המארחת לא התירה את כניסתו למועדון בשל מוצאו האתיופי והיותו שחום עור 3. בשלב זה התפתח דין ודברים בין שוורץ לבין אחד ממאבטחי המועדון (להלן - "המאבטח"), אשר סופו באגרוף שהטיח המאבטח בפניו של שוורץ ובפינויו לבית חולים. 4. על רקע האמור לעיל הגישו שוורץ ווודגה נגד המשיבה 1, וכן נגד משיבים 2-6 שהם בעלי מניותיה ומנהליה, תביעת פיצויים שעילתה הפליה פסולה בניגוד לחוק איסור הפליה. כמו כן תבעו השניים פיצויים בעילת הוצאת לשון הרע, בגין פרסום שבצעו המשיבים בכלי התקשורת לאחר האירוע. שוורץ הוסיף ותבע פיצויים בגין אירוע התקיפה ממשיבה 7, שהיא חברת האבטחה ומעסיקתו של המאבטח. 5. בית משפט קמא קיבל את תביעתו של וודגה באופן חלקי, וחייב את המשיבה 1 לפצותו בסך של 35,000 ₪ בגין הפלייתו בניגוד לחוק איסור הפליה. תביעתו של שוורץ נדחתה במלואה. השניים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעור שלפנינו. 6. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון פרשו המערערים יריעת מחלוקת רחבה, אלא שבפתח הדיון לפנינו קיבל בא כוחם את הצעתנו לצמצם את הערעור לשני הנושאים הללו: (א) האם יש לשוורץ עילת תביעה מכוחו של חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים וסוגיית חבותם האישית של משיבים 2-6 לפי חוק זה; (ב) חבותה של משיבה 7 בגין תקיפתו של שוורץ על ידי המאבטח (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 10/10/13, עמ' 1 ש' 11-15). נפנה ונבחן את השאלות השנויות במחלוקת, אחת לאחת. תביעת שוורץ לפי חוק איסור הפליה 7. סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה, שכותרתו: "איסור הפליה", קובע לאמור: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". סעיף 6 לחוק קובע מספר "חזקות" שנועדו להקל עם מי שמבקשים לתבוע בגין הפליה: "6. הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3; (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (4) הנתבע עיכב הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא עיכב כאמור, באותן נסיבות, את מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה". 8. בית משפט קמא קבל את תביעתו של וודגה בהתאם לחוק ועיון בפסק דינו מלמד, כי הוא התבסס בעיקרו על החזקה שבסעיף 6(4) ועל הקביעה כי בעוד שהמארחת התירה למבקרים רבים להיכנס למועדון היא עיכבה את כניסתו של וודגה, כאשר בפי המשיבים לא היה הסבר של ממש לפשר העיכוב. אשר לתביעתו של שוורץ, הרי שזו נדחתה מן הטעם ש"אין מחלוקת כי זכה להיכנס בשערי המועדון, משמע, לא חלה הפליה לפי ס' 6 לחוק". בדבריו אלו כוון בית משפט קמא לעובדה ששוורץ נכנס למועדון ללא כל קושי בשלב מוקדם יותר של הערב. 9. ב"כ המערערים טוען, כי תכליתו של חוק איסור הפליה היא למנוע כל הפליה תהא עילתה אשר תהא, ומכאן שעילות ההפליה שבסעיף 3 לחוק הנן דוגמאות בלבד שאינן רשימה סגורה. בענייננו, אופשרה כניסתם של מבלים בהירי עור אם הגיעו ביחד עם חבר בהיר עור, אך נמנעה כניסתם של