תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי התובע הוא בנו ויורשו של מי שרשום כבעלים של מחצית מזכויות הבעלות במקרקעין מושא התובענה, ועל כן זכאי הוא להירשם כבעל זכויות אלה במקומו של אביו המנוח. 2. המקרקעין מושא התובענה נמצאים בבית חנינה שהייתה מצויה בתחומי ממלכת ירדן לפני חודש יוני 1967. בתקופת השלטון הירדני עברו המקרקעין הליך של הסדר שהסתיים ביום 9.10.1966. על פי הרישום שנעשה בתום הליך ההסדר, המקרקעין מושא התובענה ידועים כחלקה 54 בגוש 30612. שטח החלקה עומד על 10,469 מ"ר. 3. בהתאם לנסח הרישום שנעשה בתום הליך ההסדר, החלקה נמצאת בבעלותם המשותפת של שניים, אשר לכל אחד מהם מחצית מזכויות הבעלות בחלקה. השניים הם: אחמד-אסעד-עבדאלג'ליל-נצראללה, וסעיד-אסעד-עבדאלג'ליל-נצראללה. התובע טוען, כי שני הבעלים הרשומים הם שני אחים - אחמד וסעיד; כי הוא בנו של סעיד ואחיינו של אחמד; וכי בהתאם לצוואתו של סעיד ועל פי צו קיום צוואה שניתן בבית הדין השרעי בירושלים, הוא היורש היחיד של זכויות אביו המנוח בקרקע. 4. קודם להגשת התובענה שלפניי הגיש התובע בקשה מתאימה לרשמת המקרקעין בירושלים, ואולם בקשתו נדחתה. התובע הגיש ערר על החלטת רשמת המקרקעין, ואולם עררו נדחה על ידי הממונה על המרשם. בנסיבות אלה הגיש התובע את התובענה שלפניי, בגדרה הוא מבקש, כאמור, כי בית המשפט יצהיר שהוא זכאי להירשם כבעל הזכויות בקרקע במקום אביו המנוח. 5. עיון בהחלטת הממונה על המרשם מעלה, כי אין בה דחייה פוזיטיבית של טענת התובע בדבר היותו בנו ויורשו של אחד משני הבעלים הרשומים. בהחלטתה עמדה הממונה על כך שהתובע לא הציג כל מסמך בתמיכה לטענותיו, כגון תעודת רישום (קושאן), שטר מכר, שטר חכירה, אישורי מיסים, וכיוצ"ב. הממונה גם ציינה סתירות וסימני שאלה הקיימים לדעתה בחומר שהוצג לה. את החלטתה סיימה הממונה בכך שאמרה, "... כי ככל שיעלה בידכם להסיר ספקות אלו בהמשך, פתוחה בפניכם האפשרות להגיש את הבקשה מחדש, והבקשה תיבחן כמכלול חדש בפני לשכת רישום המקרקעין, זאת בכפוף למילוי שאר דרישות הדין והנוהל". 6. המשיב היחיד לתובענה אותה הגיש התובע הוא רשם המקרקעין. לטענת התובע, אין ולא היה מקום לצרף משיב אחר לתובענה, שכן לאיש מלבדו אין טענה או תביעה ביחס לקרקע מושא דיוננו. רשם המקרקעין אשר התייצב לדיון הודיע כי אין לו עניין לגוף הבקשה, וכל עניינו הוא לוודא כי המבקש הוא אכן מי שזכאי להירשם כבעל הזכויות בקרקע. 7. אכן, אין לתובע מסמכים התומכים בטענותיו, כגון המסמכים אותם ציינה הממונה על המרשם. אלא שעובדה זו כשלעצמה אינה צריכה לחסום את דרכו של התובע מלהוכיח את טענותיו, שכן לצורך מתן פסק דין הצהרתי לא קיים תנאי סף בדבר הצגת מסמכים. בהעדר מסמכים מבקש התובע להוכיח את טענותיו באמצעות עדים. לפיכך, בנוסף לעדותו שלו זימן התובע לעדות חמישה עדים אשר בעדותם הוא מבקש למצוא תמיכה לטענותיו. ואלה העדים: מוחמד עבד אלחמיד אסעד אבו חמדה, יליד 1927, תושב בית חנינא, המשמש מאז שנת 1974 כמוכתאר הכפר בית חנינה; אסמעיל אחמד אסעד, יליד 1933, שהינו בנו של אחמד דודו של התובע, הרשום כבעלים של המחצית האחרת של הזכויות בחלקה; עדנאן עיסא אחמד אבו עון, יליד 1949, שהינו נכדו של אחמד, דודו של התובע (עדנאן הוא אחד מבניו של עיסא, אחיו של אסמעיל); אסעד עבדאללה עבד מג'לי מג'לי, יליד 1939, תושב בית חנינה המתגורר בסמיכות לחלקה מושא דיוננו; אחמד עבדלפתאח חסן עטאללה, שהינו מודד במקצועו, אשר לדבריו התבקש לבצע עבור התובע מדידה בקרקע מושא דיוננו בשנת 1990. 