הבקשה לדחייה על הסף בגין העדר עילות תביעה. 17. ההלכה הנוהגת בבקשות לסילוק תובענה על הסף היא, שזהו צעד קיצוני, שיש לנקוט בו רק מקום שאין אפשרות, ולו רחוקה, שהתובע יזכה בסעד המבוקש בתביעתו. לפיכך, לא ייעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו אלא במקרים קיצוניים בלבד (ראו ע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, ([] 1.9.2005); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ( 4.6.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) 170 (2009)). לפיכך, יש לבחון אם כתב התביעה מגלה עילות תביעה, ולו בדוחק. כמו כן, יש לבחון אם קיימת עילת תביעה על פי העובדות הכתובות בתובענה, בהנחה שהן נכונות. טענות כנגד נכונותן, אין בהן להשפיע כאשר נבדק אם יש לסלק תביעה על הסף (וראו רע"א 9801/05 עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל נ' לאומי פיא חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ, 26/2/06, והאזכורים שם בפסקה 8). 18. מכתב התביעה ומהעובדות הנטענות בו, עולות העילות הבאות: הפרת הסכם, פגיעה בקניין שלא כדין, הצגת מצג כוזב, התרשלות במקום בו היתה חובת גילוי, התנהלות שלא בתום לב באשר להליכי התכנון ובאשר לאי מתן ההתחייבות לבנק לצורך רישום משכנתא נוספת לטובת בנק לאומי לישראל. 19. לכאורה, על פי הסכם החכירה, אין לתובעת עילת תביעה בשל השינויים שחלו עקב הפרצלציה החדשה על פי התב"ע או על פי תוכנית התרש"צ. בסעיף 11 לתנאי החכירה הוסכם כי המינהל זכאי לשנות את גבולות המגרש. העילה היחידה העולה מכאן, היא לגבי דמי החכירה - אם יחול שינוי בגבולות המגרש ובערכו, יש לשלם את ההפרשים בדמי החכירה בין לנתבע, אם הערך עלה, ובין לתובעת, אם הערך פחת. התובעת שילמה, כאמור, לנתבעת את ההפרש בדמי החכירה בסכום של כ-70,000 ₪. לא מן המותר להביא את סעיף 11 לתנאי החכירה: "11. שינוי גבולות המגרש וקביעה סופית של שטחו: (א) החוכר מצהיר, כי ידוע לו ששטח המגרש וגבולותיו אינם סופיים וכי עלולים לחול בהם שינויים כתוצאה משינויים בתכנון על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, הסדר קרקעות וכיוצא באלה. (ב) החוכר מצהיר שידוע לו כי בעקבות מדידה לצורכי רישום עלול להתברר ששטח המגרש קטן יותר או גדול יותר מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש. (ג) במקרה וכתוצאה משינויים כאמור בסעיף קטן (א) לעיל יוגדל או יוקטן שטח המגרש ו/או ישתנו גבולותיו וכן במקרה ויתברר כאמור בסעיף קטן (ב) לעיל ששטח המגרש קטן יותר או גדול יותר מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש החוכר מתחייב: (1) להסכים לכל שינוי בגבולותיו ואו בשטחו של המגרש כפי שיווצר עקב השינויים הנזכרים בסעיף קטן (א) לעיל. (2) להסכים לכל קביעה בדבר שטחו של המגרש כפי שייקבע בעקבות מדידה לצרכי רישום כנזכר בסעיף קטן (ב) לעיל. (3) לראות את המגרש בגבולותיו ובשטחו החדשים כנשוא החכירה ולקבל את החזקה בו. (ד) אם כתוצאה משינויים כאמור בסעיף קטן (א) ואו (ב) לעיל ישתנה ערך המגרש, יתוקנו דמי החכירה לפי השטח הסופי לפי הערכת השמאי הממשלתי לתאריך קביעתו של הערך היסודי של המגרש וכל צד מתחייב לשלם לצד השני רק את ההפרשים שינבעו מהתיקון הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה מתאריך קביעתו של הערך היסודי של המגרש ועד לתשלום ההפרשים הנ"ל בפועל". 