חוק הבוררות אינו קובע מועד מחייב להגשת פסק בוררות לאישור ולפיכך, בקשה לאישור פסק בוררות אינה מוגבלת בזמן, והיא אף אינה מהווה תביעה שיש להחיל לגביה את תקופת ההתיישנות הרגילה, יחד עם זאת, זכותם הדיונית של המבקשים אינה עומדת להם לנצח, ובקשה לאישור פסק בוררות כפופה לכללי השיהוי". עוד טענה המשיבה כי ביצעה היא את העתקת המחוברים של המבקשים על חשבונה בשנת 2000 עוד קודם למתן פסק הבורר ולפיכך ממילא אין למבקשים עילה בגין אי ביצוע פסק הבורר. כן טענה שביום 25.3.03 נתקבל אצלה מכתבו של בא כוחם דאז של המבקשים, עו"ד סמעאן ובו דרישה להקפאת הליכי הפקעת הקרקע כן דרישה לפיצוי. באותו מכתב בסעיף 5 טענו המבקשים כי ספק אם פסק הבורר שניתן יעמוד במבחני בית המשפט וקיימת סבירות גבוהה כי יבוטל משום שהסכם הבוררות נחתם תוך הטעיית המבקש, משום שהבורר דן בסוגיות בהן אין הוא מוסמך לדון, משום שפעל בחוסר סמכות, משום שלא דן כלל בחלק מן הטענות שהועלו בפניו ומשום שפסיקתו פוגעת בתקנת הציבור, בעיקרון השוויון ועוד. המכתב צורף לתגובה. אשר להשלמת פסק הבורר, טענה כי גם אם יושלם אין בכך להועיל שכן האגודה מילאה אחר הפסק. כן טענה כי הפסק הפך חלוט ולא ניתן לתקנו או להוסיף לתוכו את מה שאין בו או את מה שהבורר לא דן בו. כן נטען כי בקשת ההשלמה היא במהותה בקשה לתיקון פסק הבוררות ועל כן צריך היה להגישה במתכונת הקבועה בסעיף 22 לחוק הבוררות אך הואיל והיא אינה מגלה אף אחת מן העילות המפורטות בסעיף 22 הנ"ל, יש לדחותה. כן נטען כי גם לו הייתה מוגשת בקשת השלמת פרטים לבורר לא היה רשאי זה לתקנה מבלי שעניין עלות המחוברים נדון בפניו . עוד נטען כי עילת התביעה מושא בקשת ההשלמה, התיישנה זה מכבר. שכן, זו נולדה לכל המאוחר בשנת 2001 עת החליט הבורר כי הצדדים יסכימו על הפיצוי ובהיעדר הסכמה יכריע בעניין מר יעקב כהן מתנועת המושבים, כאשר אין חולק כי הצדדים לא הסכימו מעולם על גבה הפיצוי וכלל לא פנו למר יעקב כהן לצורך הכרעתו במחלוקת. על טענת ההתיישנות בנוגע לבקשת ההשלמה חזרה המשיבה בישיבת 5.9.12. תגובת המבקשים לטענת ההתיישנות המבקשים הגיבו לטענת ההתיישנות בהודעתם לבית המשפט מיום 24.4.13. הם ביקשו לדחות אותה. את נימוקיהם לכך אביא בהמשך במסגרת דיון בטענת ההתיישנות. צמצום גדר המחלוקת בישיבת 5.9.12 הודיעה ב"כ המבקשים כי הפיצוי שנפסק בסעיף 2 לפסק הבוררות הוסדר בינתיים. נוכח העובדה כי הבורר קבע שהסעד אותו פסק בסעיף 3 לפסק הבוררות לא יהווה "בסיס לדרישה לפיצוי נוסף כספי או קרקעי" ולאחר שמדברי ב"כ המבקשים עלה כי הסעד שנקבע בסעיף 2 לפסק הבוררות הוסדר כבר, וכי פרט לצורך בדיון בהשלמת פסק הבורר בשל האמור בס' 1 לפסק הבוררות שלא בוצע ואינו בר ביצוע כיום (שכן הבורר הלך לעולמו בינתיים והוא עצמו לא יוכל להשלים את הפסק וכמו כן מר יעקב כהן אינו עובד עוד במשרד החקלאות, כך טענו שני הצדדים) כל שנותר לדון בו הינה בקשת ההשלמה קבעתי באותה ישיבה: "החלטה עד ליום 11/10/09 תודיע ב"כ המבקשים עמדה באשר להמשך ניהול התובענה. אני