8. כפי שהיה נהוג בתקופה בה נעשה ההסדר, רישום הבעלות בחלקה מושא דיוננו נעשה ללא ציון מספר זיהוי כלשהו של הבעלים. זיהוי הבעלים נעשה על ידי רישום השם "המרובע" של הבעלים, היינו שם הכולל את השם הפרטי, שם האב, שם הסב, ושם המשפחה או החמולה אליה משתייך האדם. במצב דברים זה השאלה העיקרית שעמדה לבירור במסגרת התובענה שלפניי היא, האם יש לקבל את טענת התובע כי הוא אכן בנו של סעיד-אסעד-עבדאלג'ליל- נצראללה הרשום כבעלים של מחצית מהזכויות בחלקה, או שהבעלים הרשום הוא אדם אחר שהוא או יורשיו כלל אינו מודעים לכך שהתובע מבקש להשתלט במרמה על הקרקע השייכת להם. 9. על יסוד הראיות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה שעלה בידו של התובע להוכיח, על פי מידת ההוכחה הנדרשת, כי הוא אכן בנו ויורשו של סעיד-אסעד-עבדאלג'ליל-נצראללה בו מדובר בנסח רישום המקרקעין. להלן אעמוד בקצרה על הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו, ואולם בטרם אעשה כן אציין בקווים כלליים את קורות משפחתו של התובע. 10. מקור משפחתו של התובע הוא בבית חנינה. לדברי התובע, לאבותיו היו מספר חלקות קרקע באזור בית חנינה, שהחלקה מושא התובענה שלפנינו היא רק אחת מהן. לדבריו, חלקה זו הייתה שייכת בתחילה לסבו המנוח, אסעד-עבדאלג'ליל-נצראללה. לאחר פטירתו של הסב עברה החלקה בירושה לשני בניו, אחמד וסעיד. לטענת התובע, אביו, סעיד, שנולד בשנת 1893, היגר לארצות הברית בשנת 1913 או 1914, ובמרוצת השנים התגוררה המשפחה לסירוגין בארצות הברית ובבית חנינה. בשנת 1959, בעת שהאב היה בארצות הברית, הוא ערך צוואה. בשנת 1963 האב נפטר ונקבר בבית חנינה. באותה עת היה התובע כבן 16. יצויין, שגם התובע מחלק את חייו בין ארצות הברית לבית חנינה, וכך גם בן דודו, אסמעיל, בנו של אחמד. 11. נקודת המוצא לדיוננו היא, שמי שרשומים כבעלים של החלקה הם אחמד-אסעד-עבדאלג'ליל-נצראללה וסעיד-אסעד-עבדאלג'ליל-נצראללה. על פני הדברים נראה, כי מדובר בשני אחים ששמותיהם הפרטיים הם אחמד וסעיד. והנה, שני אחים בשמות כאלה אכן מוכרים לנו והרי הם אביו של התובע, סעיד, ודודו של התובע, אחמד. שמו של התובע הוא עזאלדין (נעים)-סעיד-אסעד, היינו השם כולל את שם אביו (סעיד) ואת שם סבו (אסעד). שם בן דודו של התובע הוא אסמעיל-אחמד-אסעד, היינו השם כולל את שם אביו (אחמד) ואת שם סבו (אסעד). מן האמור עולה, כי העובדה שסעיד ואחמד הרשומים כבעלים של החלקה הם אביו ודודו של התובע נתמכת הן בעובדה ששמו של התובע כולל את שם אביו ואת שם סבו, והן בעובדה ששמו של אביו הוא אכן סעיד, ושם דודו הוא אכן אחמד. 12. במסגרת הראיות אותן הביא, הציג התובע את הצוואה שלטענתו ערך אביו המנוח בשנת 1959, עת התגורר בארצות הברית. הצוואה כתובה בשפה האנגלית, ושם המצווה המופיע בה הוא "סעיד אסעד". התובע הסביר כי בארצות הברית לא נהוג לקרוא לאדם בשמו "המרובע", וזה הטעם לכך שהשם שנרשם הוא רק שם אביו, סעיד, ושם אביו של האב, אסעד. עם זאת יצויין, כי בצוואה מופיע גם השם "עבדאלג'ליל" וזאת כחלק משם אחותו של התובע, נעמה. בעדותו הסביר התובע, כי אחותו נישאה לאחד מבניו של דודו אחמד, ועל כן שמה כולל את שם הסב של אביו, עבדאלג'ליל (עמוד 48 שורות 14-15). 