20. לכאורה, בשל ההסכמה לשינויים, יש אף ויתור על תביעה נגד המינהל על כל פגיעה במגרש, למעט חישוב מחדש של דמי החכירה. אולם, על אף שנקודת המוצא למסע פרשנות הוא לשון החוזה, יש להתחשב גם בנסיבות נוספות המלמדות על אומד דעת הצדדים (ע"א 3894/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום, 6/6/13 - פסק הדין של השופט ג'ובראן; רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאטומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ, 26/2/12). מההתכתבות של התובעת עם המינהל עלה, לכאורה, כי המינהל כן מכיר בחובה לשלם לתובעת פיצויים אם נפגע קניינה; במכתב המינהל מיום 12/11/06 (נספח יג לכתב התביעה) כתב המינהל בסעיף 3: "3. אילו נגרמו למרשתך נזקים כשלהם, המוכחשים, בעקבות הפרצלציה אשר בוצעה בשטח הנידון, להם יתברר כי אחראי המינהל, נכון זה האחרון לפצותה... לשם בחינת טענות הצדדים בדבר השלכות הפרצלציה, מציע המינהל לפנות אל השמאי הממשלתי המחוזי... לשם קביעה מוסכמת וסופית, האמנם זכאית מרשתך לפיצוי כלשהו מהמינהל, כטענתה. אילו יתברר אצל השמאי הממשלתי המחוזי כי אכן נגרמו נזקים כספיים למרשתך בעקבות אותה פרצלציה, יקוזז סכומם מהחיובים המגיעים למינהל בעקבות ביצועה ובכלל ומרשתך תשלים את התשלומים הנדרשים לזכות המינהל (חישוב ייערך בהקדם האפשרי). ברי כי אילו תיוותר יתרה לזכות מרשתך, ישלם לה אותה המינהל". עמדתו של הנתבע במסמכים אלו היא שהוא אמנם איננו מודה בנזקים, אולם אם ישנם נזקים עקב הפרצלציה והשלכותיה, ככל שיקבע כך השמאי הממשלתי, הוא מוכן לפצות את התובעת בגינם. משמע כי בעצם החבות לפצות בגין הפרצלציה, אין הנתבע כופר. לא ניתן לקבוע עתה, כי הכוונה היתה רק לדמי חכירה. לפיכך, קיימת לתובעת עילת תביעה בנדון, ויש לבחון, על ידי הבאת ראיות, אם אמנם היתה הסכמה לפיצויים מעבר לדמי החכירה, ואם מגיע החזר דמי חכירה כלשהו לתובעת עקב השינויים במקרקעין שלה. 21. עילת תביעה נוספת שהיתה לתובעת היא על פי דיני הנזיקין והלכות תום הלב, בגין אי יידועה על ידי הנתבע על כוונותיו לעשות פרצלציה במקרקעין. התובעת לא הבהירה מה היה ביכולתה לבצע אם היתה מודעת לתוכניות של השינוי בגבולותיה. התובעת טענה, כי הנתבע הודיע לה על כוונותיו אלו רק ב-2004 וטען כי הפרצלציה בוצעה, מה שהיה לטענתה מצג שווא על מנת "להרדימה" כך שלא תפעל למימוש זכויותיה. 22. אצא, כדרכנו בדיון בבקשה לדחיה או למחיקה על הסף, מהנחה כי דבריה של התובעת נכונים ואני קובעת, כי בשלב זה חסרות עובדות על מנת לקבוע אם התנהלותו של המינהל היתה חסרת תום לב בכך שלא יידע את התובעת על הליכי הפרצלציה. עולה מדבריו של פרופ' נמדר בספרו "הפקעת מקרקעין" (תשע"א-2011) כתב בעמ' 14, בהתייחסו לחובה לפנות לכל בעלי המקרקעין על מנת לקבל הסכמתם, כי ייתכן שיש עילה בעניין זה לתובעת: "לכאורה, על השאלה, מהי חלוקה שלא בהסכמה, ניתן לענות בפשטות, שזו היא תכנית 'שלא הושגה עליה הסכמתם של כל הבעלים הנוגעים בדבר'. מילים אלו גם רומזות לכך שעל הרשות המתכננת לנסות ולקבל, בתחילה, הסכמת המשתתפים, ורק אם היא לא משיגה הסכמה שכזו, היא יכולה לאשר תכנית שלא בהסכמה, ואולם בפועל אין הדברים מבוצעים בדרך זו. לרוב, תכנית לאיחוד וחלוקה תכלול מספר רב של משתתפים ולא קל יהיה לקבל עליה את הסכמת כל המשתתפים, והטלת חובה כזו לקבל הסכמה שכזו איננה מעשית וגם אין בה צורך". יש אם כן לברר אם בנסיבות של המקרה היתה חובה כלשהי על המינהל ליידע את התובעת על הליכי הפרצלציה, מעבר למה שקבע חוק התכנון והבניה באשר לחובות יידוע. על כן, גם בעניין זה קיימת עילת תביעה לתובעת. 