הנציגות טענה כי לפי התקנון המוסכם חלה על כל דיירי הבניין, החובה לשאת בהוצאות החזקת מערכת המיזוג, גם אם דייר מסויים בחר שלא להשתמש במערכת זו. לטענת המערערת המשיבות היו מחוברות בעבר למערכת המיזוג, הן התנתקו ממנה מרצונן, וביכולתן להתחבר שוב למערכת גם כעת וליהנות ממנה. מדובר במערכת תקינה, אשר מסוגלת לקרר את יחידת המשיבות. הנציגות טענה כי הפטור מתשלום הוצאות ההחזקה לפי סע' 5(ג)(3) לתקנון לא חל על המשיבות, מאחר שהן לא הוכיחו כי המיזוג הותקן לאחר התקנון משנת 1972. לטענת הנציגות, מהראיות שהוגשו עולה כי המיזוג היה קיים כשנקבע התקנון בשנת 1972. עוד הפנתה הנציגות להסכם הניהול עליו חתומות המשיבות, שקובע כי חלה עליהן החובה להשתתף בהוצאות החזקת המיזוג גם אם הן לא משתמשות בו. כמו כן הפנתה הנציגות למכתב עליו חתומה המשיבה 1, הממוען לנציגות מיום 17.6.2010 (נספח יט' למוצג מש/1 למוצגי המשיבה 1). לטענת הנציגות, לפי מסמך זה, למרות שהנציגות אישרה למשיבות להתקין לעצמן מערכת מיזוג חדשה עצמאית משלהן לקירור יחידתן בלבד, הן התחייבו באותו מסמך להמשיך לשאת בהוצאות החזקת המיזוג. המשיבות טענו לעומת זאת, כי מערכת המיזוג לא מסוגלת לקרר את יחידתן, וכי בעבר רק חלק מיחידתן היה מחובר למערכת המיזוג, אך הוא נותק מהמיזוג לפני שנים רבות. עוד טענו כי מערכת המיזוג הוספה לבניין מאוחר יותר, לאחר שהתקבל התקנון המוסכם משנת 1972, ולפיכך יש להחיל עליהן את הפטור מתשלום דמי החזקת המיזוג לפי סע' 5(ג)(3) לתקנון. המשיבות אף הגישו ערעור שכנגד, בו טענו כי שגתה המפקחת כשחייבה אותן לשלם את הוצאות החזקת המיזוג עבור 200 מ"ר מיחידתן שהיו בעבר מחוברים למערכת המיזוג. לשיטת המשיבות בערעור שכנגד היה על המפקחת ליתן להן פטור מוחלט מתשלום הוצאות החזקת המיזוג. בערעור שכנגד המשיבות ערערו גם כנגד החלטת המפקחת מיום 13.2.2012 לסרב לאפשר להן להגיש באיחור ראיה חדשה, שהיא חוות דעת מומחה של הנציגות. לטענת המשיבות, בחוות דעת זו מאשר מומחה של הנציגות כי המיזוג הנוכחי איננו מסוגל לקרר את יחידת המשיבות. הנציגות טענה כי המסמך הנ"ל איננו חוו"ד מומחה, אלא רק הצעת מחיר בלתי חתומה. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובמסמכים שהוגשו ע"י ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת המפקחת. סע' 52 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע: 52. בפרק זה, וכן בסימן ד' לפרק ט' - ... ... "רכוש משותף" - כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת. (ההדגשות כאן ולהלן שלי, י"ש). מההגדרה עולה כי מערכת המיזוג הנוכחית היא בגדר רכוש משותף, גם אם היא נועדה לשמש רק את מרבית בעלי הדירות בבניין. כך נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון ב- ע"א 238/83 נציגות הבית המשותף נ' פנחס וחיה מרכוס, פד"י מא (2) 561, 563 (להלן: "פס"ד מרכוס"): "... חוזרים אנו איפוא לשאלה, אם המעלית הזו, שאינה מיועדת