להכיר בפגימת יתר לחץ דם, כקשורה לרדיפות הנאצים בשיעור של 25% בלבד, וקבעה כי יש מקום להעלות את שיעור ההכרה, ובהתאם לתבחיני ועדת שני, לכדי 75% על-חשבון הרדיפות. מנגד, דחתה הועדה את עררו של המערער בפניה בעניין הפגימה הנטענת בתסמונת המעי הרגיז, כך גם נדחתה עתירתו של המערער בעניין תשלום למפרע בגין הכרה בפגימות כיב התריסריון וטחורים. החלטת הועדה: 2. המערער יליד 1937, וכשהמשיבה הכירה בפגימת יתר לחץ דם בשיעור של 25%, כשלטענתה גם הכרה זו הינה לפנים משורת הדין, בנימוק שהתיעוד הרפואי המוקדם ביותר שהוצג על-ידי המערער הוא מ- 1986, בעוד שלאור השתייכותו של המערער למעגל השני של הניצולים, בהתאם למסקנות ועדת שני, היה עליו להציג תיעוד על גילוי המחלה לפני 1985 להכרה בפגימה זאת. הועדה ציינה כי המערער העיד כי החל לסבול מיתר לחץ דם עוד בהיותו כבן 17, וכי אף קיבל טיפול רפואי נגד יתר לחץ דם, אולם אינו זוכר איזה תרופות נטל. הואיל ובדיון הראשון, בפני הועדה, הצהיר המערער כי אין ברשותו מסמכים רפואיים מוקדמים מ- 1986, וכי מאמציו להשגת תיעוד שכזה לא צלחו, נדחה הדיון לבקשתו בנסיון לאתר מסמכים. לאחר הדחייה, הציג המערער בפני הועדה, צילום מסמך רפואי מיום 10.6.62 (להלן: המסמך מ-1962), ובו תרשומת אודות יתר לחץ דם, אשר מכונה "רישום שוטף", הכולל רישומים שנעשו, ככל הנראה, על-ידי הרופא המטפל. בהתייחס למסמך זה, ציינה המשיבה כי רופאיה לא ראו את המסמך אשר הוצג, לראשונה, בדיון בפני הועדה. הגם שהועדה ציינה כי לאחר עיון במסמך קשה לקבוע האם אכן התאריך שליד הרישום האמור הינו 1962 או 1982, כפי שניתן להניח, מהשוואה לרישומים האחרים מאותו כתב יד, אשר מתייחסים לשנים 1986 - 1988, כך גם שאין כל תיעוד משך 24 שנים, למרות זאת, הואיל ותוכנו של המסמך לא נסתר, קבעה הועדה כי יש להתחשב במועד זה, דהיינו 1962. 3. עם זאת, דחתה הועדה את טענתו של המערער כאילו שייך הוא למעגל הראשון לפי תבחיני ועדת שני, בקבלה את טענות המשיבה, ולאשר הפנתה, כי בהתחשב בגילו של המערער וכן שאר הנסיבות, שייך הוא למעגל השני. 4. משכך, ובהתאם לקריטריונים כפי שנקבעו בועדת שני, קיבלה כאמור הועדה את ערעורו של המערער, באופן חלקי, וקבעה כי יש להעלות את שיעור ההכרה לכדי 75% על-חשבון הרדיפות. 5. בעניין השגות המערער בנושא תסמונת המעי הרגיז, הפנתה הועדה להחלטתה כי פגימה זו נדונה בעבר על-ידי ועדת העררים ונדחתה, וכי לא הוגשו ראיות חדשות לגביה, ועל כן אין מקום לדון בפגימה זו. בנוסף, דחתה גם את עתירתו של המערער בעניין התשלום למפרע, הואיל וגם נושא זה נדון והוחלט בו בעבר. טיעוני הצדדים: טיעוני המערער: 6. המערער מפרט בערעורו את אשר עבר עליו, כאשר בהיותו בן שנתיים וחצי ברחו הוריו יחד איתו ועם אחיו מפולין לרוסיה, שם נשלחו לסיביר, וכשילדותו הייתה רצופה סבל קשה, קור, נדודים קשים, רעב, סבל נפשי ועוד. כך גם תיאר אישפוזו בבית חולים משך זמן רב, בשל בעיות בריאות אלו או אחרות. כך תיאר המערער את פניותיו אל המשיבה, וההליכים המשפטיים שנקט, בכל הקשור להכרה בפגימות אלו או אחרות. 