מבהיר כי למעשה נותר החלק בתובענה הנוגע לסעד המבוקש להשלמת פסק הבורר..." כל שנותר במחלוקת בין הצדדים היא השאלה האם ניתן להשלים את פסק הבורר (לעניין זעיף 1 שבו שאינו בר ביצוע כיום). הואיל שהועלתה לעניין עילת בקשת ההשלמה טענת התיישנות אדון בה תחילה. דיון בטענת ההתיישנות אזכיר, הוגשו אמנם שתי בקשות וטענת התיישנות נטענה רק במסגרת התגובה לבקשה להשלמת פרטים, ברם, וכפי שעולה מהחלטתי הנ"ל, הבקשה להשלמת הפרטים היא העניין היחיד שנותר לדיון . קודם שאדון בבקשה זו אעיר, כי לדעתי שגו המשיבים בסברתם ובעמדתם בסעיף 12 לתשובתם לבקשה לאישור פסק הבורר שלפיה בקשה לאישור פסק בורר " אינה מהווה תביעה שיש להחיל לגביה את תקופת ההתיישנות הרגילה " (ס' 12 לתגובתם) וכי ניתן לבחון דחיית הבקשה על הסף, רק ככל שנתקיים "שיהוי". עקב סברה זו גם לא העלו טענת התיישנות כנגד בקשת אישור הפסק אלא טענת שיהוי בלבד. פסק הדין עליו ביססו את סברתם השגויה הנ"ל ואליו הפנו המשיבים שניתן ברע"א 9060/04, בעניין טפת נבו, עסק כל כולו בדיון בשאלה האם נתקיים שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות. עניין ההתיישנות הוזכר ע"י כב' הש' דנציגר במסגרת דחיית טענה כי תקופת ההתיישנות חלפה. בית המשפט העליון קבע מפורשות שתקופת ההתיישנות לא חלפה . את קביעת כב' הש' דנציגר שם לפיה: "מן הראוי לציין כי לא חלה על בקשת האישור התיישנות", אין להבין כקביעה גורפת לאי תחולת דין ההתיישנות הכללי על הזכות להגשת בקשה לאישור פסק בורר, אלא בנסיבות המקרה שבפניו ובהקשר הדברים שנאמרו מיד ובסמוך והם: "שגה בית המשפט קמא משקבע כי בקשת האישור הוגשה שבע שנים לאחר שניתן פסק הבוררות. בקשת האישור הוגשה לבית המשפט קמא ביום 22.12.99, כחמש וחצי שנים בלבד לאחר שניתן פסק הבוררות שתאריכו , כזכור, ה-2.8.94.". גם פסק הדין שניתן בע"א 6805/99 בעניין "תלמוד תורה" , אותו הזכיר כב' הש' דנציגר בסעיף 13 לפסק דינו, עסק בטענת שיהוי הנטענת במסגרת תקופת ההתיישנות. נאמר שם מפורשות: "במקרה דנן תביעת המערערת הוגשה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות. מבחינה זו הייתה השתהות בהגשת התביעה ממש עד סמוך לשעת האפס בתחום תקופת ההתיישנות הסטטוטורית". ייאמר, לשם הזהירות, כי ע"א 6805/99 לא עסק אמנם בבקשה לאישור פסק בורר אלא בתביעה אזרחית רגילה, ברם הדין איננו שונה כאשר מדובר בבקשה לאישור פסק בורר. ברע"א 5793/05 (בעניין אגודת בית הכנסת הגדול שונה הלכות נ . ע' נתניה) , דנה כב' הש' פרוקציה בבקשה ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א ( בה"פ 376/04, ובה"פ 1348/04 ) אשר דחה בקשה לאישור פסק בורר בטענה כי נתקיים שיהוי. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי לא הועלתה בפניו במסגרת הבקשה לאישור פסק הבורר כל טענת התיישנות ועל כן לא דן בה אלא דן בטענת שיהוי שהועלתה נוכח חלוף זמן של כ- 30 שנה ממועד מתן פסק בורר. על כן, מעצם הדיון בפני בית המשפט המחוזי ואח"כ בפני בהמ"ש העליון בטענת שיהוי, מקום בו חלפה תקופה שעולה על תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, אין ללמוד כאילו לא חלים דיני ההתיישנות. דיון בטענת התיישנות לא התקיים משום שזו לא הועלתה שם כלל. יותר מכך, כב' הש' פרוקציה קובעת באופן מפורש במסגרת נימוקיה: " דיני השיהוי שמקורם בכללי היושר, מתקיימים לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות (ההדגשה בקו שלי - י.א). (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול - "שונה הלכות נ' עירית נתניה, 11/09/2007.) . מכאן למקרה דנן. מחד , משלא העלתה המשיבה בהזדמנות הראשונה, היינו בכתב תשובתה, אפילו עקב שגגה, טענת התיישנות כנגד הבקשה לאישור פסק הבורר, לא ייזום בית המשפט דיון בטענה זו לגופה. מאידך , הועלתה טענת ההתיישנות במסגרת הבקשה להשלמת פסק הבוררות שכפי שנקבע לעיל שהוא העניין היחיד שנותר להכרעה, נרפא פגם אי העלאת ענת ההתיישנות כנגד התובענה ואין עוד מניעה לדון בטענת ההתיישנות. אזכיר, בעניין זה נטען ע"י המשיבה כי ככל שפסיקת הבורר בסעיף 1 לפסק הבוררות (שלפיה, מקום בו לא יסכימו הצדדים על גבה הפיצוי יכריע בעניין זה מר יעקב כהן), יצרה למבקשים עילה להגשת בקשה להשלמת פסק בורר, כפי שנטען ע"י המבקשים בבקשתם, הרי שעילה זו נוצרה בעת חתימת פסק הבוררות, ובחלוף תקופה של 7 שנים היא התיישנה. המבקשים כאמור לעיל ביקשו לדחות את טענת ההתיישנות. לטענתם, דין פסק הבורר שניתן "כדין מעשה בית דין וכפסק דין לכל דבר ועניין" . עוד טענו המבקשים לדחות הטענה על יסוד האמור בפסק דינה של כ' הש' פרוקציה בבר"ע 5793/05 ואף ציטטו מתוכו את הנימוקים העומדים בבסיס הימנעות המחוקק מהגבלת המועד להגשת בקשה לאישור פסק הבורר. לחלופין טענו כי עומדת להם עילת " תביעה ע"פ עילת הפסק, שמירוץ הזמן להתיישנותה אינו מתחיל במועד פסק הבוררות, אלא במועד בו הופרה ההתחייבות שבמשתמע לקיים אחר הפסק, מיום הסירוב לקיימו ". (בהסתמך על ספרה של פרופ' אוטולונגי "בוררות דין ונוהל" עמ' 420). סבורני שדין טענת ההתיישנות להתקבל. את הטענה כי פסק הבורר הינו פסק דין לכל דבר ועניין, אינני מקבל. הוא הופך לכזה רק לאחר אישורו ע"י בית המשפט לאחר הגשת בקשה מתאימה. לא יעלה על הדעת כי פסק בורר, שמעמדו אינו חזק יותר מפסק דין, לא יתיישן כלל מקום בו לגבי פסק דין חלוט, שמעמדו חזק יותר מפסק בוררות נקבעה בחוק תקופת התיישנות. כמו כן אין בטענה כי פסק הבורר "יוצר מעשה בית דין" דבר וחצי דבר לעניין התיישנות. לכל היותר יוצר מעשה בית דין השתק פלוגתא, אך לא מונע התיישנות. גם את טענת המבקשים הנוספת המסתמכת על האמור בפסק דינה של כב' הש' פרוקציה בבר"ע 5793/05 יש לדחות משום שבאותו מקרה דן בית המשפט בטענת שיהוי שהועלתה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. על כך עמדתי מוקדם יותר כמו גם על קביעתה של כב' הש' פרוקציה כי" " דיני השיהוי שמקורם בכללי היושר, מתקיימים לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות ". (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול - "שונה הלכות נ' עירית נתניה, 11/09/2007. ההדגשה בקו אינה במקור- י.