מבלים בהירי עור שהגיעו עם חבר שחום עור. הקבוצה המופלית היא, אפוא, קבוצת המבלים אשר הגיעה לבלות עם אדם שחום עור, ושוורץ בכללה, וזאת למרות שקבוצה זו לא מנויה מפורשות ברשימת הקבוצות המאופיינות לפי עילות ההפליה שבסעיף 3 לחוק. ב"כ המערערים מוסיף, כי קביעה לפיה מדובר ברשימה סגורה תוביל למצבים אבסורדיים, כגון: הכשרת איסור כניסתם למקומות ציבוריים של בעלי אפים מחודדים, או של אימהות המבקשות להיכנס למקום ציבורי עם בנן שחום העור, או של בני זוג "מעורבים". מנגד לכך, קביעה לפיה חוק איסור הפליה אוסר כל הפליה, ללא קשר לעילתה, תרתיע את בעלי המקומות הציבוריים מלהפלות, שכן הם ידעו שהם חשופים לא רק לתביעתו של מי שהופלה במישרין, אלא גם לתביעות של כל חבריו שהגיעו עמו למקום. בתוך כך העלה ב"כ המערערים על נס את חברותם האמיצה של שוורץ ווודגה, למן שירותם הצבאי ביחידה מובחרת ועבור ללימודי ראיית החשבון וההתמחות. להשקפתו, הדעת אינה סובלת כי הפגיעה בזכותו של שוורץ להיכנס למועדון עם חברו תוותר ללא תרופה. עוד הפנה ב"כ המערערים לסעיף 3(ג1) לחוק, אשר תוקן לפני כשנה תוך שנקבע בו, כי "לעניין סעיף זה, רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין העניין". לטענתו, נוסח זה מלמד אף הוא על כוונת המחוקק למנוע כל הפליה אף אם עילתה אינה מצוינת בסעיף 3 לחוק. 10. ב"כ המשיבים תמך, מנגד, בעמדתה של הערכאה הראשונה. להשקפתו, לשונו של החוק ותכליתו מלמדים בבירור כי רשימת עילות ההפליה המנויה בסעיף 3 לחוק היא סגורה. לשוורץ, אשר כניסתו למועדון הותרה, לא עומדת עילת תביעה על פי החוק, משום שהוא עצמו לא הופלה והפליה על רקע "חברות" אינה נמנית על עילות ההפליה שפורטו בחוק. 11. אקדים ואומר כי עמדתם של המשיבים עדיפה בעיני על פני עמדתו של שוורץ. להלן יובאו הנימוקים להשקפתי. 12. העמדה לפיה עילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק אינן רשימת סגורה, אלא דוגמאות עיקריות בלבד כאשר "כל הפליה שבבסיסה מתן יחס שונה לשווים היא הפליה פסולה האסורה על מי שבוחר לנהל עסק ציבורי או לספק שירות לכלל הציבור", הובעה בחוות דעתו של כב' השופט ר' שפירא בע"א (חיפה) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' מזרחי (2008) (להלן - עניין רמות מנשה). אלא שעמדתו של השופט שפירא הייתה דעת יחיד. סגנית הנשיאה, כב' השופטת ש' וסרקרוג, הסתייגה ממנה בציינה כי היא גורפת וחורגת מתכליתו של החוק ליצור "נקודת איזון" בן החירות הכלכלית של העוסקים לבין מדיניות חברתית שמטרתה לשמור על ערכי יסוד של שוויון וכבוד האדם. כב' השופט י' כהן הצטרף לעמדתה של סגנית הנשיאה. השאלה נדונה פעם נוספת בבר"ע (י-ם) 478/08 ג.י.א.