האם המשא ומתן שהתנהל השתכלל לכדי הסכם מכר מחייב ועל כן, המבקשים הינם בעלי הזכויות בנכס ו/או זכאים להירשם כבעלי הזכויות בו. הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, על המבקשים חלה החובה להוכיח את תביעתם. רמת ההוכחה הנדרשת מהמבקשים בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה היא שעליהם להוכיח שגרסתם סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד, כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' י' קדמי, "דיני ראיות"). לאחר שעיינתי בקפידה בכתבי הטענות ובראיות שהוגשו לתיק מטעם הצדדים ושמעתי את טענות הצדדים בדיונים שהתנהלו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הוכיחו כי שוכלל בנסיבות ענייננו הסכם מכר מחייב בינם לבין המשיבים 1 ו-2, על כן, דין התביעה להידחות, וזאת ממכלול הטעמים שיפורטו להלן. חוזה מבטא מפגש רצונות בין הצדדים לו. הסכמת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב ושכלולן של הסכמותיהם לכדי חוזה משפטי תקף, תלויים בקיומם של שני יסודות מצטברים: גמירות דעת ומסוימות. בהתקיים שני יסודות אלה, יחסי הצדדים הבשילו לכדי חוזה מחייב, אשר נסיגה ממנו תהווה הפרה. אולם, במצב שבו אחד מן היסודות אינו מתקיים, לא ניתן יהיה לומר שהסכמות הצדדים התגבשו לכדי חוזה מחייב והן נותרות בגדר משא ומתן שלא הבשיל. ניסיון החיים מלמדנו כי לא כל משא ומתן מסתיים בכריתת חוזה מחייב בין הצדדים לו ואין בעצם קיום המשא ומתן ערובה לעריכת חוזה. צד הנכנס למשא ומתן חושף עצמו לסיכון כי העסקה המתוכננת לא תצא אל הפועל. כך, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שלכל צד במשא ומתן שמורה הזכות שלא להתקשר בסופו של דבר בחוזה וכי "כל צד למשא ומתן רשאי לפרוש ממנו בכל שלב, כל עוד לא הביע גמירות דעתו המלאה להתחייב בחוזה" (ע"א 921/91 אמנון אזערי נ' עזבון רחל לווינברג, תק-על 93(2)1647) המגבלה העיקרית, אולי היחידה לזכות הפרישה, נובעת מעקרון תום הלב. פרישה בתום לב היא פרישה המודרכת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המו"מ ומעמדות הצדדים לו. (ר' ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן) 50) בע"א 158/77 חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2)281 נפסק כי ניתן להשקיף על זכרון דברים כשלב אחד מבין שלבי המשא והמתן, מחד, מתוך הבנה כי הסכמה זו אין בה גמירת הדעת הסופית לשכלולו של המשא והמתן בין הצדדים. מאידך, ניתן לראות את זכרון הדברים כמסמך המעלה על הכתב את ההסכמות בין הצדדים שהושגו במסגרת המשא ומתן. במקרה האחרון, זכרון הדברים מהווה, "הסכם גמור ומוחלט" היוצר את הקשר המשפטי בין הצדדים וזאת אף אם החוזה הפורמלי לא יצא אל הפועל. המבחן לקביעת אופיו של זכרון דברים מורכב משני מבחנים מצטברים: א. כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם עם ההסכמה על זכרון הדברים; ב. קיומה של הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה שביניהם - הצדדים להתקשרות, תיאור הנכס הנמכר, המחיר ומועדי התשלום והמסירה. כדי שזכרון דברים יחייב כחוזה, עליו למלא את דרישות חוק החוזים, שהן בעיקר גמירות דעת ומסוימות, ולעמוד בדרישת הכתב המהותית. נפסק כי זכרון דברים העומד במבחן המסוימות מקיים בכך גם את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. מבחן