טענו כי הבנק לא אפשר להן לקבל את דפי החשבון ומסמכים נוספים הנוגעים להתנהלותו בחשבונות החברה, וכי גובה החוב מושא התביעה הוכחש על ידן. לטענת המערערות הימנעות הבנק מלהעביר להן את המסמכים הרלוונטיים לתביעה היא כשלעצמה הצדיקה מתן רשות להתגונן. עוד טענו המערערות כי הבנק התרשל כלפיהן בהתמהמהותו להשיב להצעת הפשרה שהוצעה לו על ידי המערערות, ובכך הביא לתפיחת החוב כלפיו. בנוסף טענו המערערות כי הבנק ביטל בחודש ספטמבר 2008, באופן חד צדדי וללא התראה מראש את מסגרת האשראי של החברה, והעמיד לפרעון מיידי את שתי ההלוואות, זאת למרות שהחברה עמדה בתשלומים ולא הייתה מניעה מצידה לעמוד בלוח הסילוקין של ההלוואות. עוד נטען כי הבנק נהג בחשבונות החברה באופן חד צדדי, העביר בטחונות וחייב בריביות, וכן הנפיק לוח סילוקין חדש שלא הובא לידיעת המערערות, אשר לטענתן, אם היו יודעות עליו, היו דואגות לשלם את התשלומים לפיו. הבנק טוען כי פעל כדין כאשר מימש את הבטוחות שעמדו לרשותו, שכן אף לשיטת המערערות עצמן הייתה החברה חדלת פירעון באותו מועד, והמערערות לא שילמו החל משנת 2008 מאום על חשבון ההלוואות שקיבלו. עוד דחה הבנק את טענת המערערות כי פנו אליו לקבלת העתק ממסמכי חשבונות הבנק והוא סירב לבקשתן זו. הבנק גם התייחס למכתב שצורף על ידי המערערות לראשונה לתיק המוצגים מטעמן, וטען כי המדובר בבקשה לקבלת מסמכים לצורך הגשת דו"חות לרשויות המס, ולא לצורך הגשת בקשת רשות להתגונן. עוד טען הבנק כי במשך זמן רב ניסה להשיג את פורמן ללא הצלחה כדי להודיע לה כי הצעתה השנייה לפירעון החוב התקבלה, כפוף לחתימת שני ערבים. דיון והכרעה אין ממש בטענת המערערות בנושא גילוי המסמכים. הלכה למעשה, המערערות כלל לא טרחו לדרוש מהבנק לגלות להן מסמך כלשהו בטרם הגישו את בקשת הרשות להתגונן, ובכך גילו את דעתן שגילוי המסמכים לא באמת נדרש להן כדי לכלכל את הגנתן. חלף זאת, בבקשת הרשות להתגונן ציינה פורמן כי היא שומרת על זכותה "לדרוש מהתובע את קבלת כל מסמכי חשבון הבנק, ולרבות בדבר ביצוע התשלומים בגין החזר ההלוואות ולצרף מסמכים אלה לתצהיר", וטענה כי הבנק לא צירף מסמכים אלה כנדרש לתביעתו (סעיפים 21-20 לתצהיר). בהמשך ציינה כי "אין בידי בשלב זה את כל המסמכים הרלוונטיים הנוגעים לתביעה, לחשבונות הבנק הרלוונטיים ולדרך חישוב יתרות החובה ואופן החיוב כלפי החברה. התובע יידרש להמציא את כל מסמכי הבנק הרלוונטיים ואני שומרת על זכותו להוסיף ו/או לתקן תצהיר זה" (סעיף 58 לתצהיר). בסעיף 61 לתצהיר, ציינה פורמן כי היא "עותרת בזאת לקבל כל דפי החשבון ומסמכי התובע בדבר כל הפעולות שהוא ביצע בחשבונות של החברה. עד לקבלת המסמכים הנדרשים הנ"ל הנני מכחישה בזאת את סכומי החוב ואופן הפירוט שלו כפי שעולה בכתב התביעה". מכאן שלראשונה עתרו המערערות לקבלת מסמכי הבנק במסגרת בקשת הרשות להתגונן. דהיינו, בניגוד לטענת המערערות, הן כלל לא הקדימו פנייה לבנק בבקשה לגילוי מסמכים, אלא אך טענו כי הבנק היה צריך לצרף מסמכים אלה לתביעתו. טענה זו אין בה ממש: "בשלב הגשתה של תביעת הבנק נגד לקוח, הדרישה היא מצומצמת ודי בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית...בשלב הראשוני אין חובה לצרף את כל ספרי הבנק, הקשורים למערכת היחסים בין הבנק לבין הלקוח ודי בצירוף ההסכמים ובפירוט היתרה הסופית" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009) בעמ' 397; ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 188 (1991) (להלן: "פס"ד הילולים")). בדיון שהתקיים לפנינו טענו המערערות כי לא הספיקו לדרוש מהבנק גילוי מסמכים, לנוכח סד הזמנים הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 להגשת בקשת רשות להתגונן. אין כל ממש בטיעון זה. לרשותן של המערערות עמד פרק זמן של שלוש שנים לדרוש גילוי מסמכים, החל מן המועד בו הוגשו התביעות הראשונות נגדן, בשנת 2008. כמו כן, ככל שהמערערות היו זקוקות להארכת מועד כלשהי כדי לפנות בבקשה מתאימה לקבלת מסמכים ולבחינתם, היו יכולות לעתור בבקשה לבית משפט קמא, וזאת לא עשו. ודוק: עצם העובדה שהמערערות הגישו בקשת רשות להתגונן מבלי לפנות קודם לכן ולו גם פעם אחת בדרישה לקבלת מסמכי הבנק, מעידה כי הלכה למעשה מסמכים אלה כלל לא היו דרושים להן לצורך הגנתן. זאת ועוד: לראשונה במסגרת הערעור ביקשו המערערות להסתמך על מכתב מיום 25.7.2011 שלא צורף לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן (מוצג מ/6), ממנו עולה כי בוצעה, לכאורה, פנייה לבנק לקבלת מסמכים. מכתב זה צורף לראשונה לתיק המוצגים בערעור, מבלי שהוגשה בקשה לצירוף ראיה חדשה בערעור (תקנה 457 לתקנות), ודי בכך כדי לדחות את טענות המערערות הנשענות עליו. למעלה מן הדרוש אציין כי אין במכתב זה כדי לתמוך בטענת המערערות, שכן פנייתה של החברה לקבלת מסמכי חשבון בנק לשנת 2009 נעשתה, כפי שמצוין במכתב, "בקשר עם הגשת דו"ח המס לשנת 2009", ולא לצורך הכנת הגנתן של המערערות. בנוסף, בקשת הרשות להתגונן הוגשה ביום 23.6.2011 ואילו המכתב נשלח רק לאחר מכן, ביום 25.7.2011. יש לדחות איפוא את טענת המערערות בנוגע לגילוי המסמכים. גם טענת המערערות כי החוב מושא התביעה הוכחש על ידן, וכי הבנק לא הוכיח את רכיבי החוב, דינה להידחות. בענייננו, הבנק יצא ידי חובתו בכך שצירף לתביעה, בין השאר, תדפיס ובו מופיע שערוך ריכוז היתרות של החברה (הכולל את היתרה האחרונה בחשבון הבנק). אם המערערות ביקשו לטעון כי החוב נמוך יותר, שומה היה עליהן להציג גרסה פוזיטיבית משל עצמן מהו החוב הנכון לשיטתן שלהן. המערערות לא עמדו בנטל האמור, ולא פירטו איזה חלק מן החוב מוכחש על ידן, ולא הציגו כל תחשיב נגדי. אין להשלים עם טענת הגנה מתחמקת לפיה מוכחש החוב מבלי שתוצג גרסה נגדית בעניין. פורמן ציינה בתצהירה כי עד שיועברו לידה מסמכי חשבון הבנק החוב מוכחש, אך אין בכך כדי להצדיק מתן רשות להתגונן, שכן הכלל הוא שנתבע בסדר דין מקוצר חייב להכבד ולפרט את הגנתו, ולא די לו בהכחשה סתמית של סכום התביעה נגדו. זאת בייחוד כאשר במכתבים שנשלחו מטעם החברה לא עולה, אף לא במרומז, טענה המכחישה את גובה החוב לבנק (נספחים ב'- ה' לתצהיר פורמן). בית המשפט העליון חזר על כללים אלה בין השאר גם בפס"ד הילולים (בעמ' 200): "בבקשה לרשות להתגונן אין להסתפק באמירה סתמית של הנתבע כי אינו חייב דבר, כפי שהשיבו המערערים. יתר-על-כן, בד בבד עם כתיבתה של טענה זו נכתבו נימוקים מפורטים בנוגע לחלק השטרי של התביעה שלגביו אכן ניתנה רשות להתגונן. בית-משפט זה קבע בשאלת מידת הפירוט הנדרש בבקשת רשות להתגונן, כי: 'כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הענין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית 'אינני חייב' אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן... טענה סתמית 'אינני חייב' איננה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות אלא מסקנה משפטית, וספק אם בכלל מקומה בתצהיר בלי שהונחו היסודות העובדתיים לביסוסה.'". ראו גם: החלטתי מיום 6.9.2005 בעניין ת"א 15142/05 בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה נ' א.