23. עילה נוספת שהיתה לתובעת היא בשל מסירת מידע מטעה על ידי הנתבע, אשר אמר לה, לטענתה, כי הליכי הפרצלציה הסתיימו. התובעת מבקשת לפצותה בגין נזקי הפרצלציה בעילה נזיקית שהיא - הנתבעת גרמה לה לחשוב כבר ביום 21/11/04, בפגישה שנערכה בין הצדדים, כי ביצוע הפרצלציה הושלם (סעיף 17 לכתב התביעה). באותו הינף קולמוס, בו טענה התובעת כי המצג משנת 2004 מנע ממנה לתבוע לפי סעיף 197 (פסקה 46 בכתב התביעה), הודתה התובעת כי זכות זו לא נפגעה; בסעיף 18 לכתב התביעה טענה: "בשלהי שנת 2006 התברר לתובעת, כי הצהרה זו הייתה הצהרה שקרית וממועד זה ואילך כל נסיונותיה של התובעת לתקן את המעוות בדרך של הסדר ו/או פיצוי על אובדן זכויותיה הקנייניות נתקלו בחומה". ובסעיף 19 לכתב התביעה: "לתובעת התברר לתדהמתה כי המנהל הטעה אותה במתכוון ודאג 'להרדמתה'...בעת שהמנהל לא השלים את הפרצלציה ועשה להפקדת התוכנית בשנת 2005 ולאישורה ב-29/9/05". וראו גם נספח יב' שצורף לכתב התביעה, מכתב מיום 27/6/2006 ששלח בא כוחה של התובעת לנתבע בו נרשם בסעיף 6 כי בפגישה הציגה הנתבעת מצג מטעה שהפרצלציה הושלמה, ובסעיף 7 "אך לאחרונה ובדיעבד נמסר למרשתי, כי הצהרה זו היתה הצהרה שקרית". דהיינו, התובעת ידעה עוד בשנת 2006 כי המצג משנת 2004 לפיו התוכנית כבר אושרה, לא היה נכון, מאחר שהיא אושרה בשנת 2005. מכאן, התובעת ידעה על המועד בו אושרה התוכנית, מספר חודשים לאחר אישורה ע"י הוועדה לתכנון, ולכן במועד בו נודע לה, בשנת 2006, עמדה לתובעת זכות התביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון ובניה, ונותרו לה במועד זה למעלה משנתיים ומחצה להגיש את התביעה בגין נזקי הפרצלציה כאמור בסעיף 197(ב) לחוק הנ"ל, הקובע כי תביעה לפיצויים תוגש תוך שלוש שנים מתחילת תוקפה של התכנית. משלא הגישה התובעת את התביעה לפיצויים במועד הקבוע בחוק, התנתק הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען (הפסד ההזדמנות לתבוע לפי סעיף 197 את נזקי הפרצלציה) לבין המעשה הנזיקי של הנתבעת (הטעיה). הנתבעת אף לא יכולה להיבנות מהסקירה הסטטוטורית מיום 6/2/07 שלטענתה יש בה להמשיך להטעות, בשעה שבעת קבלת סקירה זו לידיה כבר ידעה על המועד בו התוכנית אושרה. לפיכך, הטענה שנגרמו לה הפסדים בשל מצג הנתבע כיוון שהיא לא יכלה לתבוע את הועדה המקומית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, איננה מקימה עילת תביעה במקרה כאן. 24. עילת תביעה שאין למוחקה או לדחותה על הסף היא זו, שעל פיה נטען כי בשל המצג המוטעה, בתקופה שבין יצירת המצג ועד אישור התוכנית. יהיה מקום לברר אם הסתרת המידע, ככל שיש חובה על המינהל למסור אותו, גרמה לתובעת נזק בכך שבאותה תקופה יכלה להתנגד לתוכנית, מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכוייה להצליח בכך. 25. העילה הנוספת היתה בגין אי מתן התחייבות לרישום משכנתא מבנק לאומי. טענתו של הנתבע היתה שהתובעת לא מילאה אחר תנאים בהסכם על מנת שהוא ייעתר לבקשה. גם בעניין זה, אינני סבורה שיש למחוק את העילה על הסף. יש לברר בהליך של בדיקת העובדות, אם התנהלותו של הנתבע היתה תמת לב בעניין זה. 26. אך מובן הוא שאינני קובעת מאומה בעניין נכונותן של העילות או בשאלה אם התנהלותה של התובעת, כפי שתוכח, תהווה התרשלות רבתי מטעמה, עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי או כרשלנות תורמת בדרגה זו או אחרת. 27. משהתייחסתי לעילות, הגיע המועד לבדוק אם הן התיישנו. הבקשה לדחיה על הסף בשל התיישנות 28. סילוק תביעה על הסף עקב התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה ( 24.3.2008). 