המסוימות רוכך בפסיקה, ע"י הקביעה כי זכרון דברים במקרקעין ייחשב כמסוים גם כאשר ניתן להשלימו באמצעות הוראות החוק, וזאת כל עוד לא משתמעת כוונה אחרת של הצדדים. הדרישה הראשונה והעליונה היא הדרישה לגמירת דעת: החוזה צריך להעיד על רצונם של שני הצדדים להתקשר בו וזה עם זה. מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני, אובייקטיבי, אשר משמעותו המעשית היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת דעת. יש מקרים בהם קשה להוכיח גמירת דעת, במקרים אלה נדרש להיאחז בסממנים חיצוניים המעידים על קיומו או העדרו של יסוד סובייקטיבי - פסיכולוגי זה. הדרישה השנייה היא הדרישה למסוימות: דרישה זו היא משנית לעומת הדרישה לגמירת דעת, ועניינה בקיום הסכמה בגופו של זכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. דרישת המסוימות רוככה עם השנים והפסיקה הכירה במסויימותו של חוזה גם כאשר לא נכללו בו כל הפרטים החיוניים לעסקה, אך זאת במידה שפרטים אלה ניתנים להשלמה על פי הדין או על פי הנוהג (שלו 175-177). עם זאת, השלמת פרטים בהסכם לא תיעשה מקום שבו לא היתה בין הצדדים הסכמה לגבי אותם תנאים, בין באופן מפורש ובין באופן משתמע (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4)673, 682). בטרם אבחן האם, לאור האמור, שוכלל בנסיבות ענייננו הסכם מכר מחייב בין הצדדים, ראוי לציין כי בהתנהלות המבקשים החל מראשיתו של ההליך וכלה בסיכומים שהוגשו מטעמם יש כדי ללמד על חוסר תום לב, המתבטא, בין היתר, באי צירופם מלכתחילה של כל המשיבים בעלי העניין בתובענה, בשינוי ו/או הרחבות חזית אסורות ובהעלאת טענות סותרות, כפי שיפורט להלן. המבקשים לא צירפו מלכתחילה לתובענה את כל המשיבים שיש להם עניין בה, זאת על אף שידעו היטב אודות זכותם הנטענת של המשיבים 3 ו-4 בנכס. המבקשים דיווחו באופן חד צדדי למינהל מקרקעי ישראל ולרשויות המס אודות העסקה, זאת חרף העובדה שקיבלו עובר לכך הודעה על ביטול זכרון הדברים מטעם המשיבים 1 ו-2 ביום 10/04/12. דהיינו במועד הדיווח לרשויות הם היו מודעי לכך שמבחינת הצד שכנגד זכרון הדברים בוטל. המבקשים צירפו לסיכומיהם לראשונה ראיות כגון אישור מטעם רשות המיסים מיום 13/12/13 בדבר תשלום מס הרכישה בגין הנכס. צירופן של הראיות נעשה בניגוד לדין ולהלכה ובלא קבלת רשות מבית המשפט ועל כן, אין ליתן לראיות אלו משקל כלשהו. המרצת הפתיחה הוגשה על ידי 2 המבקשים ואילו הסיכומים הוגשו בשם המבקש 1 בלבד. זאת, במטרה לחזק את הטענה כי בעל הזכויות בנכס הינו המבקש 1 בלבד. בסיכומיהם העלו המבקשים טענות הסותרות את טענותיהם שהועלו במסגרת המרצת הפתיחה המתוקנת, זאת ככל הנראה במטרה לחזק את טענתם כי נכרת בינם לבין המשיבים 1 ו-2 הסכם מחייב. טענות אלו הינן בבחינת שינוי או הרחבת חזית אסורה: בהמרצת הפתיחה נטען כי זכרון הדברים נכרת בין המשיבים 1 ו-2 לבין שני המבקשים, וכך אף עולה מזכרון הדברים עצמו, בעוד שבסיכומים נטען כי זכרון הדברים נחתם בין המשיבים 1 ו-2 לבין המבקש 1 בלבד. בהמרצת הפתיחה נטען כי ההודעה בדבר ביטול זכרון הדברים נמסרה למבקש 2, בעוד שבסיכומים נטען כי ההודעה נמסרה למבקש 1. בהמרצת הפתיחה נטען כי המבקשים הגיעו למשיבים 1 ו-2 דרך שכנם למושב, מר אליידע ונטהיים, בעוד שבסיכומים נטען כי המבקש 1 ניהל עמם משא