7. המערער חוזר ומפנה למסמך מ-1962, כך גם דף מעקב מיוחד על יתר לחץ דם. עוד טוען המערער כי הגם שאכן הרישום הראשון ליתר לחץ דם הוא מחודש יוני 1962, בנסיבות בהן חי בזמן המלחמה, סבל מיתר לחץ דם הרבה לפני המועד האמור, וזאת בגין מצבי חרדה, מתח, חלומות, מצבי לחץ, וכמי שנחשף לחוויות מצמררות. בנוסף, הסביר את העדר המסמכים בהיותו במוסדות עליית הנוער, וכי רק מעת שהשתחרר מצה"ל והשתייך לקופת החולים הכללית, וזאת בשנת 1960, ניתן היה לאתר מסמכים. כך גם הסביר כי עם מעברו בשנת 1995 לקופת חולים "מכבי", וכשהתבקש להעביר את צילום תיקו הרפואי, התיעוד היה רק משנת 1986 ואילך, חוץ מהמסמך מ- 1962. 8. בהתייחס למסקנות ועדת שני, טוען המערער כי המסקנות נובעות מעניינים פיננסיים, וכי מטרתן לחסוך על-גבם של ניצולי השואה, תוך שהמערער הפנה לדו"ח ועדת דורנר, לרבות אשר צוין על-ידי ועדה זו בסוגית הקשר הסיבתי. עוד טען, כי לאור האינדיקציות ועברו, קיים מבחינה סטטיסטית קשר סיבתי של מעל 50%, ועל- כן זכאי הוא להכרה במלוא תביעתו. דהיינו, כי יש לבחון את שאלת הקשר הסיבתי כפי שנבחנת שאלה זו בכל מקרה שבו נדרש קשר סיבתי, ומעת שהוכח קשר סיבתי מעל ל- 50%, די בכך לזכותו במלוא "הפיצוי". עוד מלין המערער, כי המשיבה ציינה בהחלטתה כי היא מכירה "לפנים משורת הדין", כאילו עשו חסד עימו. משכך, עתר להכרה בשיעור מלא, ובנוסף, גם הכללת תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות), תשמ"ד-1983 (להלן: תקנה 12). כך גם עתר כי בית המשפט יורה על ביטולה של החלטת ועדת שני, וכשגויה מעיקרה, כלשונו של המערער. המערער הדגיש כי נוכח נכותו המוכרת, גם אם לא תהא השלכה כספית להכרה מלאה, עומד הוא על כך שהצדק ייעשה. 9. בנוסף, חזר והפנה למסמכים בעניין תסמונת המעי הרגיז, כך גם טען כי מצבו הנפשי הורע לאחרונה. טיעוני המשיבה: 10. המשיבה ציינה כי סך נכותו הצמיתה והמשוקללת של המערער הינה בשיעור 88.59%, וכי בגין כל הפגימות הוענקה גם תקנה 12. 11. המשיבה טוענת כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינה של הועדה, וכי בכל מקרה, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור, אלא רק בסוגיה משפטית בלבד, בהתאם לסעיף 17(ח) לחוק. כך, טוענת המשיבה, כי בהסתמך על מסקנותיה של ועדת שני, לאור גילו של המערער בתום הרדיפות, על-מנת שניתן היה להכיר בשיעור מלא בפגימה, צריכה הייתה פגימת לחץ הדם להתגלות אצל המערער עד שנת 1955. משכך, מעת שהמסמך הראשון הינו לכאורה משנת 1962, לא היה ניתן להכיר בפגימה בשיעור מלא כקשורה לרדיפות. 