טענת המערער, כי בהעדר מועד מוסכם לפירעון ההלוואה המועד הוא תוך זמן סביר ממועד מתן ההלואה, ובענייננו, לכל המאוחר, שנה מהסכם פירוק השותפות - נדחתה. בית משפט קמא קבע כי את הזמן הסביר יש לגזור מנסיבות ההלוואה, מטרותיה והליכי המסחר בין הצדדים. בהתאמה הוא קבע כי בענייננו הדרישה נעשתה תוך זמן סביר ממספר טעמים: ההסכמה בעניין ההלוואה הייתה בין בני משפחה לשותפים, המערער הודה כי הפירעון אמור היה להיות מרווחי החברה, ורווחים כאלה לא צמחו לפחות עד שנת 2008. חיזוק לכך מצא בית המשפט בהסכם השותפות בין הלווים, שקבע שהפירעון יהיה מתוך הרווחים ולאורך זמן. בית המשפט מצא חיזוק לסבירות מועד הדרישה גם באישורים החוזרים של הצדדים את החוב ואת חובתם לשלמו, לרבות בהודעת המערער בתצהיר משנת 2008. דינה של טענת ב"כ המערער, שלא הייתה הודאה של מרשו כפי שקבע בית המשפט, להידחות נוכח הצהרות המערער בתצהיר ת/5 בסעיפים 9, 10. יש לדחות את טענת המערער, כי לא היה מקום להסתמכות בית המשפט על ההליכים שהתנהלו בין השותפים, בשל כך שהמשיבה אישרה שלא הייתה מודעת להם. ההליכים שבהם מדובר הם קבלה שהוציאה החברה לפקודת המשיבה, סיכום דברים מיום 30.6.98, פסק בורר משנת 2004, פסק הדין בעניינו של שאול כהן ותצהיר שהגיש המערער שם. אף אם המשיבה לא הייתה מודעת למסמכים, יש בכך כדי ללמד על כוונת הצדדים כפי שהלווים ראו אותה, דהיינו שראו בה חובות למשיבה, חובות בני קיימא. לא מצאנו ממש בטענה כי התייחסות בית המשפט להליכים האמורים מהווה הרחבת חזית. בכתב התביעה התייחסה המשיבה מפורשות לפסק הבורר ולסיכום הדברים, והבאת ראיות נוספות מעבר לאלו אין בה להוות הרחבת חזית. טענת המערער כי לא נטענה טענה של הודאה בזכות, ושעל כן בית המשפט היה מנוע מלבסס החלטתו על הודעה שכזאת, גם כן דינה להידחות. התייחסות בית המשפט למסמכים השונים שנזכרו לעיל, הייתה כאמור לעניין כוונות הלווים והזמן הסביר לפירעון. בית המשפט לא קבע כי מדובר בהודאה בזכות. המערער תמך בתביעת אחיו בגין ההלוואה לאותה שותפות, באותן נסיבות, תביעה שהוגשה בשנת 2006. גם תביעתו של אחי המערער הייתה בגין הלוואות שניתנו בשנים 1996 ו-1997, וחהוגשה ללא ספק בחלוף זמן סביר לשיטת המערער. אנו סבורים שגם מטעם זה מנוע המערער מלטעון לעניין הזמן הסביר כאן. זהות הלווה המערער טוען שלא היה מקום לקבוע כי ההלוואה ניתנה לבעלי המניות להבדיל מהחברה. בית המשפט קבע קביעתו נוכח התנהלות החברה המדמה שותפות, והאחריות ההדדית של שותפיה. גם בעניין זה דין הטענה להידחות. המערער בתצהירו בתביעת אחיו הצהיר כי הצדדים (שהיו בעלי המניות בחברה (סעיף 8), פנו למקורות חיצוניים לנטילת הלוואה, וכי "בין הצדדים מוסכם כי המקור להחזר ההלוואות, ככל שלא יעלה בעד הצדדים להשיב ממקורותיהם, יהיו הכנסות החברה" (סעיף 9). אין ספק שהדברים מדברים בעד עצמם. זהות המלווה לבסוף לא מצאנו להתערב במסקנת בית המשפט כי המשיבה, ולא אחותה, היא המלווה. מדובר בקביעה שבמהימנות שאין בית משפט שלערעור מתערב בה. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור. אנו מחייבים את המערער בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסכום של 25,000 ₪. העירבון שהפקיד יועבר למשיבים. הלוואה