ומתן לרכישת המשק בעקבות מודעה שפורסמה על ידם באתר "יד2". בהמרצת הפתיחה נטען כי המבקשים קבעו להיפגש עם המשיבים 1 ו-2 לאחר החג לצורך "הסדרת זכרון הדברים ורישום מול הרשויות"(סע' 21) בעוד שבסיכומיהם נטען כי הם קבעו להיפגש לאחר החג לצורך "טיפול ורישום מול הרשויות" (סע' 7) לגופו של עניין, בחינת חומר הראיות בענייננו, לרבות התנהלות הצדדים במהלך הפגישה ביניהם מיום 03/04/12 ולאחריה, מלמדת כי לא שוכלל בנסיבות ענייננו הסכם מכר מחייב בין הצדדים, וכי זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים מהווה אך שלב במשא ומתן ביניהם ואפרט טעמיי. התנהלות הצדדים במהלך הפגישה שהתקיימה ביניהם ביום 03/04/12 ולאחריה מעידה כי הם לא גמרו בדעתם במהלכה להתקשר בהסכם מחייב. אמנם, אין חולק כי המשיבים 1 ו-2 ביקשו למכור את הנכס ואף פרסמו אותו למכירה באתר יד2 באינטרנט (ר' עדות המשיבה 2 בדיון מיום 29/04/12, עמ' 3, ש' 17), אולם, לדברי המשיבה 2, "...להסכם הזה יש נסיבות, אנחנו ישבנו בערב אצל אחד מאחים כהן בבית וסיכמנו באופן כללי אפשרות של עסקה, האחים כהן פנו אלינו וביקשו שאולי נכתוב משהו בכמה מילים להסכים בינינו, אנחנו באנו ללא ייעוץ עו"ד כי לא חשבנו שאנחנו נכנסים לתוך חתימה כזו מחייבת וגם לא ביקשנו לקבל כסף. אנחנו הבנו שאנחנו חותמים על אפשרות לאופציה וכדי להוכיח שהם רצינים הם נותנים את הכסף ועל מנת להוכיח באמת לא לפגוע ולא לרמות ולא לקחת את הכסף במרמה הצענו את הכסף בחזרה עד שהבנו שהעסקה לא יוצאת". (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 26-31) מדבריה של המשיבה 2, אשר לא נסתרו, עולה כי המבקשים הם שביקשו להחתימם על זכרון הדברים, אשר נוסח על ידם באופן חד צדדי, כי הם לא היו מיוצגים עובר לחתימה על זכרון הדברים ובמעמדה וכי הם לא ביקשו מהם תמורה כלשהי ואף הציעו להשיב להם בחזרה את הכסף ששילמו להם . בכך יש כדי להעיד כי לא התקיימה מצידם דרישת גמירות הדעת הדרושה לצורך גיבוש עסקה במקרקעין. חיזוק לכך שמדובר היה אך בשלב במשא ומתן בין הצדדים נמצא בטענת המבקשים עצמם לפיה "ביום 6.4.12 שוחח התובע 1 עם הנתבע 1 וקבעו כי ייפגשו לאחר החג לצורך הסדרת זכרון הדברים ורישום מול הרשויות" (סע' 21 להמרצת הפתיחה), וכן בעובדה, עליה אין חולק, כי הנכס הוצג למבקשים רק למחרת החתימה על זכרון הדברים (ר' עדות המשיבה 2, עמ' 3 לפרוטוקול מיום 29/04/12, ש' 20-22; סעיף 19 להמרצת הפתיחה, סעיף 5 לסיכומי המבקשים) כמו כן, מדבריו של מזכיר המושב, מר יצחק שוסטרמן, אשר טען בתצהירו כי "המשיב 1 פנה אלי לראשונה למיטב זכרוני ביום 3.4.12 באומרו כי הוא במשא ומתן למכירת המשק" (סע' 3) עולה כי המשיב 1 סבר כי אין כל הסכם מחייב בינו לבין המבקשים באותה עת וכי לכל היותר הוא מצוי בשלב של משא ומתן עמם. אמנם, אין חולק כי במעמד החתימה על זכרון הדברים שילמו המבקשים למשיבים 1 ו-2 סך של 100,000 ₪ וסכום זה נותר בידיהם של המשיבים 1 ו-2. אולם, אין חולק כי ביום 10/04/12 מסרו המשיבים 1 ו-2 למבקשים הודעת ביטול (ר' עדות המשיבה 2, עמ' 5 לפרוטוקול מיום 29/04/12, ש' 7-8; סע' 26 להמרצת הפתיחה המתוקנת) וטענתם של המשיבים 1 ו-2 כי הציעו להחזיר למבקשים את הכסף בחזרה לא נסתרה (ר' עדות המשיבה 2, עמ' 5 לפרוטוקול מיום 29/04/13, ש' 26-31). לפיכך, הנני סבור כי תשלום הסך הנ"ל