12. המשיבה מתארת את התפתחות הפסיקה, לרבות הפרשנות המרחיבה, בכל הקשור להתייחסות לנכי רדיפות הנאצים, אולם מדגישה כי בכל מקרה, תנאי הכרחי לשם הכרה בנכות כמזכה בתגמולים, הוכחת קשר סיבתי בין הנכות ובין הרדיפות, תנאי הנדרש גם על-פי החוק הגרמני, וכפי שנקבע בפסיקה. 13. בהתייחס לדו"ח ועדת שני, טוענת המשיבה כי המלצותיה נועדו להקל על ניצולי השואה להוכחת הקשר הסיבתי בין מחלתם לבין אירועי השואה, וכשמסקנות אלו אומצו על-ידי המשיבה. משכך, ובניגוד לנטען על-ידי המערער, מסקנות אלו נועדו להיטיב עם הניצולים, ובמיוחד כי המלצותיה של הועדה לא ניתנו על-סמך קשר סיבתי-רפואי מובהק ומוכח. כך גם חוזרת המשיבה ומפנה לאשר נקבע במסקנות ועדת שני בכל הקשור להשתייכות למעגל הראשון או השני, וכך גם לגבי שיעור הפגימה. 14. משכך, טוענת המשיבה, כי דין הערעור להידחות, כך גם ביחס לטענות בעניין תסמונת המעי הרגיז, וכי בעניין לחץ הדם, הרי ככל שיעלה בידי המערער לאתר מסמכים מוקדמים, יוכל לחזור ולפנות למשיבה. דיון והכרעה: 15. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור. כפי שציינו לא אחת, עצם הצורך בדיון שכזה, קשה הוא ובמיוחד לאור כל אשר עבר על המערער. 16. בעניין תסמונת המעי הרגיז, לא נסתרה קביעת הועדה קמא, כי מדובר למעשה בערר חוזר שהובא בפניה, וללא ראיות חדשות, ועל כן בצדק נדחתה השגתו של המערער בנושא זה. 17. יש להקדים ולציין, וכפי שטענה גם המשיבה, כי בסופו של יום סמכותו של בית משפט זה מוגבלת היא, ובהתאם להוראות סעיף 17(ח) לחוק, הערעור הינו ב"נקודה משפטית בלבד", וראו רע"א 8154/11 ברדה נ' מדינת ישראל הרשות המוסמכת (13.11.11). לא מצאנו כי נפלה טעות משפטית בידי הועדה קמא. 18. למעשה, טענתו המרכזית של המערער נסובה אודות הסתמכות הועדה על מסקנותיה של ועדת שני. כפי שתואר בהרחבה בו"ע (ת"א) 730/08 מקובר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (2.12.09) מפי השופט פרידלנדר- יו"ר, הרקע להקמת הועדה בראשות פרופ' שני, מסקנות ועדת דורנר, בדבר הצורך בקביעת עקרונות לקשר סיבתי רפואי בין המחלות מושאי התביעות לבין הנרדפות המוכרת, בהליך מסודר, תוך ניתוח מסקנותיה של ועדת שני, לרבות בנושא לחץ דם. כל האמור, לאור הוראת החוק, לפיה על המשיבה לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין נרדפותו של הפונה בתקופת השואה לבין המחלה, וכמוסבר בהרחבה בחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 2215/10 זסלני נ' ראש ממשלת ישראל (1.6.10), לרבות בכל הקשור לרקע של הקמת ועדת שני. עוד הדגיש בית המשפט שם, כי: "... המלצות ועדת שני הן קריטריונים כלליים, המשמשים ככלים מנחים בידי הרשות המוסמכת, אולם בסופו של יום הרשות נדרשת לכל בקשה בנפרד, וככל שיש הצדקה להבחנת מקרה פרטני, רשאית היא להחליט כי הוא מצדיק סטיה מהקריטריונים". 