כלל לשרת את שתי הדירות התחתונות, היא בגדר רכוש משותף. בבית משותף (וכן גם בבית שחל עליו פרק ו' 1) יש רק שני סוגי רכוש: דירות, כהגדרתן בסעיף 52, ורכוש משותף כהגדרתו לעיל. רכוש אחר אין. ... די בכך שהמעלית מיועדת לשמש את מרביתם של בעלי הדירות - ולאו דווקא את כולם - כדי שתיכלל בהגדרת "רכוש משותף". מאחר שמערכת המיזוג הנוכחית של הבניין היא בגדר "רכוש משותף", כמשמעותו בחוק המקרקעין, הרי שיחול בעניינו סעיף 58(א) לחוק, שכותרתו "נשיאת הוצאות". בהתאם לסעיף זה, כל דייר בבניין חייב להשתתף בהוצאות ההחזקה של הרכוש המשותף, לרבות המיזוג כאמור לעיל, בהתאם לשטח רצפת דירתו יחסית לשטחי הרצפות של כלל הדירות בבניין: "58. (א) בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, לפי יחס שטח רצפת דירתו אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחר. לענין זה, "החזקה תקינה" - שמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו בו לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות". בתקנון המוסכם של הבניין לא נקבע שיעור השתתפות אחר להחזקת הרכוש המשותף. כפי שיפורט להלן, מסעיפי התקנון המוסכם עולה, שכל דייר בבניין, לרבות המשיבות, חייב לשאת בהוצאות ההחזקה של מתקן המספק שירות שהוא היה מחובר אליו, אך בחר להתנתק ממנו. סע' 1(א)(5) לתקנון (נספח ב' לערעור), מגדיר את המונח "מתקנים" : "המתקנים - מעליות, מתקני חשמל, אינסטלציה, הסקה, חימום, קירור, טלפון, גנרטורים, וכל מיכלים, צינורות, ומוליכים, וכיוצא באלה". סע' 1(א) (5) לתקנון, שכותרתו "פרשנות", מגדיר את המונח "שירותים": "שרותים - החזקת הרכוש המשותף, טיפוחו, חידושו, השבחתו והבדק שלו וכל שרות אחר בקשר לרכוש המשותף, המתחייב על פי דין או המקובל על פי הנוהג, וכן כל שרות(להלן - "המעשים") שיחלט עליהם על ידי הנציגות במיוחד. מבלי לגרוע מכלליות האמור הרי הנציגות תהיה מוסמכת להחליט על כל אחד מהמעשים הבאים: ניקוי...תקון, החלפה, שיפור, שיפוץ, חידוש של כל חלק מהרכוש המשותף...אספקה, התקנת ואחזקת כל מיני מתקנים..." (ההדגשות כאן ולהלן שלי, אא"כ צויין אחרת, י"ש). סע' 5(ו) לתקנון המוסכם קובע: "כל בעל דירה חייב לשאת בהוצאות השירותים ולשלם את כל התשלומים כאמור לעיל, בין אם הוא מחזיק בדירה ובין אם אינו מחזיק בה, בין אם הוא משתמש בה או בשירותים - כולם או מקצתם, ובין אם אינו משתמש בהם; למעט דירות בבעלות מי שהוא הבעלים של יחידה א' כל עוד לא נמכרו, הושכרו או נעשה בהם שמוש אחר". המפקחת הסיקה מסעיף 5(ו) הנ"ל כי כל דייר חייב בתשלום הוצאות ההחזקה של מתקן המספק שירותים, דוגמת המיזוג, גם אם אותו דייר בחר להתנתק מאותו מתקן. המפקחת גם קבעה כקביעה עובדתית שהוכח כי דיירים נוספים בבניין שבחרו להתנתק ממערכת המיזוג המרכזי המשיכו לשלם את הוצאות ההחזקה עבור מערכת זו (עמ' 3 לפסה"ד). יחד עם זאת הסיקה המפקחת מהסעיף הנ"ל, כי אין לחייב דייר בתשלום הוצאות מתקן