29. התובעת טענה, כי מדובר בתובענה במקרקעין, שתקופת ההתיישנות עליה היא של 25 שנים וכי היתה הודאה מצד הנתבע בעילות התביעה ולפיכך, ובהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, יחל מירוץ ההתיישנות מיום ההודאה. הנתבע טען כי התביעה איננה "תביעה במקרקעין" (וראו סעיף (2) לחוק המקרקעין) אלא תביעה לתשלום פיצויים ולפיכך התביעה התיישנה בתום שבע שנים מיום שקמה לתובעת עילת תביעה. 30. לדעתי, התביעה היא תביעה לפיצויים. אין זו "תביעה במקרקעין". לפיכך, אני מורה כי ההתיישנות תהיה בתום תקופה של שבע שנים (וראו בין היתר ע"א 258/88 משה פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ''ד מד(2) 576, סעיף 7 לפסק הדין). 31. הנתבע טען שהתובעת ידעה על אפשרות של פינוי המגרש לכל המאוחר ביום 12/12/00. בתאריך 21/8/00 פורסמה הודעה בדבר הפקדת תוכנית מפורטת מס' 472 שאושרה ביום 29/9/05. ניתן להבין מהבקשה, כי הנתבע טען שאותה תוכנית שחלה גם על המגרש של התובעת, התוותה את הגבולות החדשים, כפי שאושרו בסופו של יום בהליך הפרצלציה. המינהל הוסיף וטען כי בהתאם לתקנות רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) הודעות ועדת התיאום (צרכי ייצוג מעוניינים בפניה) תשכ"ד-1964,סעיף 3(א) ראש הועדה מפרסם לא יאוחר מ-15 ימים לפני מועד ישיבת ועדת התיאום האמורה בסעיף 3 לחוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) תשכ"ד-1964, הודעה ברשומות בעתון היומי הנפוץ באזור שבו הוקם השיכון הציבורי ובמשרדי הרשות המקומית שבתחום שיפוטה הוקם השיכון הציבורי שבה יצויינו מקום הישיבה, מועדה ותוכנית השיכון הציבורי בה תדון לראשונה הועדה באותה ישיבה. הודעה זו כמוה כהזמנת מעוניינים. מכאן, טען המינהל, שהתובעת היתה רשאית להגיש את הסתייגויותיה לועדה, וקיימת חזקת ידיעה ביחס לתרש"צ ואו למועד הישיבה ואו להחלטת הועדה. על כן המירוץ ההתיישנות מתחיל, לעמדת המינהל, ביום 12/12/2000, שאז נולדה עילת התביעה, מועד בו אושרה התרש"צ. לחילופין, המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות היה זה שבו התרש"צ קיבל אישור "כשר לרישום" על פי חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה), תשכ"ד-1964, בדצמבר 2000, על כן נטען כי התביעה התיישנה. 32. ישנה, אם כן, מחלוקת עובדתית בין הצדדים אם יש למנות את מרוץ ההתיישנות מיום פרסום תוכנית 472; מיום אישור התוכנית; או מיום אישור תוכנית רישום השיכונים אשר לטענת הנתבעת התבססה על תוכנית 472 ולכן ניתן לראות ביום שאושרה, דצמבר 2000, כמתן תוקף לתוכנית 472. לעניין זה מפנה הנתבע לכך שהתובעת לא ערערה על תוכנית רישום השיכונים ולא פעלה בהתאם לתקנות רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה), המסדירות את הדרך והמועדים להתנגדות לתוכנית. 33. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). נהוג לקבוע כי היום שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות הוא היום שבו נולדה עילת התביעה, והתובע יכול היה לתבוע על פיה: "'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה ע"א 242/66 [1]; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 121). ה'יום שבו נולדה עילת התובענה' הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 331/74 [2]). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ראה ע"א 115/52 [3] בעמ' 575)" (ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liqiudation), פ"ד מד(2) 265, 271). מירוץ ההתיישנות יחל מהמועד שבו היתה לתובעת יכולת להגיש את תביעתה. אני סבורה כי היה זה רק מיום אישור התב"ע, בתאריך 29/9/05, שאז הבשילה עילת התביעה שטענה לפגיעה בקניין והעילה לפיה היה על המינהל להודיע לתובעת על הליכי התכנון. מכאן שעילות תביעה אלו לא התיישנו. באשר לעילה הנובעת מהסרוב הנטען לתת את ההתחייבות לבנק לאומי, מועד תחילת ההתיישנות הוא מיום הסרוב. התובעת טענה כי היתה פניה של בנק לאומי לנתבע ביום 2/11/05, והנתבע סרב. אני סבורה כי בסמוך למועד זה, החלה תקופה ההתיישנות. מאחר שהתביעה הוגשה ביום 8/5/12 לא התיישנה גם עילת תביעה זו. 34. משפסקתי כך, התייתר הצורך לדון בשאלות אם היתה הודאה בזכותה של התובעת לתבוע את נזקיה, מה שמאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות או בהארכה בשל אי ידיעת העובדות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מחיקת התביעה על הסף בשל נזק ראייתי ושיהוי 35. הנתבע טען כי התובענה הוגשה בשיהוי ניכר: הליכי הפרצלציה הסתיימו עם מתן התוקף לתוכנית, ביום 29/9/05 ואילו התביעה הוגשה ביום 8/5/12, חודשים מספר לפני כניסת ההתיישנות לתוקפה. בע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל, 23/2/2010, בפסקה 35, נכתב: "דחיית תביעה מחמת שיהוי תיעשה במקרים נדירים, בהם הוכיח הנתבע כי בנוסף לשיהוי התקיימו שני תנאים נוספים: התנאי הראשון הינו שהשיהוי מבטא ויתור על זכויות או ייאוש מצד התובע; התנאי השני הינו כי עקב השינוי הורע מצבו של הנתבע (ראו: עניין צימבלר, לעיל, בעמ' 69-70; עניין תלמוד תורה, לעיל, בעמ' 446; עניין חיים, לעיל, בעמ' 635). תנאי נוסף שנזכר בפסיקה עניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לב של המשתהה (ראו: עניין צימבלר, לעיל, בעמ' 69-70; עניין תלמוד תורה, לעיל, בעמ' 446). מכל מקום, גם כאשר תנאים אלו מתקיימים עדיין לביהמ"ש שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ראו: עניין וינברג, לעיל, בפסקה 19)" (ההדגש בקו שלי. ש.ש). 36. הנתבע טען שיש לסלק את התובענה על הסף בשל נזק ראייתי שנגרם לו עקב השיהוי בהגשת התובענה. הנתבע טען כי משום שבשירות הציבורי מתחלפים העובדים, ובנידוננו פרשו עובדים שנטלו חלק מכריע בטיפול בעניינה של התובעת, הרי נגרם לה נזק ראייתי כבד. 37. אינני מקבלת את הטענה שיש לסלק את התובענה על הסף בשל שיהוי וגרימת נזק ראייתי. בבוא היום לתת את פסק הדין, יישקלו טענות באשר לנזק ראייתי לנתבע ועד כמה השיהוי עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה להכיר בו כמספיק על מנת לדחות תביעה. בדרך כלל שיהוי איננו עילה לדחיה או מחיקה על הסף, שכן יש צורך בהוכחות להראות אם אמנם נגרם נזק ראייתי ואם היה ויתור מצד התובע על עילתו וייאוש ממנה. אציין אף כי, לכאורה, מההתכתבות בין הצדדים, לא עולה תמונה של ויתור התובעת על תביעותיה. העובדה שהתובעת שילמה על פי תביעת הנתבע סכום כסף בשל עליית ערך המגרש, איננה מהווה ויתור. לא ברור אם תשלום זה לא בא אלא על מנת לקבל את ההתחייבות לבנק. על כל פנים, ברור ששאלה זו, אם אמנם התשלום היה לשם ויתור על כל הנזקים, כאשר הנתבעת מכחישה זאת, היא עניין להוכחה, ואין לסלק את התביעה על הסף בשל כך. התוצאה והחלטה על המשך ההליכים בתיק 38. הבקשה לדחייה על הסף נדחית, למעט העילה לפיה הנתבע הוא שגרם לתובעת להפסיד את האפשרות להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. 39. בנסיבות החלטתי שלא לחייב בהוצאות, כאשר בעת פסיקת ההוצאות בפסק הדין, אתחשב גם בהליך זה. 40. אני מורה לצדדים להגיש את עדויותיהם וראיותיהם בתצהירים במקום חקירה ראשית;התובעת - עד ליום 19/10/14; הנתבע - עד ליום 20/11/14. ככל שמי מהצדדים יבקש להגיש חוות דעת של מומחים או שמאים, עליהם להגישן לכל המאוחר עד למועד אותו קבעתי להגשת תצהירים. העדר עילהסילוק על הסףשיהויהתיישנות