המשכנתא ורישום הבעלות בדירה על שם המשיבים בלבד; נסיבות החתימה על הסכם הגירושין, כאשר לדבריו המשיבה היא שפנתה לאחותה לשם ניסוח ההסכם והדריכה אותה בהסכמות שהושגו. המשיב הכחיש בתוקף שהיו איומים והפחדות כלשהם על המשיבה שהביאו אותה לחתום על אותו הסכם. המשיב גם סיפר, שהתמורה בגין מכירת הדירה הקודמת נוצלה לסגירת חובות שונים, ולכן היה צורך בהשתתפות המבקש במימון רכישת הדירה. ניתוח הראיות 7. ניתוח הראיות והעדויות שהוצגו בפני הוביל אותי למסקנה, לפיה יש לתת אמון בגירסת המבקש והמשיב ואין לתת אמון בגירסת המשיבה. השתכנעתי כי אין זה המקרה, שבו נעשית קנוניה בין אחד מבני הזוג המצויים בהליכי גירושין ובין צד שלישי כדי להבריח נכס כלשהו (או חלקו) מכלל הנכסים שצריכים להתחלק בין בני הזוג, אלא זהו מקרה, שבו קרוב משפחה של אחד מבני הזוג שיתף פעולה עם שני בני הזוג בעיסקה מסוימת, תוך שהוא שם את מבטחו בהם ולא מבטיח את זכותו בצורה הולמת, אך כשפורץ סכסוך בין בני הזוג, מנצל בן הזוג האחר את פרוץ הסכסוך ומתנער מחלקו של שותפם לעיסקה. 8. הראיה המובהקת ביותר, לדעתי, לאימוץ גירסת המבקש והמשיב, מצויה בהסכם הגירושין שהוצג (נספח ה' לתובענה), וליתר דיוק בסעיף 9 שבו. אין בכך שהסכם הגירושין לא אושר - משום שכאמור בית הדין סירב לאשרו כאשר המשיבים המשיכו באותה עת להתגורר תחת קורת גג אחת (פרוטוקול בית הדין הרבני, נספח ו' לתובענה ועדותה של המשיבה, עמ' 22) - כדי לפגום בכוחו הראייתי. הדבר החשוב לעניננו הוא שהמשיבה חתמה על אותו הסכם (המשיבה שבה ואישרה זאת בעדותה, עמ' 22), ובכך אישרה את האמור בו. והאמור בו לענין הנדון כאן הוא חד משמעי, ולכן נזכר בו שוב: "הבית ברח' פינלס 8/1 בתל אביב שייך לבעל ולאשה ולצד שלישי מר ניב אטיאס. ברגע שיימכר הבית יתחלק סכום המכירה, 50% לבעל ולאשה והשני למר אטיאס. חלקם של הבעל והאשה יתחלק שווה בשווה בין שניהם". הדברים הללו מקבלים משנה תוקף מהעובדה, ,שהסכם הגירושין נוסח ונערך כאמור על ידי אחותה של המשיבה, עו"ד ברנע. 9. המשיבה טוענת, כאמור, כי חתמה על אותו הסכם בעקבות "מסע ההפחדות, האיומים והכפיה", בלא להביא כל פירוט או כל דוגמא מה היו אותן הפחדות, מה היו אותם איומים ובמה התבטאה הכפיה? בחקירתה היא נשאלה והשיבה כך (עמ' 31): "ש. למה לא פירטת בתצהירך, כמו שאת אומרת עכשיו, איזה איומים? ת. התעללו בי עשר שנים, נתנו לי סטירה. אין לי מושג למה לא רשמתי, אני לא עו"ד. יש לי עו"ד." עדותה זו אינה מתיישבת גם עם כך, שסמוך לאחר החתימה על אותו הסכם, המשיבים שבו לחיות יחדיו, כפי שהיא אישרה בעדותה (עמ' 23). 