פ.ן סחר בינלאומי בע"מ , וההפניות המאוזכרות שם. טענת המערערות כי הבנק לא חקר את פורמן בענין הכחשת החוב, כמו גם על טענות אחרות שהועלו על ידה, אינה מסייעת למערערות. בע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5), 729 (1991) (להלן: "פס"ד 'ורדים'"), בעמ' 736-735 (1991) נפסק: "טענתה השנייה של המערערת היא כי בהיעדר חקירה על התצהיר שהוגש מטעמה, היה על בית המשפט לראות את האמור בו כאמת ולפסוק בהתאם לכך. ...אולם, המשיבה צודקת בטענה כי הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו. היינו, בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד בפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה." הדברים יפים גם לענייננו. אין בהימנעותו של הבנק מלחקור את פורמן בדבר הכפירה הכללית בחוב כדי לתקן את מחדליה של פורמן עצמה בכל הנוגע להיעדר גרסה עובדתית סדורה, וכן העדר תחשיב נגדי באשר לגובה החוב הנטען. יצויין בהקשר זה כי בס' 12.2 להסכם פתיחת החשבון נקבע כי רישומי יתרת החובה בחשבון ישמשו ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם, וגם מטעם זה שומה היה על פורמן להציג גרסה של ממש, ולא להסתפק בהכחשת החוב. המערערות טענו כי הבנק נהג בחשבונותיהן באופן חד צדדי, ביטל ללא מתן התראה את מסגרת האשראי בחשבון החברה, העמיד לפרעון מיידי את ההלוואות והתרשל כלפיהן בכך שהשתהה במתן תשובה להצעת הפשרה שהוצעה לו, ובכך גרם להן לנזק בדמות צמיחת החוב נשוא התביעה. לא היה מקום לתת למערערות רשות להגן באי אלו מהטענות הנ"ל. טעמו של דבר הוא שהמדובר בטענות שמייחסות לבנק התנהגות של גרימת נזק למערערות, ואף על פי כן המערערות לא פירטו ולא כימתו את הנזק שנגרם להן, לטענתן, בשל מעשים אלה, ולא הועלתה כל טענת קיזוז בעניין. כפי שנאמר בע"א 579/85 אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768 (1986): "טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. כפי שנאמר ... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן". ראה גם: פס"ד "ורדים" בעמ' 736: "אפילו היה מקום לראות בטענה משום טענת קיזוז, הרי היה על המערערת להכבד ולפרט טענה זו כדרך שמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת...". יתר על כן, אין ממש בטרונייה של המערערות בדבר הנזק שנגרם להן מחמת התמהמהות הבנק ליתן תשובה על הצעת ההסדר שהניחו לפתחו. פורמן עצמה העידה בתצהירה כי בשלב בו החל המו"מ המוסכם עם התובע, במהלך שנת 2008 ואילך, חולקו חובות החברה בין בעלי מניותיה וכל צד היה אחראי בלעדי ובאופן אישי לסגירת החובות השונים, וכי היא היתה "האחראית היחידה לסגירת החוב הנטען מול התובע". לטענתה, היא פעלה באופן אישי "לסגירת חובות נוספים של החברה בנוסף לחובות עסקיים נוספים שהיו לי ללא קשר לחברה" וכן הצהירה כי "במסגרת זו אני טיפלתי באופן אישי לשם סגירת חובות רבים, תוך כך שההתחייבויות והתשלומים בוצעו על ידי באופן אישי. בתקופה זו, שהיא גם התקופה הרלוונטית לניהול המו"מ מול התובע, אני סגרתי באופן אישי חובות בהיקף של כ-1,200,000 ₪" (סעיפים 51- 53 לתצהירה). מכאן שבאותה מידה ממש בה הסדירה חובות אחרים של החברה, יכולה היתה