מבקשים לבטל פסק דין בטענה כי הוא הושג ב"תרמית" וכי התגלו ראיות חדשות לטענת התובעים, "התרמית" נעוצה בטענתו של הנתבע במהלך הבוררות והדיון בבית המשפט, כי הם אינם דיירים מוגנים בחנויות, וכי "תרמית" זו עולה מ"הראיה החדשה" שהושגה: הסכם רכישה של הבניין, מיום 1.1.90, בין בעלי הבניין דאז ובין הנתבע ואחיו המנוח (נספח 11 לכתב התביעה), בו נכתב במפורש ("והואיל השלישי"), כי "הקונה מצהיר כי ידוע לו כי הנכס מוחזק ע"י דיירים מוגנים עפ"י חוק הגנת הדייר". בתצהירו הפנה התובע ל"ראיה חדשה" נוספת שהתגלתה לו, לטענתו: הסכם הקומבינציה שנעשה בשנת 1996 בין הנתבע ואחיו המנוח ובין היזמים (נספח 11 לתצהיר), כאשר בהגדרת "המקרקעין" נכתב כי קיימות במגרש 3 חנויות המושכרות בדיירות מוגנת. לטענת התובעים, אם הראיות הללו היו מוצגות בפני בית המשפט, הוא לא היה מחייב אותם לשלם לנתבע את הסכום שנפסק. 8. הנתבע מבקש לדחות את התביעה. לטענתו לא התקיימו התנאים לביטולו של פסק דין חלוט. ראשית, התובעים לא פירטו כיצד הגיעו לידיהם "הראיות החדשות" הנטענות, ומדוע הם לא יכלו להשיגן קודם לכן. לטענתו, הסכם הקומבינציה עם היזמים אף צורף בתגובה שלו ושל אחיו לבקשה לצו מניעה זמני שהגישו התובעים לבית המשפט. שנית, אין במסמכים הללו כדי לשנות את תוצאות פסק הדין, שכן טענותיו בהליכים שהתקיימו התייחסו לעילות פינוי על פי חוק הגנת הדייר ולחיובם של התובעים ב"דמי שימוש כלכליים" בהסתמך על אותו חוק ועל הפסיקה הרלבנטית. דיון 9. כידוע, בחקיקה לא נקבע הסדר לקיומו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי, בדומה להסדר שנקבע בעניין זה לעניינים פליליים, והדבר הוסדר למעשה בפסיקת בית המשפט העליון. פסק הדין העיקרי בעניין זה ניתן בע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, ובו צוינו שתי עילות עיקריות לקיומו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי: א. עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק הדין הושג במירמה; ב. התגלותן של ראיות חדשות. בהתייחס לעילה השניה הוסיף בית המשפט (עמ' 370): "הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין". בענין שנדון בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.10, ) קבע בית המשפט, כי ניתן לגלות גמישות מסוימת בתנאי הנזכר של "שקידה סבירה", "במקרים בעלי חשיבות ציבורית או עוול משמעותי לאחד הצדדים" (פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטת ארבל, אך ראו הסתייגותו בנדון של כב' המשנה לנשיאה ריבלין). 10. בענייננו אני סבור שלא התקיימו העילות המצדיקות את ביטולו של פסק הדין שניתן ואת קיומו של "משפט חוזר". כיוון שעילת התרמית ועילת הראיות החדשות נכרכו בטיעוניהם ובכתביהם של התובעים בכריכה אחת, אתייחס לשתיהן יחדיו. 