ת ניהול השקעות נ' ארז מור (2008) (להלן - עניין מור). בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט צ' זילברטל, אימץ את גישתם של שופטי הרוב בעניין רמות מנשה, לפיה מדובר ברשימה סגורה. ב"כ המערערים הפנו בטיעוניהם לע"א (מרכז) 39345-07-12 קיי יזמות אומנות הבילוי והפנאי בע"מ נ' שרגא (2013), אלא שפסק דין זה אינו קובע כי עילות ההפליה אינן רשימה סגורה. באותה פרשה נדונה תביעתם של שני משיבים שכניסתם למועדון סורבה בשל "צבע עורם הכהה וחזותם המזרחית" (שם, בפסקה 2). בפסק דינו קבע כב' השופט י' שינמן (שם בפסקה 13): "אני סבור כי לאור המסקנה העובדתית של בית משפט קמא, כי התרת כניסתו של המשיב 1 הייתה אמצעי לגרום לכך ששני המשיבים גם יחד לא יכנסו למועדון, יש לראות גם את המשיב 1 כמי שהופלה על אף שכניסתו למועדון הותרה בסופו של דבר" (שם, בפסקה 13). הנה כי כן, הפלייתם של שני המשיבים כאחד נעשתה בשל היותם נמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק. 13. לאחר העיון מצרף אני את דעתי לעמדתם של שופטי הרוב בעניין רמות מנשה, כמו גם לעמדתו של השופט זילברטל בעניין מור, ואבקש להוסיף את הדברים הללו: א. ההשקפה לפיה מדובר ברשימה שאינה סגורה, אינה מתיישבת עם לשונו של החוק. סעיף 3 לחוק, כפשוטו, אינו אוסר הפליה באשר היא, אלא מטיל איסור על הפליה "מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". על פי פשוטם של דברים מדובר ברשימה סגורה. סעיף קטן 3(ג1) לחוק, אשר ב"כ המערערים מפנה אליו בהקשר זה, לפיו "לעניין סעיף זה, רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין העניין", אינו עוסק כלל בעילות ההפליה, אלא עניינו בביטויה החיצוני של ההפליה. ב. החזקות המפורטות בסעיף 6 לחוק, המפנות ל"עילות ההפליה המנויות בסעיף 3", ול"נמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3", תומכות אף הן במסקנה לפיה מדובר ברשימה סגורה. לו היה מדובר ברשימה פתוחה, לא היה המחוקק מפנה ל"...עילות ההפליה המנויות בסעיף 3", אלא מסתפק בהפניה ל"...עילות ההפליה". ג. עיון בדברי ההסבר לחוק (הצעות חוק 2871 מיום 15/5/00) מלמד, כי מטרתו היא לטפל בהפליה כנגד אדם שביסודה השתייכותו ל"קבוצה". וכך נאמר במבוא לדברי ההסבר: "בסירוב לאפשר לאדם כניסה למקום ציבורי או לספק לו שירות או מוצר, רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר, יש משום פגיעה קשה בכבודו של האדם. בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מאנשים בעלי חזות מזרחית. חוק איסור הפליה...המוצע בזה...נועד להתמודד עם תופעה שלילית זו...". בדומה לכך נאמר בדברי ההסבר לסעיף 3 לחוק: "סעיף קטן (א) אוסר הפליה כנגד קבוצות, שלגביהן קיימת היסטוריה של קיפוח והפליה בעבר. סוג זה של הפליה מהווה פגיעה בכבודו של האדם, ומחייבת את התערבותו של המחוקק למיגורה..." רואים אנו, כי החוק לא התכוון להטיל על בעלי עסקים פרטיים חובה מוחלטת לנהוג בשוויון כלפי שווים, אלא הכוונה הייתה לאסור הפליה המכוונת כלפי הקבוצות המאופיינות לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק. ד. בהקשר זה יש להטעים, כי נורמות ההתנהגות האמורות לחול על בעלי עסקים פרטיים אינן זהות, בהכרח, לנורמות החלות בהתאם לכללי המשפט המנהלי על רשויות ציבוריות. עמד על כך כב' השופט י' דנציגר ברע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (2011): "...