13. הנתבעת מטילה ספק לגבי השאלה האם הצוואה אותה הציג התובע היא אכן צוואתו של אביו המנוח. בעניין זה הנתבעת מפנה, בין היתר, לעובדה כי שם היורש המופיע בה הוא "נעים עזאלדין סעיד אסעד", היינו שם השונה, במידת מה, משמו של התובע, באשר הוא כולל את התוספת - "נעים". אלא שבמהלך הראיות שהובאו לפניי העידו מספר עדים על כך ששמו של התובע הוא גם נעים וגם עזאלדין. עדותם בנקודה זו מקובלת עליי. 14. בעניין הצוואה יש להוסיף, וזה למעשה העיקר, כי פרט לשמו של התובע מופיעים בצוואה שמותיהן של שלוש בנותיו של המצווה. השמות המופיעים בצוואה הם: פאוזייה, נעמה וח'רייה. והנה, במהלך שמיעת הראיות התבקשו מספר עדים לומר מה שמות אחיותיו של התובע, ובמענה לכך הם ציינו בדיוק את אותם שמות שמופיעים בצוואה. שוכנעתי, אפוא, כי הצוואה אותה הציג התובע היא צוואת אביו המנוח. למותר לציין, כי ביחס לצוואה זו ניתן צו קיום צוואה על ידי בית הדין השרעי בירושלים. 15. עניין נוסף התומך בטענת התובע הוא, שמעדות התובע ומעדויות העדים שהעידו מטעמו עולה, כי לנוגעים בדבר ברור כי החלקה מושא דיוננו שייכת למשפחת התובע, ולאיש לא הייתה ואין כל תביעה ביחס אליהם. כך, למשל, בשנת 1990 ביקש התובע מהמודד, מר אחמד עבדל פתח חסן עטאללה, כי יבצע עבורו עבודת מדידה, דבר המצביע על כך שהתובע נוהג בקרקע מנהג בעלים. המודד מסר בעדותו, כי לא ידוע לו על כך שלמאן דהו יש טענה או תביעה ביחס לקרקע הזו. לכך יש להוסיף כי מעדויות התובע ובן דודו, אסמעיל, עולה, כי לאחרונה מכר אסמעיל לתובע את חלקו בקרקע מושא דיוננו תמורת סכום של 90,000 דולר. הדעת נותנת, שהתובע לא היה משלם לאסמעיל סכום של 90,000 דולר עבור קרקע שכלל אינה שייכת לו, אלא לאדם אחר. 16. חיזוק נוסף לטענות התובע מצוי בעדות המוכתאר. כפי שציינתי, אחד מהעדים אותם זימן התובע לעדות הוא מוכתאר הכפר בית חנינא מזה 39 שנים. המוכתאר, שהינו כיום כבן 85, מסר בעדותו כי הוא משוכנע שהחלקה הייתה שייכת לאביו המנוח של התובע ולדודו. המוכתאר אומנם אינו מכיר במדוייק את פרטי הקרקע ואולם חשיבות עדותו היא בכך, שמעדותו עולה כי ברור לו לחלוטין שהקרקע שייכת לתובעים, וכי אין אדם אחר שיכול להיות בעליה. 17. סיכום הדברים הוא, אפוא, שעל יסוד הראיות שהובאו לפניי הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את התובענה. לפיכך ניתן בזה צו הצהרתי לפיו התובע הוא בנו ויורשו של סעיד-אסעד-עבדאלג'ליל-נצראללה, ועל כן הוא זכאי להירשם במרשם המקרקעין כבעלים של הזכויות בקרקע מושא דיוננו, במקומו. הנתבעת תישא בהוצאות האגרה שהוציא התובע בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. ירושהבעלותפסק דין הצהרתי