19. כפי שציינו גם בעבר, למעשה המלצות ועדת שני, הינן המלצות מקלות ולא מחמירות, שנועדו להקל ולהיטיב עם הניצולים, ולהרחיב את מעגל הזכאים לפיצויים על-פי החוק. יתר על כן, לאור קבלת המלצות ועדת שני, לא נצרך הניצול להגיש חוות דעת רפואית או להוכיח קשר סיבתי זה או אחר, ובאופן שהמשיבה יכולה לבחון כל מקרה ומקרה, בהתאם לאותם קריטריונים שנקבעו באופן יעיל ומהיר [ראו: ע"ו (ת"א) 33647-02-11 לאור נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (26.1.12)]. בנוסף, ככל שמבקש המערער כי המשיבה לא תסתמך על מסקנות ועדת שני, נדרש הוא להוכחת טענתו, לרבות לגבי הקשר הסיבתי, הוכחה אשר נדרשת תימוכין, לרבות תימוכין רפואיים ועוד [ראו: ע"ו (ת"א) 26875-06-11 שוצמן נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (26.1.12)]. 20. לכאורה, לאור הנתונים במקרה דנן, אכן משתייך המערער למעגל השני, וכפי שציינה המשיבה, לאור מועד המסמך הראשון אשר יש בו תיעוד על יתר לחץ דם, לא ניתן להכיר בפגימה בשיעור מלא בגין הרדיפות. לעניין אחרון זה, יוער כי הועדה קמא, חרף הספק אשר העלתה בכל הקשור למועד הרשום באותה תרשומת של המסמך מ-1962, בחרה להתעלם מספק זה, ולהתחשב בו כמסמך אותנטי לשנת 1962, התחשבות אשר היה די בה לקבל באופן חלקי את עררו של המערער בפניה. דהיינו, להעלות את שיעור ההכרה ל-75%, אולם לא די היה בו, לאור המועד, להכרה בשיעור מלא. יוער, כי לא התעלמנו מטענותיו של המערער, כי סבל מיתר לחץ דם עוד טרם מועד המסמך מ- 1962, אולם לא די בטיעון שכזה, וללא סימוכין ו/או תימוכין. יתר על כן, אין גם להתעלם מאשר ציינה הועדה קמא, בכל הקשור ל"פער הזמנים" והעדר כל רישום מוצג, משנת 1962 כביכול ועד לשנת 1982. הנה כי כן, לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה קמא, ועל כן אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 21. בשולי הדברים יצוין, כי המערער טען בפנינו אודות מועד קבלת עיקרי הטיעון, כפי שטען כי זכאי הוא להוצאות בגין דחיית הדיון מחמת מחלתה של ב"כ המשיבה. אכן, ראוי כי ככל שמערער או משיב בערעור מול המשיבה אינו מיוצג, תמצא המשיבה את הדרך להמציא את עיקרי הטיעון במועד הקבוע בתקנות, ולא במשלוח בדואר, כאשר הדואר נשלח במועד בו היו אמורים עיקרי הטיעון להימסר לידי הצד שכנגד. עם זאת, בכל מקרה, על בית המשפט לבחון את הטענות הנטענות בערעור לגופן, כך גם בהתחשב בכך שבסופו של יום קיבל המערער את עיקרי הטיעון עוד טרם הדיון, ומשכך, אין מקום לשנות את התוצאה בגין הנטען בנושא זה. בכל הקשור לנושא ההוצאות לאור דחיית מועד הדיון, הואיל ובכל מקרה חרף דחיית הערעור אין בכוונתנו לפסוק הוצאות, אין מקום גם להידרש לנושא ההוצאות בגין דחיית הדיון בזמנו, וכשאין להתעלם גם מטענות ב"כ המשיבה אודות הנסיבות והפניות למערער טרם הדיון שנדחה. 22. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות וללא צו להוצאות. ניצולי שואה