עם זאת, ערך השוויון במשפט הפרטי איננו ערך יסוד. נהפוך הוא, בספרה הפרטית החירות היא הכלל, ועקרון השוויון הוא החריג לו, חריג המוחל בדרך כלל כאשר קיים פער משמעותי בין הצדדים או כאשר לאחד הצדדים מעמד מעין ציבורי..." (שם, בפסקה 19). היותו של עקרון השוויון בבחינת חריג והצורך (החוקתי) להתחשב בחירותם של בעלי העסקים, בחופש העיסוק שלהם ובאוטונומיה של רצונם, תומכים אף הם בפרשנות לפיה עילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק הן רשימה סגורה. יצוין כי בפרשת פרוז'אנסקי הנ"ל נדחתה הטענה לפיה סעיף 3 לחוק אוסר להפלות רק קבוצות לגביהן מתקיימת היסטוריה של הפליה, להבדיל מקבוצות "חזקות" (כגון: קבוצת הגברים). עם זאת ובניגוד למשתמע מטענותיו של ב"כ המערער, פסק הדין אינו תומך בעמדה לפיה רשימת עילות ההפליה אינה סגורה. ההיפך מזה. וראו לדוגמא את דברי כב' השופט דנציגר, שם בפסקה 20 : "...במרבית המקרים שנזדמן לבתי המשפט לעסוק בסוגיות של הפליה דובר בהפליה של קבוצה אשר לגביה מתקיימת הפליה היסטורית מתמשכת. עם זאת, סבורני כי לשון החוק, כוונתו של המחוקק בעת חקיקתו, עליה ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק, ותכליתו של החוק תומכים כולם בגישה לפיה חוק איסור אפליה אוסר בגדר התפרשותו על כל הפליה מהטעמים המנויים בו, בין אם היא מופנית כלפי קבוצה הסובלת מהפליה מתמשכת ובין אם היא מופנית כלפי קבוצה חזקה, בין אם היא כוללת אלמנטים של השפלה ופגיעה באוטונומיה ובין אם לאו...". (ההדגשה שלי - י.ע.). 14. המסקנות המתחייבות מכוחם המצטבר של השיקולים שמנינו לעיל הן, כי איסור ההפליה שבחוק תחום ומצומצם לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק, המהוות רשימה סגורה. זאת ועוד: על מנת שתצמח לתובע עילת תביעה על פי החוק עליו להראות כי הפגיעה בו נעשתה בשל השתייכותו לאחת מהקבוצות המאופיינות לפי עילות הפליה אלו. דומה כי חיזוק נוסף למסקנות אלו נמצא בסעיף 7 לחוק, המקנה מעמד של תובע גם ל"תאגיד העוסק בהגנה על זכויותיו של מי שאסור להפלותו לפי חוק זה". 15. ומכאן לענייננו: שוורץ - להבדיל מחברו וודגה - לא הופלה על ידי המשיבה מחמת השתייכותו לאחת הקבוצות המאופיינות לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק. שוורץ נכנס למועדון ללא קושי בשלבו הראשון של הערב, וכאשר כניסתו נאסרה בשלב מאוחר יותר לא נעשה הדבר מחמת צבע עורו או מוצאו, אלא משום שהמאבטח סבר שהוא מפר את כללי ההתנהגות במקום. לשוורץ לא עומדת, אפוא, עילת תביעה לפי חוק איסור הפליה. 16. זאת ועוד אחרת: אף אם הייתה עומדת לשוורץ עילת תביעה לפי חוק איסור הפליה, הרי שיסודה של עגמת הנפש שנגרמה לו אינו בהפלייתו שלו, כי אם בהפלייתו של חברו וודגה. מזווית ראיה זו, שוורץ הוא נפגע משני אשר ניזוק בעקיפין עקב הפלייתו הפסולה של וודגה. בהינתן שהפלייתו של וודגה בניגוד לסעיף 3 לחוק איסור הפליה היא עוולה אזרחית שהוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלות עליה, אין נזקו של שוורץ בר פיצוי גם מן הטעם שלא מתקיימות לגביו אמות המידה שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990). 