10. אולם הנימוק העיקרי לדחיית גירסתה בנדון של המשיבה הוא הימנעותה התמוהה מזימונה לעדות של אחותה, עו"ד ברנע, כדי שתסביר את הרקע לחתימה על ההסכם. ניתן להניח שאילו עו"ד ברנע היתה מתרשמת מכך שחתימתה של המשיבה על ההסכם נעשית תוך איום או כפיה, ודאי שהיא היתה חפצה בטובתה של אחותה ומונעת ממנה לחתום על ההסכם. סביר עוד להניח שעו"ד ברנע התייעצה היטב עם אחותה המשיבה בטרם ניסוח ההסכם וכי סעיף 9 לא היה מנוסח כפי שנוסח ללא קבלת הסברים והנחיות ממנה. הימנעות זו של המשיבה מזימונה של אחותה, עו"ד ברנע, בהיעדר הסבר אמין וסביר, ובעצם בהעדר כל הסבר, פועלת לחובתה, כאשר על פניה מתחייבת המסקנה, שאילו היא היתה מעידה ונחקרת, היה בכך כדי לתמוך בגירסת המבקש (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1890, והפסיקה שהובאה שם). 11. מהעדויות עולה עוד, כי בנוסף למעורבותה של אחותה של המשיבה, גם אביה היה מעורב במידה רבה בעניניהם של בני הזוג המשיבים (מפנה לעדות המשיבה, עמ' 24 ולעדות המשיב, עמ' 37-39), כך שאין זה סביר בעיניי שחתימתה על הסכם הגירושין, שכלל את סעיף 9 הנזכר, נעשתה מתוך אימה או כפיה, בלא לשתף את אביה בהתלבטויותיה או לבקש את הגנתו. גם מעדותה לא התרשמתי כי היא איננה יודעת לעמוד על זכויותיה. היא לא היססה לעמוד על גירסתה והדפה בתוקף שאלות שלא היו נוחות לה. 12. נוסף לכך, בעוד שגירסתה של המשיבה לא נתמכה בכל עדות נוספת, הרי שגירסת המבקש נתמכה גם בעדויות נוספות, מלבד עדותו של המשיב. גל גוטמן, ששכר את הדירה מעת רכישתה ועד למכירתה, העיד בתצהיר שצורף להמרצת הפתיחה ובבית המשפט (עמ' 4-7), כי הוא ידע תמיד שהדירה שייכת גם למבקש וגם למשיבים. הוא ידע זאת מהמשיב, שסיפר לו על תכניותיו לרכישת הדירה, יחד עם המבקש, שעה שהם נפגשו אצל מכר משותף (עמ' 6-7 לפרו'). עוד העיד (עמ' 5), שגם המבקש הגיע אליו לפעמים כדי לגבות ממנו דמי שכירות. המשיבה לא הצביעה על כל מניע אפשרי שיגרום לעד זה להעיד דברים שאינם אמת. 13. עד נוסף שתמך בגירסת המבקש היה עו"ד זאב לזר, שהתבקש לסייע ברישום הזכויות בדירה על שם המשיבים, לאחר שעו"ד ברנע שטיפלה בכך קודם לכן התקשתה בכך (תצהירו צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה, עדותו - עמ' 17-22 לפרו'). לדבריו (סעיף 2 לתצהירו), הפנייה אליו נעשתה במשותף ע"י עו"ד ברנע, המשיבים והמבקש. הוא סיפר (סעיפים 4-5 לתצהירו), כי המשיבים ציינו במפורש בפניו, כי רכישת הדירה נעשתה בשיתוף עם המבקש, וכי המבקש יהיה זכאי לקבלת מחצית מהתמורה שתתקבל בגין מכירת הדירה. השאלה שהועלתה על ידי ב"כ המשיבה, האם לאור זאת היה על עו"ד לזר לדווח על פי חוק שהדירה נרכשה גם על ידי המבקש היא שאלה נפרדת, ואף ראויה, אך היא איננה רלבנטית להכרעה הנדרשת כאן. 14. כמו כן