שאינו מחובר, לא היה מחובר ושלא ניתן לחברו לאותו דייר (עמ' 3 לפסה"ד). פרשנות זו של המפקחת לסעיף הנ"ל, נראית בעיני סבירה. לפי פרשנות זו לסע' 5(ו) הנ"ל, עולה כי הסעיף מחריג את ברירת המחדל העולה משילוב סע' 52 ו - 58(א) לחוק. יצויין למען שלמות התמונה, כי לפי ברירת המחדל שבחוק, וכפי שפורשה ויושמה ע"י ביהמ"ש העליון בפס"ד מרכוס, אף דיירי בניין שמנותקים לחלוטין מהמעלית הכללית ושלא נהנים ממנה כלל לצורך גישה לדירתם, מחוייבים בתשלום ההחזקה של המעלית, מאחר שהיא משרתת את מרבית הדיירים. אומנם סע' סע' 5(ג)(3) לתקנון המוסכם קובע פטור מפורש מנשיאה בהוצאות ההחזקה, אלא שלצורך כך נדרשים שני תנאים מצטברים: "במדה ויותקנו בבנין מתקני שירותים שאינם קיימים כיום ואשר מיועדים לפי טיבם או אופן התקנתם לשרת רק חלק מבעלי הדירות אזי יחולקו הוצאות שירותים אלה בין בעלי הדירות ששרותים אלה מחוברים אליהן או משרתים אותם בדרך כל שהיא וזאת באופן יחסי לשטח הרצפה של דירותיהם". המפקחת קבעה כי המשיבות לא הצליחו להוכיח כי חל עליהן הפטור הנ"ל, מאחר שהם לא הוכיחו כי המיזוג הותקן אחרי שנקבע התקנון המוסכם. מהמקובץ דלעיל עולה כי המשיבות חייבות לשאת בהוצאות החזקת המיזוג הנ"ל, שהיה מחובר ליחידתן, והם בחרו להתנתק ממנו. המפקחת קבעה שהמשיבות הצליחו להוכיח, באמצעות חוו"ד מומחה, כי 200 מ"ר של יחידתן מעולם לא היו מחוברות למערכת המיזוג. נקבע בפסיקה כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, ולא מצאתי כי זהו המקרה המצדיק חריגה מעיקרון זה. לפיכך צדקה המפקחת כשחייבה את המשיבות בתשלום הוצאות האחזקה של המיזוג, פרט לאותם ה - 200 מ"ר הנ"ל . מסמך ההסכמות בעניין התקנת מיזוג חדש עצמאי ביחידת המשיבות במכתב המשיבה 1 לנציגות מיום 17.6.2010 (נספח יט' למוצג מש/1 למוצגי המשיבה 1) עליו חתומים הנציגות והמשיבה 1, הצהירה המשיבה 1 כי הסכמת הנציגות לאפשר לה להתקין ברכוש המשותף של הבניין מיזוג חדש עצמאי ליחידתה אינה מהווה הסכמת הנציגות לניתוק המשיבות מהמיזוג הישן, ואיננה מהווה הסכמת הנציגות לפטור את המשיבות מתשלום דמי אחזקת המיזוג הישן: "כמו כן אנו מצהירים בזאת כי הסכמת הנציגות להצבת כל מתקני המיזוג הנקובים בהסכמה זו, אינה מהווה כשלעצמה את הסכמת הנציגות לניתוק שטח המתחם כולו ממערכת המיזוג המרכזית של הבניין שתידון בנפרד, ואין בה כדי להוות הסכמה כלשהי מצידכם לפטור אותנו מתשלום בין אם נהיה מחוברים ובין אם נהייה מנותקים ממערכת המיזוג של הבניין". עוד צויין באותו מסמך: "מוסכם עלינו כי בכל מקרה בו יתברר כי התקנת המזגנים ו/או המתקנים אינה מקובלת על הדיירים ו/או נתבע לסלקם, או המיקום המבוקש להתקנתן אינו רכוש משותף או שהוא שייך ל... ו/או לכל דייר אחר - לא תהיה לנו כל תביעה ו/או טענה כנגד הנציגות בעניין זה". המשיבות, בהיותן התובעות בערכאה קמא, לא הרימו את נטל הראיה המוטל על כתפיהן להוכיח כי הנציגות הסכימה כי יקבלו פטור מתשלום הוצאות