פורמן להסדיר גם את החובות לבנק, ולו גם באופן חלקי כפי יכולתה באותה עת. ישיבתה באפס מעשה, עד אשר הבנק יודיע מהי עמדתו, תוך שהיא יודעת היטב כי החוב נושא בינתיים ריבית, אינה יכולה להטיל אחריות כלשהי על הבנק, שמעולם לא התחייב כלפי פורמן שבזמן ניהול המשא ומתן להסדרת החוב, החוב לא יישא ריבית. כפי שצויין בתא"ק 30565-04-10 רפאל עגיב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ( 11.07.2011): "הנתבע טוען להגנתו כי הבנק לא פנה אליו לשם הסדרת החוב ולא עדכן אותו בדבר מצבו אלא בשנת 2008, למעלה משנתיים לאחר שהחוב נוצר, הגם שהבנק ידע היטב כי הנתבע איננו נוטל עוד חלק בניהול הנתבעות. דין הטענה להדחות. אין חולק שהנתבע יודע על החובות לפחות משנת 2008. חרף זאת, עד יום הגשת התביעה, בחודש אפריל 2010, הוא לא טרח לשלם לבנק ולו גם מקצת החוב, מה שמעיד כי ידיעה על החוב אין פירושה שהנתבע עושה דבר מה לשם הקטנתו. גם את החוב בחשבון האישי הנתבע לא טרח לפרוע, לא לפני הגשת התביעה וגם לא לאחר מכן, למרות שלגביו לא השמיע ולו גם טענת הגנה אחת". יצויין כי הצעתן של המערערות לבנק היתה מבוססת על פרעון החוב בתשלומים של 10,000 ₪ מדי חודש (ראה מכתבים מיום 30.11.2008 ומיום 25.8.2010), והבנק לא היה חייב להסכים לפריסה כזו. יש לדחות גם את טענת המערערות כי הבנק לא הציג לחברה לוח סילוקין חדש. בתצהירה מצהירה פורמן במפורש כי היא הסבירה באותו מועד לנציג הבנק כי אין לחברה אפשרות לפרוע את כלל חובה לבנק, כי החברה נקלעה לקשיים כלכלים ומצוקה קשה בתזרים המזומנים שלה וכי "באופן מעשי החברה הנה חדלת פרעון", כך שגם אם אקבל את טענת המערערות לפיה לא הוצג להן לוח הסילוקין החדש, הרי שגם לשיטת המערערות לא היה באפשרות החברה לפרוע אותו (סעיפים 23, 36-35 לתצהיר פורמן). באשר לטענת המערערות לפיה הבנק לא היה רשאי להעמיד לפרעון מיידי את ההלוואות שנטלו ממנו, הרי שהמערערות לא טרחו להציג ולו גם מסמך אחד לביסוס הטענה כאילו קודם לכן ההלוואות נפרעו במועדן. מנגד, מתוך מכתבה של פורמן לבנק מיום 30.11.2008, עולה כי החברה לא היתה יכולה לשלם את חובה לבנק "עקב מצבה הכלכלי והפסדיה", כך שמדובר בטענה מוקשה על פניה. בנוסף לאמור, לא ירדתי לסוף דעתן של המערערות הכיצד בקשת הבנק למחיקת התביעות הקודמות מהווה הודאה בטענותיהן. לא זו בלבד שהחלטה על מחיקת תביעה להבדיל מדחייתה אינה מהווה מעשה בית דין, אלא שבבקשת הבנק למחיקה, צוין במפורש כי הבקשה למחיקה מוגשת על רקע מגעי הצדדים לסיום המחלוקת בפשרה, וכי הבנק מבקש "בשלב זה למחוק את התביעה ללא צו להוצאות... וזאת על מנת שלא תימחק התביעה מחוסר מעש" (ההדגשה במקור - ח.ב., מוצג מ/8). סיכומו של דבר, לא מצאתי שהיתה בפיהן של המערערות טענת הגנה כלשהי שראוי היה בגינה ליתן להן רשות להתגונן. ממילא אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא. אשר על כן, אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערערות בהוצאות בסך של 35,400 ₪. המזכירות תעביר לידי ב"כ המשיב את הערבון שהפקידו המערערות על חשבון החיוב בהוצאות. חגי ברנר, שופט השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד: אני מסכים ומצטרף לחוות דעתו של חברי השופט ברנר וכי אכן במקרה דנן המערערות לא הציגו כל תשתית עובדתית או משפטית, למתן רשות להגן. ישעיהו שנלר, שופטסג"נ-אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר. בנקמסמכים