17. ב"כ המערערים טען כי דחיית תביעתו של שוורץ בנימוק שלא הופלה תוביל לכך, שלא ניתן יהיה להושיט סעד גם, למשל, לבן זוג של מי שכניסתו למקום ציבורי נאסרה בשל מוצאו, או לאם שכניסתה נאסרה משום צבע עורו השחום של ילדהּּ. אני סבור, כי תוצאה זו אינה הכרחית, שכן ניתן יהיה לקדם את פניה למצער בשניים אלו: האחד, ראיית ה"קבוצות" המאופיינות לפי עילות ההפליה שבסעיף 3 ככוללות את קרוביהם מדרגה ראשונה של יחידיהן, באופן שגם הם ייראו במקרה מתאים כנפגעים עיקריים שההפליה כוונה אליהם; השני, בהינתן שבן הזוג או ההורה יסווגו כנפגעים משניים - סיוגן של אמות המידה שנקבעו בעניין אלסוחה הנ"ל, כפי שכבר נעשה בהקשר אחר בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פ"ד סב (2) 218 (2007). נושאים אלו אינם צריכים הכרעה בענייננו ויש להניח כי יתבררו בעתיד במקרה מתאים. 18. מסקנתנו דלעיל מייתרת את הצורך לעסוק בשאלת אחריותם האישית של משיבים 2-6 בהקשר לתביעתו של שוורץ. 19. בשולי הדברים אוסיף כי שאלת אחריותם האישית של משיבים 2-6 התעוררה בבית משפט קמא גם במסגרת תביעתו של וודגה. צודק ב"כ המערערים בציינו כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה התביעות האישיות נגד משיבים 2-6 נזנחו, אינה מדויקת, שכן המערערים עתרו בסיכומיהם באופן מפורש לחיובם האישי של המשיבים (ראו: עמ' 27 סעיף ח' לסיכומים). אלא שבשלב זה של ההתדיינות הפכה הסוגיה לתיאורטית גרידא, שכן אין מחלוקת שמשיבה 1 שילמה לוודגה את מלוא החוב הפסוק (פרוטוקול הדיון מיום 10/10/13, עמ' 4 ש' 8). זאת ועוד: טיעונם של המערערים בסוגיה זו היה מקוטע וחלקי ונסמך על הנחת מוצא מוטעית, לפיה סעיף 8 לחוק איסור הפליה מטיל אחריות אישית על בעלי מניות גרידא (ראו: סעיף 5 לעיקרי הטיעון). כפועל יוצא מכך, לא הניחו המערערים בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים מטעמם כל תשתית עובדתית או משפטית לטענה, כי משיבים 2-6 או מי מהם היו "מנהל פעיל" במשיבה 1, או "שותף", או "עובד בכיר האחראי לנושא הנדון", כמשמעותם של מונחים אלו בסעיף 8 לחוק. משכך הם פני הדברים ומשהפכה הסוגיה לחסרת כל נפקות מעשית, אין מקום להוסיף ולעסוק בה. תביעת שוורץ בגין תקיפתו על ידי המאבטח 20. חומר הראיות מבסס כדבעי את הממצא כי במהלך הדין ודברים שהתפתח מחוץ למועדון בין שוורץ לבין המאבטח שלח האחרון אגרוף לעבר פניו של שוורץ. הלה הובהל לבית חולים, שם נמצאו חתך על גבה שמאלית, שנתפר על ידי רופא פלסטיקאי, והמטומה על ארובת עין שמאל. לאחר שעות מספר של השגחה שוחרר שוורץ לביתו תוך שהומלץ, בין היתר, על משככי כאבים לפי הצורך, ביקורת תפרים בעוד 3 ימים בקופת חולים, הוצאת תפרים עוד 7 ימים בקופת חולים, ו-3 ימי מחלה (ראו: סיכום אשפוז מיום 11/9/09). 