ההחזקה של המיזוג, בניגוד לכל דיירי הבניין האחרים. אי לכך לא הראתה בסיס המצדיק סטייה מהוראות חוק המקרקעין ומהתקנון המוסכם. המשיבות גם טענו כי מערכת המיזוג הנוכחית לא מצליחה לקרר את יחידתן. אם למשיבות יש השגות באשר לדרך התנהלות הנציגות, שלא מתקנת את מערכת המיזוג, אין הדבר מהווה הצדקה למשיבות לעשות דין לעצמן, להתנתק מהמיזוג ולהמנע מתשלום בגין החזקתו. עפ"י הפסיקה, טענות בדבר התנהלות הנציגות ואופן ניהול הבית אינן יכולות להוות טענות הגנה מפני אי תשלום חובות דייר לנציגות הבית המשותף. הלכה זו מבוססת זה מכבר (ראו: ע"א [מחוזי ת"א] 204/79 וייזר נ' נציגות הבית המשותף מרח' חן 14 פתחֿֿ תקוה, פ"מ התשמ"ד(1) 498, 503; ע"א [מחוזי י-ם] 58/87 שלום נ' נציגות הבית המשותף [לא פורסם]; רע"א 294/87 שלום נ' נציגות הבית המשותף, רח' בןֿ יהודה 2, ירושלים [פורסם במאגרים, 1987]). במיוחד יפים לענייננו דברי בית המשפט בע"א 1133/03 (מחוזי ב"ש) קבלו נ' נציגות הבית המשותף - סלבי (פורסם במאגרים, 2004): "... המערער ככל בעל דירה בבית המשותף חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחויבים ואין הדבר נתון לשיקול דעתו. המערער אינו יכול 'להעניש' את שאר דיירי הבית ולא לשלם חלקו בהוצאות רק משום שסבור שהניהול אינו תקין או מכל סיבה אחרת. ... משול המערער לנישום שמפסיק לשלם חשבון ארנונה היות וסבור הוא כי הרחוב בו הוא מתגורר אינו נקי דיו ואת חשבון המים אינו משלם משאיכות המים אינה נראית לו. אי תשלום מיסי וועד הבית במשך תקופה ארוכה ממי שחייב בתשלום, משמעה פגיעה אפשרית בדיירי הבניין כולם, באשר יכול ונוצר חסר בקופת הנציגות והתוצאה היא הרעה בשירותים המוענקים לדיירים אשר כן ממלאים את חובותיהם. (פסקה 5). לאור האמור לעיל, הסעד הראוי במקרה זה הוא תביעה כנגד הנציגות למתן צו שיורה לה לתקן את מערכת המיזוג, ולא תביעה למתן פטור מתשלום בגין החזקת המיזוג שאליו הם היו מחוברים. הבקשה להגשת ראיה חדשה אינני רואה מקום להתערב החלטת המפקחת שלא לאפשר למשיבות להגיש ראיה חדשה באיחור, לאחר שכבר נסתיים שלב ההוכחות והוגשו סיכומי הצדדים. המדובר בהחלטה דיונית הנתונה לסמכותה ושיקול דעתה של הערכאה הדיונית, האם לסטות מכללי הפרוצדורה של סדרי ומועדי הגשת הראיות. סיכומי המשיבות הוגשו למפקחת ביום 16.11.2011. לטענת המשיבות הראיה החדשה שנתבקשה הגשתה באיחור, התקבלה בידם ביום 24.11.2011. הנציגות הגישה סיכומיה למפקחת ביום 1.1.2012, ואילו המשיבות הגישו למפקחת את בקשתם להוספת הראיה הנ"ל רק ביום 5.1.2012. המפקחת לא מצאה הסבר לשיהוי ניכר זה של המשיבות, קרוב לחודש וחצי לאחר שהגיעה לידם הראיה החדשה, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המפקחת בעניין זה. סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה הן את ערעור הנציגות והן את הערעור שכנגד של המשיבות. לאור הדחייה ההדדית של שני הערעורים, אין צו להוצאות. מסמכיםבניין