היווה אך סימן לרצינות מטעם הצדדים ואינו מלמד בהכרח על התקשרות בחוזה מחייב באותו מועד. אשר על כן, ממכלול הראיות שלפניי נמצאנו למדים כי במועד החתימה על זכרון הדברים לא התקיימה גמירות דעת בין הצדדים והמשיבים 1 ו-2 לא ראו את זכרון הדברים כמחייב, על כן, הוא מהווה אך שלב במשא ומתן ביניהם. אינדיקציה נוספת לכך שזכרון הדברים מהווה למעשה שלב בדרך לחתימה על חוזה מחייב ניתן למצוא בנוסח המסמך עצמו. עיון בזכרון הדברים (נספח ב' להמרצת הפתיחה) מעלה כי הוא אינו מפרט את פרטי הנכס, לרבות גוש וחלקה, אינו מסדיר את אופן ומועד תשלום התמורה, את נושא חבויות המיסוי ואת מועד פינוי הנכס. כמו כן, נכתב בזכרון הדברים כי "הצדדים מסכימים לחתום על הסכם מפורט עד ליום "יתואם בהמשך", אשר יחליף ויבוא במקום זכרון דברים זה". (סע' 3) והעובדה שהחתימה הסופית על ההסכם נדחתה למועד מאוחר יותר מלמדת כי כוונת הצדדים לא היתה כי זכרון הדברים ישמש כהסכם מכר מחייב, שכן, אחרת הם יכולים היו להסכים, כמקובל, כי ככל שלא ייחתם הסכם נוסף ביניהם, זכרון הדברים יחייבם כהסכם מכר לכל דבר ועניין. הצדדים אף לא סיכמו מועד מדוייק לחתימה על הסכם מכר, דבר המחזק את הטענה כי מדובר היה בהצהרת כוונות בלבד. לפיכך, ומאחר שפרטים מהותיים אלו לוקים בחוסר מסויימות, שלטעמי אינו ניתן להשלמה, הנני סבור כי לא נוצר קשר משפטי מחייב בין הצדדים וכי זכרון הדברים האמור אינו אלא שלב ביניים במשא ומתן שטרם נסתיים, שכן לא התמלאו הדרישות לצורך גמירות דעת ומסויימות. תניה נוספת בזכרון הדברים, המחזקת את הטענה כי אין מדובר בהסכם מכר מחייב, אלא בשלב במשא ומתן בין הצדדים, היא תניית הפיצוי המוסכם הקובעת כי "4.1 היה ואחד הצדדים יפר את הוראות זכרון דברים זה בכלל ואת סעיף 4 בפרט, יפצה הצד המפר את הצד הנפגע בסך של 100,000$ (100,000 דולר ארה"ב שווה ערך נקוב בשקלים). 4.2 סכום זה יחשב כסכום פיצוי מוסכם וקבוע מראש ללא צורך בהוכחת נזק כלשהו והצדדים לא יוכלו לטעון כנגדו ו/או כנגד שיעורו". לאור האמור והמוסכם בזכרון הדברים, אשר פרטים רבים הדרושים לעסקה אינם מפורטים בו, הנני סבור כי תניה זו, למעשה, מאפשרת לכל אחד מן הצדדים לסגת מן ההסכמות שהושגו ביניהם ולא להתקדם לחתימה על הסכם מכר מחייב, וזאת בכפוף לתשלום פיצוי מוסכם. נוכח כל האמור לעיל, הנני סבור כי זכרון הדברים שנחתם בין המבקשים למשיבים 1 ו-2 אינו מגבש עסקה במקרקעין, אלא לכל היותר מהווה שלב במשא ומתן בין הצדדים. מטעם זה בלבד דין התובענה להידחות ועל כן, מתייתר הצורך לדון ביתר טענות הצדדים. למעלה מן האמור, יצוין כי זכרון הדברים אף אינו יכול להוות הסכם מחייב בין הצדדים מאחר שתנאי לאישור "עסקה" בין בעל משק במושב לבין רוכש פוטנציאלי הינו הסכמת האגודה והמינהל, ולא הוכח בפניי כי הסכמות אלו ניתנו בענייננו. כמו כן, גם אם היינו רואים בזכרון הדברים הסכם מחייב, הרי שלא ניתן לאכוף אותו, שכן, על פי הוראות המינהל לא ניתן להעביר זכות במשק חקלאי לשני אחים או אחיות, אלא רק לבית אב אחד בלבד. (ר' סע' 6 לכתב התשובה של המינהל; דברי ב"כ המינהל, עמ' 11 לפרוטוקול מיום 03/03/13, ש' 6-7) לפיכך, מאחר שזכרון הדברים מייעד את מכירת המשק לשני המבקשים, שהינם אחים, דבר הנוגד את הוראות המינהל, זכרון הדברים הינו בלתי אכיף. אמנם, במסגרת המרצת הפתיחה המתוקנת טענו המבקשים