לא נמצאה כל סתירה מהותית בין עדותו של המבקש ובין עדותו של המשיב ביחס לכל פרטי הפרשה, וגם עובדה זו מהווה חיזוק לגירסת המבקש. אמנם, נמצאה סתירה אחת בין עדויותיהם ביחס לשאלה מי השתתף במפגש שנערך בבית המשיבים (המוכחש, כאמור, על ידי המשיבה): המבקש (בעמ' 10) אינו מזכיר את אשתו כמי שהשתתפה באותו מפגש, המשיב כלל אותה באותה פגישה (בעמ' 39 לפרו'). אולם, מדובר בסתירה שולית, שניתן להסבירה לאור הזמן שחלף מאז (הפגישה התרחשה בסוף שנת 2007 והעדות ניתנה בתחילת 2013). ויתכן, שדווקא סתירה זו בפרט שולי יחסית מוכיחה כי לא היה תיאום גירסאות מכוון בין המבקש ובין המשיב. 15. ואמנם, מוטב היה אילו המבקש היה מעיד גם את אשתו, לאור דבריו שנועץ בה קודם להשקעתו וכי היא היתה מודעת לרכישה, ולא ניתן הסבר מספק להימנעותו זו (עמ' 9 לפרו'). אולם, אין להשוות הימנעות זו בשום אופן להימנעותה של המשיבה לזמן את אחותה, גם משום שאחותה - כעורכת דין - נטלה חלק פעיל ומשמעותי יותר בכל מסכת הדברים, אך בעיקר משום שזימונה נדרש כדי להסביר את הסתירה המובהקת בין גירסתה ובין הדברים שנכללו בהסכם שנוסח על ידי אחותה, כאמור לעיל, בעוד שחלקה של אשת המבקש היה מועט יחסית, על פי העדויות שנשמעו, והמבקש לא נדרש להסביר כל סתירה. 16. גירסתה של המשיבה לא היתה מגובשת, והצבעתי לעיל על השוני בין גירסתה בתצהיר הראשון שנתנה ובין תצהירה השני ועדותה בבית המשפט ביחס לשאלה, האם המבקש נתן למשיב שיק על סך 150,000 ₪, כאשר בתצהירה הראשון היא מאשרת זאת ואילו בתצהירה השני ובעדותה היא מפקפקת בכך. הפקפוק המאוחר בענין זה אינו מתיישב גם עם הֶסברה (החילופי) לאמור בסעיף 9 בהסכם הגירושין, לפיו הקביעה שהמבקש זכאי למחצית מהתמורה ממכירת הדירה נרשמה "כפתרון דחוק להשבת ההלוואה" (סעיף 3.3 לתצהירה הראשון). ועוד, אין זה סביר שהמשיבה לא תדע כיצד מומנה מחצית ההון העצמי שנדרש לרכישת הדירה, והיא לא סיפקה כל מקור חילופי למימון זה, מלבד ההשערה שהמימון נעשה מכספי מכירת הדירה הקודמת. אין זה סביר שהמבקשת תשער מהו מקור המימון ולא תדע אותו בוודאות. למותר לומר, כי התשלום של 150,000 ₪ הוכח בוודאות הן מהעדויות של המבקש ושל המשיב, מעדותה של המשיבה בתצהירה הראשון, וכן מהצגת העתק השיק ודף חשבון הבנק, שבו מופיעה משיכת סכום זה (נספחי א' לתובענה). 