ערעור על אי ציות לשוטר לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961, ועונשו נגזר לקנס בסך 1,800 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, פסילה למשך שלושה חודשים מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה ופסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, וכן עונש מאסר על תנאי לשלושה חודשים למשך שנתיים. המערער מערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין. העובדות בקצרה: 1. ביום 20.11.2010, בסביבות השעה 18:55 הגיע המערער נוהג במשאית לשוק הסיטונאי בצריפין. בכיכר סמוכה לכניסה לשוק הסיטונאי עמד שוטר לבוש מדים וכיון את התנועה אל עבר חניה בסמוך ל"מפעל הצינורות", נוכח עומסי התנועה במקום וכדי למנוע חסימת הכניסה לשוק ולמספר עסקים אחרים וכן על מנת ל"קבל מספר" (כנראה מספר כניסה לשוק הסיטונאי, נ.א.). מהכרעת הדין עולה כי על אף שהשוטר הורה למערער לנסוע אל עבר "מפעל הצינורות" כאמור, המשיך האחרון אל עבר תחנת הדלק שבסמוך ועצר בתחומה. השוטר נסע אחרי המערער אל תחנת הדלק, בין השניים התפתח דין ודברים שבסופו ייחס השוטר למערער עבירה של אי ציות לשוטר על שלא ציית להוראותיו והמשיך לעבר תחנת הדלק כאמור. פסק הדין בבית משפט קמא: 2. השופטת קמא דחתה את גרסת המערער לפיה השוטר לא דיבר עמו ולא עצר אותו בכיכר, אלא "סימן לו ביד" או "עשה לו סיבוב עם היד" ואילו המערער לא הבינו. תחת גרסה זו העדיפה את גרסת השוטר, כך: "השוטר הסביר שהוא כיוון את התנועה על ידי כך שהוריד את המשאיות לפני פתיחת השוק לחניון מסודר בכניסה למפעל על מנת למנוע חסימת הכניסה למספר עסקים וקבלת מספר. השוטר אף רשם באופן מפורש כי עצר את הנאשם והורה לו לרדת לחניון מפעל צינורות ולקבל מספר ובנוסף אמר לו לא להיכנס לתחנת הדלק שכן הן מלאות משאיות ואין חניה ואם רוצה לקנות אוכל יחנה בחניון צינורות ויעלה ברגל, אולם הנהג התחיל בנסיעה ובניגוד להוראותיו נכנס לתחנה". (ראו עמ' 11 בהכרעת הדין, שורות 26-32) לטובת המערער הסכימה השופטת קמא להניח כי השוטר אכן לא ביקש מהמערער, בעל פה, לפנות אל מפעל הצינורות, אלא סימן בידו אל עבר החניה בלבד. גם בזאת לא היה כדי להושיע את המערער, שכן השופטת קמא מצאה אינדיקציות המעידות על כך שהמערער מכיר את הנוהל במקום בשעות עומס, כפי שהעיד על כך בעצמו, ולכן הבין היטב את הוראת השוטר להמשיך בנסיעה לעבר החניה במפעל הצינורות. נוכח כל זאת קבעה כי המערער קיבל הוראה ברורה משוטר במדים, כי ההוראה היתה מובנת אך המערער החליט שלא לא לציית לה, ולכן הרשיעה אותו בתקנה האמורה לעיל. במסגרת העונש שנגזר על המערער שקלה השופטת קמא את עברו המכביד הכולל 123 הרשעות קודמות ואת העובדה שבמקצועו המערער הוא נהג משאית. טענות המערער: 3. המערער טוען שהשוטר לא דיבר עמו אלא סימן בידו בלבד, תנועה לא ברורה, אותה לא הבין המערער. עוד נטען כי הרשעת המערער היתה על פי הודאת השוטר לבדה, כי השוטר לא זכר פרטים מהאירוע ונצמד לתוכן הדברים שכתב בעת האירוע. לעניין העונש שנגזר על המערער נטען כי העונש חורג לחומרה, וכי מקום בו עסקינן בעבירת אחריות קפידה, בדומה לעבירה שעבר המערער, לא ניתן להטיל עונש מאסר או מאסר על תנאי, שכן המשיבה לא הוכיחה כי התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הדרוש לעונש כאמור. עוד נטען לעניין עונש הפסילה, כי העבירה שבה הורשע אינה מחייבת עונש פסילה מינימאלי. המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין ומוסיפה כי סעיף 22(ג) בחוק העונשין התשל"ז- 1977 קובע אפשרות לדון אדם שהורשע בעבירת אחריות קפידה למאסר, אם הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות במסגרת היסוד הנפשי. בנסיבות המקרה כאן, כך טוענת המשיבה, הוכחה מודעותו של המערער להוראות השוטר ולכן הוכחה, לכל הפחות, רשלנותו על לא נענה לה. מכאן, לגישתה, אין כל מניעה לגזור על המערער מאסר על תנאי. דיון והכרעה: 4. לאחר עיון בכלל הראיות שלפני, בכתבי הטענות, פסק הדין ובפרוטוקול בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת המערער לפיה "לא הבין" את הוראת השוטר לפנות אל מפעל הצינורות ובשל כך המשיך ונכנס אל תחנת הדלק. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הדברים שאמר בעת האירוע עצמו, שכן, כאמור לעיל, לאחר שהמערער המשיך לעבר תחנת הדלק והשוטר המשיך אחריו, התפתח דין ודברים בין השניים במסגרתם טען המערער כי השוטר התבטא כלפיו באופן בלתי מכובד. בבית משפט קמא ביקש המערער לייצג את עצמו. במסגרת חקירת השוטר שאל המערער את השוטר כך: ש (המערער, נ.א.): " כשאני נכנסתי לכיכר, זה היה במוצאי שבת, וכל התחנות שם הכל עמוס, הכיכר עמוס, התחנות דלק עמוסות, נכון? ת (השוטר, נ.א.): נכון ש(המערער, נ.א.) האם כשאני נכנסתי לכיכר אתה סימנת לי לרדת למטה מדגים סיבוב עם היד) נכון? ת (שוטר, נ.א.): לא זוכר. לפי מה שרשמתי עצרתי אותך ודיברתי איתך. ש (מערער, נ.א): אתה רק סימנת לי ולא דיברת איתי. (שם בעמ' 2 בפרוטוקול, ש' 19-24) בהמשך העיד בעצמו: "באתי לכביש מהכביש הראשי נכנסתי לשוק הסיטונאי, בכיכר השוטר אכן היה שם וכפי שהוא הסביר והוא סימן לי ביד ולא דיבר איתי ולא עצר אותי ועשה לי סיבוב עם היד. אני נכנסתי לתחנת דלק ישר ימינה, זה תחנה פרטית לא הספקתי לעצור, הגיע אלי עם הטוסטוס שלו והוא אומר לי למה אתה נכנס ועניתי לו וירדתי מהרכב ואמרתי לו שאני לוקח משהו ואני יוצא. הוא אמר לי שאם לא תזוז אני מניאק ואני אקרע אותך, נכנסתי לתחנת דלק ואמרתי לו שאני קונה משהו והולך. הוא אמר לי להוריד את האוטו במפעל צינור ותחזור ברגל ונכון נותנים מספרים שם, אמרתי לו שאני עמוס בסחורה יקרה 100000 שקל ואני לא יכול לעזוב את האוטו וההמתנה היא ארוכה מאוד" (שם בעמ' 4 בפרוטוקול, ש' 16-23) בחקירתו הנגדית השיב המערער: "ש (המשיבה, נ.א.): אז אם הטענות שלך הוא עשה לך סימון ואולי אתה צריך לעשות סיבוב אתה לא שואל אותו ת (המערער, נ.א.) : כשיש לחץ הוא עושה לנו ככה, אם אין מקום בתחנת דלק אנחנו לבד יורדים, כולנו חברים שלו." (שם, בעמ' 6 בפרוטוקול, ש' 2-3) מן הדברים עולה כי המערער מגיע למקום לעיתים תכופות ומכיר את הנוהל "כשיש לחץ הוא עושה לנו ככה", ו- "כולנו חברים שלו" משמע די היה בתנועת השוטר כדי לכוון את התנועה, כשהסיבה לכיוון התנועה לעבר החניה ידועה למערער, כפי שהעיד בעצמו. המערער עצמו מעיד ש"כל התחנות שם הכל עמוס.. התחנות דלק עמוסות", כלומר שהתקיימו התנאים לכך שהשוטר נוהג בהם להסית את התנועה לעבר מפעל הצינורות. גם מתגובתו לפיה "אני לוקח משהו ואני יוצא" ובהמשך" "אני עמוס בסחורה יקרה.. ואני לא יכול עזוב את האוטו" ניתן להסיק כי המערער הבין כי אינו רשאי לחנות בתחנת הדלק העמוסה וכי עליו לפנות לעבר חניית מפעל הצינורות. מכל אלה באתי לכלל מסקנה כי אין להתערב במסקנות ובקביעות העובדתיות שהסיקה שופטת קמא, מה גם שמלכתחילה התערבות כגון זו שמורה למקרים חריגים, שלא התקיימו בעניין זה. לעניין העונש; לשון תקנה 23(א)(1) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מורה כך: "23. (א) עובר דרך חייב לציית - (1) להוראות שנותן שוטר במדים, שוטר שהזדהה בתעודת מינוי, או אדם הנמנה עם הג"א כשהוא בתפקיד רשמי בפועל מטעם משטרת ישראל ובמדים, או שיש עליו סימן זיהוי חיצוני בולט אחר שאושר, או שוטר צבאי במדים או פקח עירוני במדים שהוא עובד רשות מקומית שהוסמך בידי מפקד מחוז או ראש אגף התנועה במשטרת ישראל לאחר שקיבל הכשרה מתאימה (בתקנה זו - פקח עירוני);" ב"כ המערער טוען כי מדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה, עבירה בגינה לא ניתן להשית עונש מאסר או מאסר על תנאי. סעיף 22(ג) בחוק העונשין, הדן באחריות קפידה, מורה כך: "22. (א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה. (ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה. (ג) לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". מן הדברים עולה, לכאורה, כי מקום בו היתה אצל המערער מחשבה פלילית או רשלנות בנוגע ליסודות המקימים את העבירה, הרי שניתן להשית עליו עונש מאסר, גם בעבירה מסוג זה. יחד עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות האירוע כאן, אין צורך להכריע האם הוכח היסוד הנפשי של המערער בבית משפט קמא אם לאו, שכן דומני שהעונש שהושת עליו היה לחומרה, גם בהתחשב בעברו המכביד של המערער. אני מוצאת כי יש לבטל את עונש המאסר על תנאי שהושת על המערער. יתר רכיבי העונש נותרים בעינם. משטרהמשפט תעבורהאי ציות להוראת שוטרתקנות התעבורהערעורשוטר