א.) . מכאן לטענה החלופית כי פסק הבורר ייסד למבקשים עילת תביעה נפרדת אשר טרם חלפה התקופה להתיישנותה שכן יש למנותה מן המועד שבה הופרה "ההתחייבות שבמשתמע לקיים את הפסק" (כלשונה של פרופ' אוטולונגי ז"ל בספרה הנ"ל עמ' 420). בהודעת התגובה לטענת ההתיישנות לא טרחו המשיבים לפרט מה הוא המועד בו הופרה ההתחייבות שבמשתמע הנ"ל. לא יהיה מיותר לציין כי לאותה הודעה גם לא צורף תצהיר לאימות הנטען בה עובדתית. גם לבקשה להשלמת הפרטים (שנגדה הועלתה טענת ההתיישנות), לא צורף תצהיר. עיינתי לשם הזהירות גם בתצהירו של המבקש שצורף לבקשת אישור פסק הבורר וגם שם לא ננקב המועד בו הופרה ההתחייבות שבמשתמע הנ"ל פסק הבורר עצמו אינו מפרט את המועד בו על הצדדים להגיע להסכמה או לחלופין לפנות להכרעת מר יעקב כהן הנ"ל. ברם, הואיל שבמקרה דנן משתמע מהחלטת הבורר כי על הצדדים לנסות תחילה להגיע להסכמות לגבי הפיצוי, הרי שמועד קיום החיוב לעניין הפניה להכרעתו של מר יעקב כהן, נדחה עד למועד שבו הובהר בבירור כי לא עלה בידי הצדדים להסכים על גבה הפיצוי. מה הוא המועד בו נודע למבקשים על סירוב המשיבה לפצותם על אף האמור בסעיף 1 לפסק הבורר? עיון במסמכים שצורפו לתצהיר התומך בתגובת המשיבה לשתי הבקשות שהוגשו מלמד בבירור כי כבר ביום 25.6.2001 (היינו, 11 יום לאחר מתן פסק הבורר) נשלח ע"י המשיבה אל המבקש מכתב ממנו משתמע בבירור כי על אף פסיקת הבורר אין המשיבה רואה עצמה כחייבת בפיצויי כספי לעניין המחוברים, שכן נאמר בו: "ברצוני לציין במענה לסעיף 1 בפסק, מושב מעונה הסדיר את נושא המחוברים עוד בטרם נתקבל הפסק לשביעות רצונך, העברת מתקני מים, מעברי בקר, שער כניסה ראשי, מכלאה וגדר היקפית." משתמע מהאמור במכתב כי המשיבה רואה עצמה כמי שמילאה את חובתה לפי סעיף 1 לפסק זה מכבר ואין היא מתכוונת לשלם פיצוי כספי כלל. ככל שאכן עמדה למבקשים עילה להשלמת פסק הבורר לעניין סעיף 1 לפסק הנ"ל, הרי שמועד תחילת מרוץ התיישנותה החל מיד לאחר משלוח מכתב זה. ניכר שמניין הימים מאז עולה על תקופת ההתיישנות (העומדת על 7 שנים במקרה דנן) בבירור. כמו כן צורף לתצהיר המשיבה מכתבו של עו"ד סמעאן, ב"כ המבקשים דאז, מיום 25.3.2003 ממנו עולה טרוניה מפורשת על אי תשלום פיצויים (בנוסף לכך כי המבקשים עצמם, לפי המכתב, לא ראו את פסק הבורר ככזה היכול לעמוד במבחן אלא ככזה שדינו ביטול, זאת כהערת אגב), המלמד גם הוא כי במועד שליחתו ידעו המבקשים על סירוב המשיבה לקיים האמור בסעיף 1 לפסק. גם אם יחל חישוב תקופת ההתיישנות ממועד זה, הרי שעד להגשת הבקשה להשלמת פסק הבורר חלפו כ- 9 שנים, וודאי חלפה תקופת ההתיישנות. אשר על כן מתקבלת טענת ההתיישנות ונדחית הבקשה להשלמת פסק הבורר. משנתקבלה טענת ההתיישנות בנוגע לבקשה זו, שנותרה יחידה לדיון במסגרת התובענה כולה, הרי שדין התובענה בכללותה להידחות וכך הנני מורה. התובענה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררות