נטען כי העותרת זכאית לפטור מכוח סעיף 4(א)(2)(ד) וסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 מאחר שמדובר במוסד חינוך שפעילותו אינה למטרות רווח. עוד נטען כי העותרת פטורה מתשלום ארנונה גם מכוח הבטחה שלטונית שקיבלה ביטוי באישור המועצה. העותרת טענה כי מאחר שחוב הארנונה שנוי במחלוקת, לא הייתה המועצה המקומית רשאית לנקוט כנגדה בהליכי גבייה מנהלית. בנוסף טוענת העותרת כי יש לבטל את חיובי הארנונה שהוטלו עליה באופן רטרואקטיבי באשר, בין היתר, הטלת החיובים לשנת 2011 נעשתה בשנת 2012. כמו כן נטען שבאישור הממונה נפלה טעות כתיב, וכי תוקף האישור אמור היה להיות גם לגבי השנים 2010, 2011 ו-2012, ולא כפי שנרשם. לחילופין נטען כי מאחר שהעותרת מחזיקה ברישיונות הנדרשים ממשרד החינוך, הרי שלצורך קבלת הפטור היא אינה נדרשת לאישור הממונה במשרד הפנים לשנים 2011 ו-2012. בגדר העתירה הגישה העותרת גם בקשה לצו ביניים שיאסור על המשך נקיטת הליכי גבייה מנהליים נגדה. בדיון שהתקיים ביום 21.5.12 הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, ולפיו העותרת תפקיד בקופת בית המשפט את יתרת החוב הנטען לשנים 2011 ו-2012. בקשר לחובות הארנונה לשנים 2008, 2009 ו-2010 שנמחקו, ולטענת המועצה המקומית המחיקה נעשתה שלא כדין, התחייבה המועצה המקומית שלא לנקוט בהליכי גבייה מנהלית, ושאלת החבות בהם תתברר, אם היא תחליט לעשות כן, במסגרת תובענה אזרחית. המועצה המקומית העלתה טענות מקדמיות לדחיית העתירה על הסף: לטענתה, העתירה הוגשה בשיהוי, שכן הליכי הגבייה כנגד העותרת החלו כבר ביום 3.6.09 ונמשכו ברצף עד ליום 24.9.12. העותרת פנתה בעניין זה למועצה המקומית במכתב מיום 8.6.11, אולם השתהתה והגישה את העתירה רק לאחר כשנה. כמו כן נטען כי העותרת פנתה לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, עת פירטה את העובדות באופן מגמתי ולא צירפה לעתירתה את מלוא המסמכים והנתונים הרלוונטיים. המועצה המקומית הוסיפה שיש לדחות את העתירה על הסף גם בשל עשיית דין עצמי ואי תשלום הארנונה על ידי העותרת. כמו כן נטען כי העותרת לא מילאה תנאי מקדמי לבדיקת זכאותה לפטור כשלא צירפה להשגה את אישורו של הממונה. לגופו של עניין נטען כי העותרת אינה זכאית לפטור כאמור בפקודה. המועצה המקומית הפנתה לחוות דעתו של עו"ד א' צחור (נספח 10 לכתב תשובה) שלפיה העותרת היא חברה פרטית עסקית שאינה עומדת בתנאי הפקודה המזכים בפטור. המועצה המקומית טענה גם כי ההשגה שהגישה העותרת ביום 25.4.11 בעניין חיוב הארנונה לשנת 2011 נענתה במכתב מיום 18.5.11 ממנהל הארנונה, שבו התבקשה העותרת להמציא אישור ממונה תקף ("מכתב התשובה"). בקשר להשגה על חיוב הארנונה לשנת 2012 נטען כי לא נתקבל אישור הממונה בגין שנה זו. כמו כן נטען כי כתב ההשגה לא נתקבל במועצה, וכי כתב ההשגה שהעתקו צורף לעתירה (נספח 4ג' לעתירה) הוא "מזוייף ו/או מפוברק". המועצה המקומית דחתה גם את יתר טענות העותרת בקשר לפטור מכוח הבטחה מנהלית ובקשר לחיוב העותרת בארנונה לשנת 2011 באופן רטרואקטיבי, וטענה כי אישור המועצה אינו מהווה הבטחה מנהלית, וכי החיובים לשנת 2011 הם חיוב "בזמן אמת" שהעותרת הגישה עליו השגה ופעלה לקבלת פטור בגינו. בעיקרי הטיעון ציינה העותרת כי במכתב התשובה אין הודעה על דחיית בקשתה לפטור, ולכן אין לראותו כתשובה להשגתה. בקשר להשגה שהוגשה לשנת המס 2012 צירפה העותרת תצהיר של עובד המכללה, אשר הצהיר כי כתב ההשגה הוגש למשיבה וכי על ההשגה הוטבעה חותמת המועצה המקומית וחתימת הפקיד שקיבל את ההשגה (נספח 2 לעיקרי הטיעון). העותרת חזרה על טענתה שבהיותה מוסד חינוך מוכר שפעילותו אינה למטרות רווח, יש לפטור אותה מתשלום ארנונה מכוח הוראות הפקודה. דיון לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שהוגש על ידם הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות על כל חלקיה. בפתח הדברים יש להסביר תחילה את המסגרת הדיונית של העתירה. טענתה העיקרית של העותרת, גם אם לא היחידה, היא שיש לראות את ההשגות שהיא הגישה בהתאם לסעיף 3(א)(2) של חוק הערר כאילו התקבלו, ולכן יש לקבוע שהיא פטורה מחוב ארנונה או מחובות ארנונה לשנים 2011 ו-2012, וכפועל יוצא מכך אין לנקוט כלפיה הליכי גבייה. לכאורה מתעורר קושי דיוני נוכח טענה זו של העותרת, שכן לפי סעיף 6 של חוק הערר הביקורת הערעורית על החלטה בהשגה לפי סעיף 3 לחוק הערר (על כל חלופותיו) היא על דרך הגשת ערר לוועדת הערר, והביקורת השיפוטית על ועדת הערר היא בערעור מנהלי בהתאם לתוספת השנייה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים תש"ס-2000. יחד עם זאת, ואף שהדבר לא נטען על ידי מי מן הצדדים, אני מוכן להניח שכפי שאסביר להלן, בנסיבות העניין עתירה מנהלית, ולא ערעור מנהלי, היא הדרך הדיונית המתאימה להכרעה במחלוקת. טעמו של הדבר הוא שהעותרת טוענת שההשגות שהיא הגישה למנהל הארנונה לא נענו, ולכן חל סעיף 4(ב) לחוק הערר הקובע כי "לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר... את מועד מתן התשובה...". במצב דברים זה ניתן לומר שאם, כטענת העותרת, נמנע מנהל הארנונה מלהחליט בהשגות שהיא הגישה, כי אז לא היה באפשרותה להגיש ערר לוועדת הערר כמתחייב מסעיף 6(א) לחוק הערר, וממילא גם לא יכלה להגיש ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר. אשר על כן ההכרעה בעתירה מחייבת, בראש ובראשונה, הכרעה בשאלה אם אכן מתקיימות הנסיבות המתוארות בסעיף 4(ב) של חוק הערר, המקימות לעותרת את הבסיס לטענה שהשגותיה התקבלו, שכן תשובה חיובית לשאלה זו תייתר את הצורך להכריע בטענותיה האחרות של העותרת שלפיהן היא זכאית לפטור מכוח הפקודה. ההשגה לשנת 2011 אין מחלוקת שביום 25.4.11 הגישה העותרת למנהל הארנונה השגה על החיוב לשנת 2011 (נספח 6 לתשובת המועצה המקומית). בהשגה טענה העותרת שהיא פטורה מארנונה בגין מבנה בית הספר מכוח הסכם, מכוח הבטחה שלטונית, מכוח הפקודה ומכוח אישור הממונה. מתשובת המועצה המקומית עולה כי ביום 18.5.11 שלח מנהל הארנונה מכתב תשובה לעותרת (נספח 7 לתשובת המועצה המקומית) שבו נאמר שבניגוד לנאמר בה, לא צורף להשגה אישור תקף של הממונה, וכי ניתנה לה ארכה של עשרים ואחד ימים להמצאת האישור. לכך השיבה העותרת במכתב מיום 8.6.11 שבו היא ציינה שהיא פועלת לקבלת אישור הממונה, שהעניין נמצא בטיפול משרד הפנים וכי האישור הדרוש טרם התקבל אצלה. על רקע זה ביקשה העותרת לדחות את המועד להצגת האישור לתקופה נוספת (נספח 8 לתגובת המועצה המקומית). על רקע האמור, טענת העותרת שיש לראות את ההשגה שהיא הגישה כאילו התקבלה בשל העדר החלטה של מנהל הארנונה היא, לכל הפחות, תמוהה. למנהל הארנונה, וכמותו גם למועצה המקומית, אין סמכות לקבוע אם העותרת היא "מוסד חינוך" שיש לפטור אותו מארנונה כאמור בפקודה, וסמכות זו יוחדה לממונה (עע"מ 10673/05 מכללת הדרום, עמותה לקידום החינוך הגבוה באשדוד נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (31.12.07); עת"מ (חי') 17799-01-11 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית סכנין, פסקה 11 (29.1.12) ("עניין מכללת סכנין")). לכן, כאשר מנהל הארנונה השיב להשגתה של העותרת שהפטור שהיא טענה לקיומו מותנה בהמצאת האישור, יש לראות בכך החלטה של מנהל הארנונה ולא העדר החלטה כמשמעו בסעיף 4 לחוק הערר. העותרת טענה אמנם שתשובת מנהל הארנונה אינה בבחינת החלטה בהשגה, אולם כאמור אני סבור שאין בטענה זו כל ממש. ראשית, מפני שהעותרת עצמה טוענת (בסעיפים 36-41 של כתב העתירה) שבקשה לפטור כמוה כהשגה, ומכאן שכאשר לא אישר מנהל הארנונה את מתן הפטור יש לראות את תשובתו כדחיית ההשגה. זאת ועוד, בתשובתו העמיד מנהל הארנונה את העותרת על כך שטענתה לפטור איננה מבוססת והיא יכלה, בזמן אמת, לערור על כך לוועדת הערר. שנית, גם אם נפלה טעות כזו או אחרת בניסוח מכתב התשובה של מנהל הארנונה, אין העותרת יכולה להיבנות מכך. דומה כי הדברים שנאמרו בעניין זה בפסק הדין בעניין מכללת סכנין יפים גם לכאן: "סעיף 4 לחוק הערר לא נועד לאפשר לאזרח ליהנות מטעויות של הרשות או לשם ניצול מגבלת הזמן לזכות בהטבות שהוא יודע כי אינן מגיעות לו .... הסעיף נועד להגן על מי ששינה מצבו לרעה והסתמך על טעותה של הרשות ולא על מי שידע כי עניינו תלוי ועומד וכי עליו להשלים את החסר בבקשתו . העותרת (שהיא גם העותרת כאן, א"ק) ידעה כי עליה להמציא את אישור הממונה על המחוז כדי לזכות בפטור. ידיעה זו אינה מבוססת רק על חזקת ידיעת הדין אלא על ידיעה ממשית, שהרי בעבר פעלה העותרת לקבלת האישור והגישה בקשות בצירוף אישורים". סיכומו של עניין זה הוא שאני דוחה את טענת העותרת שיש לראות את השגתה כנגד החיוב לשנת 2011 כאילו התקבלה. ההשגה לשנת 2012 העותרת טוענת שביום 21.1.12 היא הגישה למנהל הארנונה השגה על החיוב בארנונה לאותה שנה (נספח 4ג' לכתב העתירה). מנגד טוענים המשיבים שהשגה כזו לא התקבלה. בקשר לכך טענו המשיבים כי בניגוד לכתב ההשגה שהגישה העותרת לשנת המס 2011, שמוצגת בו חתימת הפקיד שקיבל את כתב ההשגה, בכתב ההשגה לשנת 2012 אין חתימה כזו של הפקיד, ולא ברור למי הוגשה ההשגה. המשיבים טוענים גם כי במכתב העותרת למועצה המקומית מיום 16.4.12 לא נזכר דבר ההשגה לשנת 2012, עובדה המקימה את ההנחה שהשגה כזו כלל לא הוגשה. ככל הנראה, על רקע זה העלתה העותרת - בעיקרי הטיעון שהגישה - טענה עובדתית חדשה שלא נטענה בכתב העתירה, שלפיה ההשגה הוגשה למועצה המקומית על ידי עובד של העותרת, והיא אף הגדילה לעשות וטענה כי תצהיר העובד צורף לעיקרי הטיעון. בנסיבות שלא ניתן לבררן לא צורף התצהיר לעיקרי הטיעון, אלא שזה איננו הנימוק שבעטיו יש לדחות את טענת העותרת בענין זה. מושכלות ראשונים הם שבהליך המנהלי אין בית משפט יכול להידרש לטענה או לעניין שלא הובאו תחילה בפני הרשות המנהלית (עע"מ 5239/09 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז (16.9.09)), ומכוח אותו עיקרון, ועל דרך של קל וחומר, אין העותרת יכולה להסתמך על טענה ועל תצהיר שזכרם לא בא בכתב העתירה. זאת ועוד, בית משפט זה אמנם איננו ערכאה האמונה על בירור מחלוקות עובדתיות, ולכן לא ניתן להכריע במחלוקת העובדתית המתעוררת נוכח טענותיה של העותרת בענין זה. עם זאת, נראית לי טענת המועצה המקומית שמשנמנעה העותרת לציין את דבר ההשגה במכתב המחאה נגד הליך הגבייה המנהלי שאותו שלחה למשיבים ביום 16.4.12 (נספח 9 לתשובת המשיבים), וכשמצטרפת לכך חזקת התקינות המנהלית, אין מנוס מן המסקנה שיש להסיק לחובת העותרת שההשגה לשנת 2012 לא הוגשה. כפועל יוצא מכך יש לדחות גם את טענתה של העותרת שבהעדר החלטה של מנהל הארנונה יש לראות את ההשגה בגין שנה זו כאילו התקבלה. אישור הממונה טענתה החלופית של העותרת, שגם אותה אני רואה לדחות, היא שמאחר שהיא גוף הנתון לפיקוח משרד החינוך אין היא נדרשת לאישור הממונה. בעניין זה הפנתה העותרת למכתב קצין המחוז במשרד הפנים (ייאמר ויודגש שאין מדובר בממונה) מיום 26.9.11 (נספח 11 לכתב העתירה) שבו הוא אישר כי "כאשר מדובר במוסד חינוך הנכנס לגדרי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין)... והזכאי לפטור מלא מארנונה, אין צורך בהכרעת הממונה ויש להעניק פטור מלא למוסד בתנאי והוא עומד בתנאי סעיף 5ג(ה)(3)". טענתה האמורה של העותרת מעוררת קושי כפול. ראשית, מן המסמך לא ברור מהי סמכותו של קצין המחוז ועל יסוד מה הוא קבע את אשר קבע. העותרת הפנתה אמנם לפסק הדין עת"מ (חי') 20048-05-09 עמותת מרכז אלאת'רא אלתרבוי נ' עיריית אלשאג'ור (11.10.10) ("עניין אלשאג'ור") אולם מן הדברים שנאמרו שם לא ניתן להסיק דבר לענין תוקפו או למשקל שיש לייחס לאישור קצין המחוז. שנית, מן הדברים שנאמרו שם עולה כי ככל שהדבר נוגע לענייננו, הייתה על העותרת לכל הפחות החובה לפנות למשיבים ולהעלות בפניהם את הנימוקים שבעטיים יש לפטור אותה מחובת תשלום הארנונה בשל עמידתה בתנאי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודה. אין מחלוקת שהעותרת לא עשתה כן, וממילא אין לשעות עתה לטענותיה בעניין זה. אוסיף עוד, שכמוסבר להלן, העותרת לא טענה בפני מנהל הארנונה שהיא עומדת בתנאי אחר הקבוע בסעיף 5ג(ה)(3) לפקודה, היינו פעילות עסקית ושאינה למטרת רווח, ולכן אין מקום להדרש עתה לאישורו של קצין המחוז. זו אף זו, מן החומר שהוגש עולה שבכל זמן רלוונטי הייתה גם העותרת בדעה שלצורך קבלת הפטור עליה להציג למועצה המקומית את אישור הממונה. הראיה לכך היא שכאשר דחה מנהל הארנונה את ההשגה לשנת 2011, ביקשה העותרת ארכה נוספת כדי להמשיך ולפעול לקבלת אישור ממונה לשנים 2011 ו-2012, ועת הגישה את אישור הממונה מיום 4.8.10 היא זכתה לפטור בדיעבד ביחס לשנים 2008, 2009 ו-2010. העותרת טענה גם שבאישור הממונה נפלה טעות, ויש לקרוא אותו כאילו ניתן לגבי השנים 2011 ו-2012. לטענה זו לא הובאה כל אסמכתה עובדתית ולא ברור על יסוד מה היא נטענת, ומשכך אין מנוס מדחייתה. העותרת טענה כי אישור הממונה אמור היה להיות תקף לשנים 2010-2012 ולא כפי שנכתב בו. לטענתה, מאחר שהממונה אינו נוהג להחיל פטור מארנונה בתחולה רטרואקטיבית, הרי שניתן ללמוד כי האישור שניתן ביום 4.8.10 הוא צופה פני עתיד, קרי תקף גם לשנים 2011 ו-2012. בעע"מ 7217/10 אילנית מרכז לשיקום בע"מ נ' מדינת ישראל - הממונה על מחוז חיפה, פסקה 18 (27.6.12) ("עניין אילנית"), קבע בית משפט כי: "אין ספק אפוא באשר לזכאותו של מוסד חינוך לפטור, אך ברור גם שזכאי לכך רק מוסד שהגיש בקשה והוכר ככזה על-ידי הממונה על המחוז. ברגיל, המינהל התקין והשכל הישר מחייבים כי הפנייה לקבלת פטור תיעשה מראש - הן כדי להקל על בדיקת עמידתו של המבקש בתנאי הפקודה והן כדי למנוע שיבוש בתכנון התקציבי של הרשויות המקומיות. עם זאת, אין ללמוד מנוסחו של הסעיף (סעיף 4 לפקודה, א"ק) כי הסמכות המעוגנת בו שוללת, במישור הפורמאלי, הענקת פטור גם באופן רטרואקטיבי. ... המסקנה היא שבמישור הסמכות אין מגבלה פורמאלית על הפעלתה של סמכות ההכרה במוסד כ"מוסד חינוך" באופן רטרואקטיבי. עם זאת, אין ספק כי במישור שיקול הדעת רשאית הרשות לאמץ מדיניות מצמצמת ואף מצמצמת ביותר בכל הנוגע להכרה רטרואקטיבית במוסד כ"מוסד חינוך" מכל הטעמים שצוינו בפנינו - ההשלכות האפשריות על התכנון התקציבי של רשויות ויציבותן הכלכלית והקושי המעשי לבחון את התקיימות התנאים להכרה במוסד כ"מוסד חינוך" במקרה של פנייה מאוחרת. ככלל, אף ראוי שתעשה כן. עם זאת, משהגענו למסקנה שההגבלה על הענקת פטורים באופן רטרואקטיבי היא עניין של מדיניות וסבירות, העמדה בנושא זה לא יכולה להיות גורפת. גם אם תגובש מדיניות כללית בנושא (...), המדיניות צריכה להיות כפופה לחובתה הכללית של הרשות להפעיל שיקול דעת ולשקול מקרים חריגים (ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי, כרך א, 250 (2010))". נמצא כי הממונה רשאי להכיר רטרואקטיבית במוסד כ"מוסד חינוך", ובהתאם לכך אין לכאורה פגם בעובדה שאישור הממונה בענייננו ניתן בשנת 2010 והכיר בעותרת כבית ספר לצורכי פטור החל משנת 2008 ועד לשנת 2010. על כל פנים, לא ניתן להסיק מכך את מה שמבקשת העותרת והוא שנפלה באישור הממונה טעות כתיב. אציין כי לא נעלמה מעיניי טענת המועצה המקומית, שאישור הממונה לשנים 2008-2010 ניתן לעותרת בחוסר סמכות ולכן העותרת לא היתה זכאית לפטור שניתן לה על סמכו. מעיון בנוסח האישור עולה כי הממונה לא ציין שהוא מכיר בעותרת כ"מוסד חינוך" כפי שנדרש בסעיף 4 לפקודה, אלא נאמר כי "בתוקף הסמכות לפי סעיף 5(ג)(ה)(3)(צ"ל 5ג(ה)(3), א"ק) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה... מאשר לצורכי פטור את הנכס בו מתבצעת פעילות בית הספר...". עם זאת, כבר נפסק שלהבדיל מפטור על יסוד סעיף 4 לפקודה, פטור לפי סעיף 5 ג(ה)(3) לפקודה אינו מצריך את אישור הממונה, ומכל מקום, מאחר שבהסדר דיוני נקבע כי חבות העותרת בארנונה לשנים 2008-2010 תתברר בהליך אזרחי יהיה מקום לברר עניין זה בגדר אותו הליך ולכן איני רואה צורך להכריע בטענה זו. פטור מכוחה של הפקודה לעותרת רישיון זמני ממשרד החינוך לקיים בית ספר החל מיום 1.9.11 ועד ליום 31.8.13. כמוסד המחזיק בנכס המשמש כבית ספר חלות על העותרת הוראות סעיפים 4(א)(IV)(א) ו-5ג(ה)(3) לפקודה הקובעים את התנאים, הרלוונטיים לגביה לקבלת הפטור, כדלקמן: "4. למרות כל האמור בפקודת העיריות, 1934 - (א) ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפוסה אשר: - ... (IV) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד חינוך, בתנאי שהבנין או הקרקע התפוסה משמשים לאותו מוסד-חינוך: - (א)כגן-ילדים, בית-ספר, סמינר או בית-ספר מקצועי,... בתנאי כי לא יפטרו ממס כל בנין או קרקע תפוסה שהבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מדינה או כל אדם המחזיק בהם בשם כל המדינה, עדה דתית או מוסד דתי, אגודת צדקה או מוסד חינוך, אם אותה מדינה או אותה עדה דתית או אותו מוסד דתי, או אותה אגודת צדקה או אותו מוסד חינוך משתמשים בבנין או בקרקע התפוסה לאיזה צורך שתכליתו הפקת ריוח כספי. ... 5ג. ... (ה) על אף הוראות סעיפים קטנים (א) עד (ד), לא תוטל ארנונה כללית או אגרה על שטח נכס המשמש לאחד מאלה: ... (3) מוסד חינוך מוכר כמשמעותו בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, מוסד חינוך כמשמעותו בסעיף 5 לחוק האמור ובית ספר כמשמעותו בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, שחל עליו החוק האמור, שבו לומדים או מתחנכים באופן שיטתי יותר מ-10 תלמידים ושניתן בו חינוך גן ילדים, חינוך יסודי וחינוך על יסודי לתלמידים עד גיל 18 שנים וכן בית ספר מקצועי, כהגדרתו בחוק החניכות, התשי"ג-1953, והכל אם אינו למטרות רווח ולגבי השטח המשמש לחינוך או ללימוד כאמור ואשר אין בו פעילות עסקית;...". (ההדגשות הוספו, א"ק) סעיף 14 לפקודה קובע כי הסמכות להחליט אם נכס כלשהו משמש כ"מוסד חינוך" נתונה לממונה על המחוז במשרד הפנים . הסעיף קובע כך: "כל שאלה באם איזו עדה דתית או אם איזה מוסד או מוסד דתי או אם איזו אגודה היא אגודת צדקה או אם איזה מוסד הוא מוסד חינוך, יחליט בה הממונה על המחוז שבו נמצא הנכס אשר ביחס אליו נתבעים הפטורין ע"י אותה עדה או אותו מוסד דתי או אותה אגודת צדקה או אותו מוסד חינוך". בהתאם לסעיף 4 לפקודה, מוסד חינוך המבקש לקבל פטור מתשלום ארנונה צריך לפנות תחילה לממונה על מנת שזה יקבע אם אכן המוסד משמש כמוסד חינוך. רק לאחר שמבקש הפטור הוכר על ידי הממונה כמוסד חינוך, הוא יוכל לפנות למנהל הארנונה בעירייה על מנת שזה יקבע אם מתקיימים בעניינו יתר התנאים לשם קבלת הפטור, ובכללם אופי הפעילות ואי הפקת רווח (רע"א 8879/99 עיריית תל-אביב-יפו נ' המכללה לביטוח, פ"ד נז(2) 577, 585 (2003); עניין אילנית פסקה 18). לעומת זאת, פטור לפי סעיף 5 לפקודה יינתן כאשר המדובר במוסד חינוך מוכר ואין צורך בקבלת האישור מהממונה (עניין אלשאג'ור). עם זאת, גם לעניין הפטור לפי סעיף זה, מנהל הארנונה הוא המוסמך לקבוע אם המוסד עומד ביתר התנאים לקבלת הפטור, ובכללם אם המוסד איננו פועל למטרות רווח ואם לא מתקיימת בו פעילות עסקית. העותרת לא טענה שמתקיימים בה הסייגים הנוגעים לאי הפקת רווח ולפעילות שאינה עסקית, ולכן איני רואה צורך להרחיב בעניין זה, על אף הטענות והאסמכתאות הרבות שהביאה המועצה המקומית. מסקנתי היא לכן שלא עלה בידי העותרת להראות שהיא זכאית לפטור מכוח הפקודה, ואני דוחה את טענותיה בעניין זה. הבטחה שלטונית העותרת טענה שביום 22.5.07 התחייב בפניה ראש המועצה הקודם שהיא לא תחוייב בארנונה. העותרת טוענת כי התחייבות זו היא בגדר הבטחה שלטונית שהיא הסתמכה עליה, ומשכך יש לאכוף על המועצה המקומית לקיימה. בתשובתה טענה המועצה המקומית כי לא התקיימו בעניין זה כל היסודות לקיומה של הבטחה שלטונית, ומכל מקום, נסיבות העניין מחייבות את ביטול ההתחייבות הנטענת בהעדר כל תוקף חוקי לכך. עוד נטען כי גם אם תתקבל טענת העותרת בדבר הבטחה שלטונית, אזי משיקולים של טובת הציבור רשאית המועצה המקומית להשתחרר ממנה. על מנת לאכוף על רשות מנהלית לקיים הבטחה שלטונית נדרשים ארבעה תנאים מצטברים. הראשון, שנותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; השני, שהייתה לנותן ההבטחה כוונה להקנות לה תוקף משפטי; השלישי, שנותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחריה; והרביעי, שאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (בג"ץ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה, פסקה 15 (1.11.11)). אין מחלוקת כי אישור המועצה נחתם רק בידי מי שהיה אז ראש המועצה, אלא שהתחייבותו ניתנה ללא סמכות, מאחר שלפי סעיף 10(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) התשס"ז- 2007 וסעיף 193 לצו המועצות המקומיות, תשי"ג-1953, ראש המועצה לבדו אינו מוסמך לחייב את המועצה המקומית בהתחייבות כספית, אלא רק בצירוף חתימת הגזבר ובאישור שר הפנים ושר האוצר. מילוי דרישות אלו הוא תנאי מוקדם למתן תוקף מחייב להתחייבות המועצה המקומית, ואי קיומו שולל את תוקף ההבטחה שניתנה. בשורה של פסקי דין נקבע כי תכלית הדרישה היא להבטיח את חוקיות פעולות הרשות, וכן להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 22 (22.1.09); רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (20.12.10)). בהקשר זה נקבע בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, פסקה 64 (27.6.11), כי: "... כשם שלא ניתן להטיל תשלומי חובה אלא בחוק או על פיו, כך לא ניתן לשנות את שיעורי תשלומי החובה אלא בחוק או על פיו. בכלל זה, לא ניתן לתת הנחות, פטורים והקלות למיניהם בתשלומי החובה אלא אם יש יסוד לכך בחוק או בחיקוק מכוחו". (ההדגשה במקור, א"ק)) משכך, בהעדר כל סמכות שבחוק המתירה לראש המועצה לבדו להעניק לעותרת פטור כאמור על דעת עצמו, הרי שגם אם עשה כן זוהי הבטחה מנהלית שניתנה בחוסר סמכות ואין בה כדי לחייב את המועצה המקומית. אציין עוד שאף שלפי טענתה היה בידי העותרת אישור המועצה, היא פעלה להשגת אישור מהממונה בקשר לשנים 2008-2010, ומכאן שהעותרת לא הסתמכה על ההבטחה שניתנה לה והמשיכה לפעול להשגת האישורים הנדרשים לצורך קבלת פטור מארנונה על יסוד הפקודה. הליכי גבייה מנהלית הליכי גבייה מנהלית מאפשרים לרשויות לפשט את הליכי הגבייה, והם משמשים אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ומונעים השתמטות מהם (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, פסקה 17 (11.6.13)). יחד עם זאת, מאחר שהליכים אלו מעניקים בידי הרשות סמכות לבצע פעולות שיש בהן, מעצם טיבן, אפשרות פגיעה בזכויות הנישום, הרי שעל הרשות לעשות שימוש בסמכויות אלו בסבירות ובהגינות, ורק כאשר אין מחלוקת עובדתית של ממש בין הרשות לבין החייב לגבי החוב הסופי (עע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר (5.3.13); בג"ץ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים, פסקה 25 (20.12.10)). משקבעתי כי יש לראות את השגת העותרת לשנת 2011 כאילו נדחתה וכי את ההשגה לשנת 2012 היא לא הגישה, וכן כי אין לעותרת פטור בגין שנים אלה, אזי התוצאה היא שחוב העותרת לשנים 2011 ו-2012 הפך לחוב סופי, שאינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה. וככזה, רשאית המועצה המקומית לגבותו. טרם סיום אוסיף שלדעתי אין יסוד לטענת העותרת שחיוב הארנונה לשנת 2011 הוטל עליה בשנת 2012 ובאופן רטרואקטיבי. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שכבר ביום 25.4.11 הגישה העותרת השגה בגין חיוב הארנונה לאותה שנה, ובמצב דברים זה לא ניתן להבין על מה מושתתת הטענה. על יסוד כל האמור לעיל אני מחליט לדחות את העתירה. העותרת תשלם למועצה המקומית שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪. הממשלהעירייה