כי הזכויות במשק הועברו למבקש 1 בלבד, וזאת בהתאם לכתב המחאת זכויות שנחתם בינם לבין עצמם. אולם, טענתם זו לא רק שלא נתמכה על ידם בראיות, אלא אף אין לה כל זכר בהמרצת הפתיחה המקורית והיא הועלתה על ידם רק לאחר הדיון שהתקיים ביום 15/07/12, ככל הנראה, בעקבות דבריו של ב"כ המשיבים 1 ו-2 לפיהם בהתאם לנוהלי המינהל לא ניתן להעביר זכות במשק חקלאי לשני אחים או לשתי אחיות אלא רק לבית אב אחד, על כן, זכרון הדברים הינו בלתי אכיף. יתרה מכך, הוכח בפניי כי עומדת למשיבים 3 ו-4 זכות ראשונים לרכישת הנכס, וזאת בהתאם לזכרון דברים שנכרת בינם לבין המשיבים 1 ו-2 ביום 25/09/09 (נספח 1 לכתב תשובתם של המשיבים 3 ו-4 להמרצת הפתיחה), בו הוקנתה להם הזכות לרכישתו בסך של 3,500,000 ₪, כאשר מסכום זה יקוזזו כספי ההלוואות שנתנו להם, ובעקבות החתימה על זכרון הדברים אף נרשם בשנת 2009 משכון על הנכס אצל רשם המשכונות (ר' נספחים 2א' ו-2ב' לכתב תשובתם של המשיבים 3 ו-4 להמרצת הפתיחה). המשיבה 2 העידה, ועדותה לא נסתרה, כי הם חייבים למשיבים 3 ו-4 סך של 1,300,000 ₪ בגין כספים שהלוו להם וכי הם נתנו להם זכות ראשונים לקניית הנכס, במקרה שיחליטו למכור אותו (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 29/04/12, ש' 18, 20-21) לדבריה, הם לא תכננו למכור את הנכס באותו זמן ואין להם כל התנגדות למוכרו למשיבים 3 ו-4, אולם הם סברו בטעות כי מאחר שהמשיב 3 חלה במחלה קשה הוא יעדיף לקבל את הכסף ולא את הנכס ולדבריה, הם הסבירו זאת למבקשים שהבינו ואמרו כי מאחר שמדובר במשיב 3 הם יזוזו הצידה. (ר' עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 5-8, 18-19) המבקשים, לא זו בלבד שלא סתרו טענתה זו, אלא אף טענו בהמרצת הפתיחה כי המשיב 3 שוחח טלפונית עם המבקש 1 ויידע אותו אודות דבר זכות הראשונים שניתנה להם לרכישת הנכס, ומהאמור עולה כי המשיבים 3 ו-4 מעולם לא ויתרו על זכות הראשונים שניתנה להם לרכישת הנכס וכי המבקשים ידעו על כך. לאור מסקנתי כי זכרון הדברים אינו מהווה חוזה מחייב, אלא שלב במשא ומתן בין הצדדים, אין מקום לדון בשאלת זכאותם של המשיבים 3 ו-4 לרכוש יחד את הנכס לאור הנחיות המינהל ובדבר תוקפו של זכרון הדברים שנחתם בינם לבין המשיבים 1 ו-2, אשר אין חולק כי לא דווח לרשויות המס. כמו כן, אין מקום לדון בטענות המבקשים בנוגע לניהול משא ומתן לרכישת הנכס בין המשיבים 1 ו-2 לצדדי ד' וכן בנוגע לנזקים, שלטענתם, נגרמו להם כתוצאה מביטול זכרון הדברים על ידי המשיבים 1 ו-2, שאף לא נתבעו על ידם. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את המרצת הפתיחה. הנני מורה על ביטול צו המניעה הזמני שניתן למבקשים על פי החלטתי מיום 29/04/12. הערובה הכספית שהפקידו המבקשים בקופת בית המשפט תוחזר להם באמצעות בא-כוחם, לאחר ניכוי הוצאות ושכ"ט לטובת המשיבים. המבקשים הגישו בקשה לפיצול סעדים. ביקשו לאפשר להם להגיש תביעה כספית. אני נעתר לבקשה. המבקשים רשאים להגיש תביעה כספית בלבד, ככל שיימצאו לנכון. הנני מחייב את המבקשים לשלם למשיבים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000₪. כמו כן, הנני מחייב את המבקשים לשלם למשיבים 3 ו-4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. על הסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהחוזה מחייבמשא ומתן