21. בית משפט קמא דחה את תביעתו של שוורץ בגין אירוע התקיפה על יסוד הנימוקים המצטברים הבאים: תביעתו נגד חברת האבטחה נזנחה; הגם שלא ניתן לקבוע ששוורץ נקט באלימות כלשהי עדיין אין להתעלם מתרומתו לקטטה; שוורץ לא הגיש חוות דעת רפואית; שוורץ זכה לפיצוי של 3,000 ₪ בהליך הפלילי שננקט נגד המאבטח. 22. ב"כ המערערים השיג לפנינו על קביעותיו דלעיל של בית משפט קמא. ב"כ המשיבים תמך בהן ואף הוסיף עליהן משלו. 23. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין ערעורו של שוורץ להתקבל. להלן אנמק את מסקנתי: א. בסיכומיו בבית משפט קמא בקש שוורץ לחייב בפיצויים את כל המשיבים, לאמור: הן את משיבה 7, הן את משיבה 1 אשר במסגרת הסדר דיוני בתביעה נפרדת שהוגשה נגד המאבטח נטלה אף היא אחריות למעשיו (פרוטוקול ת"א 30441-11-10 מיום 4/5/11). יצוין, כי המשיבים מצידם לא העלו בסיכומי תשובתם כל טענה לפיה התביעה בעניין זה נזנחה, כביכול, או כי משיבות 1 ו-7 יהיו פטורות מלשאת בסכום הפיצוי שיקבע. ב. בית משפט קמא לא השתכנע ששוורץ נקט באלימות כלשהי עובר לתקיפתו על ידי המאבטח. כדברי השופטת המלומדת: "...אם דחף המאבטח את שוורץ, והאחרון דחפו בחזרה ואז הכה בו המאבטח באגרוף קפוץ, או אם היה זה ללא אלימות כלשהי מצד שוורץ, אין ביכולתי לקבוע...". בנסיבות אלו לא היה מקום לייחס לשוורץ תרומה להטחת האגרוף בפניו. אף אם היו למאבטח עניין לגיטימי וסמכות לפנות את שוורץ מה"שטח הסטרילי", כטענתו, הרי היה עליו להסתפק בהפעלת כוח סביר. על פני הדברים, הטחת האגרוף בפניו של שוורץ לצורך זה לא הייתה מידתית. ג. שוורץ לא הגיש חוות דעת רפואית, אך בעדותו, שנתמכה בתעודת חדר המיון, די כדי לבסס פסיקת פיצוי הולם בגין נזקו הלא ממוני. במסגרת קביעת שיעורו של הפיצוי יש להתחשב הן במהותה של הפגיעה ואופייה כפי שעלו מתעודת חדר המיון, הן מתחושת ההשפלה של שוורץ, אשר הוכה בפומבי בפתחו של המועדון ונזקק לפינוי רפואי. ד. נוכח מכלול הנתונים הייתי אומד את סכום הפיצוי המגיע לשוורץ בגין התקיפה בסך של 15,000 ש"ח, צמודים ונושאי ריבית כחוק החל מיום האירוע. מסכום זה יש לנכות את הסך 3,000 ₪ שקיבל שוורץ במסגרת ההליך הפלילי נגד המאבטח, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מיום תשלומו לשוורץ. בהינתן שההליכים נגד משיבה 1 עוכבו עקב פירוקה, תישא בסכום זה משיבה 7 בלבד. סוף דבר 24. אציע לחבריי לקבל את ערעורו של שוורץ בגין אירוע התקיפה ולחייב את משיבה 7 לשלם לשוורץ את הסך המפורט בפסקה 23ד לעיל. כל יתר חלקי הערעור - ידחו. משיבה 7 תישא בהוצאות שוורץ ובשכר טרחת עו"ד בגין ההתדיינות לגבי אירוע התקיפה, בסכום כולל של 3,000 ש"ח, צמודים ונושאי ריבית כחוק החל מהיום. בכפוף לאמור לעיל, אין צו להוצאות בערעור. יצחק ענבר, שופט השופטת יהודית שבח: אני מסכימה. יהודית שבח, שופטת השופט שאול שוחט: אני מסכים. שאול שוחט, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' ענבר. אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהעליה האתיופית