17. המבקש וגם המשיב נתנו הסברים סבירים לשתי השאלות העיקריות שהתעוררו בהקשר לגירסתם: הדירה נרשמה על שם המשיבים בלבד, כיוון שהמשכנתא נלקחה על ידם, וזו נלקחה על ידם בלבד משום שכבר היה להם אישור עקרוני לנטילת המשכנתא והם חששו מעיכוב שיגרום להחמצת העיסקה (מפנה בעיקר לעדות המשיב, עמ' 38 לפרו'); הצדדים לא מצאו כל צורך לעגן את הסכמותיהם בכתב, או להבטיח את זכותו של המבקש ברישום הערת אזהרה לטובתו, משום יחסי האמון המצוינים שהיו ביניהם, ואלה המשיכו להיות גם במהלך המשברים הראשונים שהיו בין בני הזוג המשיבים, דבר שבא לידי ביטוי גם בניסוח הסכם הגירושין, כאמור, עד שאלה נסדקו בהתכחשותה של המשיבה לזכויות המבקש בתביעה שהגישה בבית המשפט לעניני משפחה. רק בעקבות כך פעל המבקש להבטחת זכויותיו, תחילה בהידברות עם המשיבה, אחר כך בתביעה כספית שהוגשה לבית משפט השלום (שנמחקה) ולבסוף בתובענה זו. 18. בהקשר אחרון זה יוסף, כי אין בכך שהמבקש הסתפק תחילה בתביעה כספית, ואף אין בדברי באת כוחו דאז שצוטטו על ידי ב"כ המשיבה, לפיהם תביעתו של המבקש היא כספית בלבד, כדי לסתור את גירסתו בדבר זכותו העקרונית למחצית הבעלות על הדירה. שכן, המבקש תבע מהמשיבה את שווי חלקו ממנה (כאשר המשיב מסכים לתת לו את חלקו, בלא להזדקק לתביעה כלפיו), בהתאם לערך הדירה באותה עת. משמע, המבקש תבע את זכותו לקבלת מחצית ערך הדירה מתוקף היותו הבעלים של מחצית ממנה. מבחינה זו תביעתו אז היתה כספית בלבד, ואין ללמוד מכך שהמבקש ויתר על טענתו להיותו הבעלים של מחצית הדירה. 19. ולבסוף, אין בכך שהמשיבים בלבד נטלו את ההלוואה כדי לשלול את זכותו של המבקש על מחצית הדירה. ראשית, ההלוואה הובטחה במשכנתא על הדירה, כלומר שגם זכויותיו של המבקש מושכנו להבטחת פרעונה. שנית, המשיבים לא פרעו מכספם את תשלומי ההלוואה השוטפים, ואלה נפרעו, כאמור, באמצעות דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה (גם המשיבה אישרה זאת, עמ' 30 לפרו'). וכן כפי שהזכרתי לעיל, התשלום האחד שלא שולם באמצעות דמי השכירות, שולם על ידי המבקש (מחצית) ועל ידי המשיבים (מחצית), משמע שההתחייבות המעשית לתשלום ההלוואה היתה של המשיבים והמבקש יחדיו. סיכום ותוצאה 20. סיכום הדברים הוא שהראיות והעדויות שהוצגו - כמו גם אלה שיכלו להיות מוצגות בפני ולא הוצגו, כאמור - מטות את הכף באופן מובהק לכיוון גירסתו של המבקש, ואני קובע כי המבקש הוא אכן הבעלים של מחצית הזכויות בדירה הנדונה. בהתאם להסכמת הצדדים, כאמור, ומשהדירה נמכרה, זכאי המבקש למחצית התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה. כיוון שהמבקש כבר קיבל רבע מהתמורה במסגרת ההסדר שנעשה בינו בין המשיב, הרי שהמבקש זכאי עדיין לקבל רבע נוסף מהתמורה, ולכן, אני מורה לכונסי הנכסים להעביר לידיו של המבקש את הרבע הנוסף. להסרת ספק, ככל שהרבע הראשון (מחלקו של המשיב) טרם הועבר למבקש, על כונסי הנכסים להעביר גם חלק זה לידי המבקש. נוסף לכך, אני מחייב את המשיבה 1 לשלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. גירושיןכינוס נכסים