11. ראשית, התובעים לא טרחו כלל לפרט בכתב תביעתם ואף בתצהירו של התובע, כיצד הגיעו לידיהם "הראיות החדשות", כאשר אחת מהן: ההסכם עם היזמים - אף לא הוזכר בכתב התביעה אלא בראשונה בתצהיר העדות הראשית, והנתבעים אף הוכיחו כי הסכם זה כבר צורף על ידם עוד בהליכים שהתקיימו בבית משפט השלום. רק בחקירתו (עמ' 2-3) טען התובע לראשונה, כי המסמכים הגיעו לידיהם מאת רמי לוי, בנו של אחיו המנוח של הנתבע. יצוין, כי לאחר תום הראיות הגיש הנתבע בקשה "להבאת ראיה מפריכה", אליה צורף תצהיר של האחיין רם לוי המכחיש את טענת התובע. דחיתי את בקשתו מהטעמים הנזכרים בהחלטתי (מיום 9.7.13), אך כבר באותה החלטה הבעתי את דעתי, כי "יכול ויהא ערך ראייתי גם להימנעות התובעים מהעדתו של רם לוי", וכך אני אכן סבור. מוטל היה על התובעים להוכיח כיצד הגיעו לידיהם "הראיות החדשות" ומתי, ולכן היה עליהם להעיד את רם לוי. אי-העדתו, בהעדר כל הסבר סביר, פועלת לרעתם ולטובת הנתבע (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1890). מלבד זאת, התובעים לא נימקו מדוע הם לא פעלו על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקנות 113, 116, 117), לקבלת צו לגילויו של הסכם הרכישה ולעיון בו, אם לטענתם מדובר במסמך מהותי שיכול היה לשנות את תוצאת פסק הדין, שהרי ברור היה שהוא קיים. הוא הדין במסמך ההתקשרות עם היזמים, גם אותו יכלו התובעים לבקש לגלותו ולאפשר להם לעיין בו, מה גם שהוא צורף למעשה, כאמור, לתגובת הנתבע בהליכים קודמים שהתקיימו ביניהם. בנסיבות אלה אני סבור, שהתובעים לא זו בלבד שלא פעלו בשקידה סבירה לקבלתם של המסמכים הנזכרים, אלא גם זאת שלא עשו מאומה לקבלתם, ודרישתם הנוכחית לביטול פסק הדין בשל "גילויים" של אותם מסמכים היא דרישה חסרת תום לב. 12. שנית, וזה העיקר לטעמי, אין במסמכים הללו כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. הנמקה זו כוחה יפה גם לטענת "התרמית" העמומה שנטענה (בהקשר זה אני מפנה גם לעדותו של התובע, עמ' 5, בה התקשה להסביר מהי התרמית הנטענת). אזכור קיומם של דיירים מוגנים בחנויות בבניין בהסכם הרכישה ובהסכם עם היזמים אינו אלא תיאור של מצב קיים, ואין בו כדי לגרוע מזכותו של הנתבע לטעון לקיומם של עילות פינוי המוכרות על פי חוק הגנת הדייר ועל פי הפסיקה המתייחסים לדיירים מוגנים, וכן אין באותו אזכור כדי למנוע ממנו לטעון, כי התקיימו טעמים על פי אותו חוק ועל פי אותה פסיקה, המחייבים את התובעים, למרות הסכמי הדיירות המוגנת שנחתמו עמם, ושלא הוכחשו על ידי הנתבע מעולם, לשלם לו "דמי שימוש כלכליים וראויים". הארכתי לעיל בתיאור הרקע ובפירוט הטענות שהעלה הנתבע בהקשר זה כדי להראות, כי אין בטענותיו כדי לסתור את העובדה שהתובע 1 חתם בזמנו על הסכם שכירות דיירות מוגנת ביחס לחנות הדרומית וכי שני התובעים חתמו בזמנו על הסכם שכירות דיירות מוגנת ביחס לחנות הצפונית, אלא אדרבא, הן באו לומר כי אותם הסכמים הופרו, לטענתו, על ידיהם באופן המצדיק, לטענתו, את פינויים או את חיובם בדמי שכירות כלכליים. בכך לא באתי כמובן כדי להצדיק את טענות הנתבע, ובוודאי שאין מקום במסגרת זו לדון בגוף טענותיו ובגוף טענותיהם הנגדיות של התובעים (כפי שהתובעים ביקשו למעשה לעשות), אלא באתי לומר כי כל הנתונים הרלבנטים היו מונחים בפני בית המשפט, שעה שנתן את פסק הדין, וכי אין בכוחם של המסמכים, שהתובעים מבקשים להסתמך עליהם כעת, "לשנות את פני ההכרעה מיסודה" (הלכת טלטש). נמצא, שלא זו בלבד שלא הוכחה כל "תרמית", אלא גם זאת, שלא ניתן להישען על המסמכים הללו כדי להצדיק את ביטולו של פסק הדין שניתן ולעתור לקיומו של "משפט חוזר". תוצאה 13. התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ראיות חדשותתרמיתראיות