בוררות בין עורכי דין ששכרו משרד ביחד 1. פתח דבר א. לפני "הודעה על בקשה בדרך המרצה לביטול פסק בורר, על דרך של תיקון טעויות בחישוב (לפי סעיף 22(א) (1) ו- 22(ד) לחוק הבוררות)". ב. על אף לשונה האמור של הכותרת, עתר המבקש, עו"ד X, בין היתר, לאשר את פסק הבוררות שניתן על ידי הבורר עו"ד יעקב גילת ביום 31.1.12, בכפוף לתיקון שתי "טעויות בחישוב" שנפלו בו, לטענתו, כמפורט בגוף הבקשה (ראו את האמור במבוא לבקשה ואת האמור בסעיף 11 לבקשה). ג. לאור מהות הטענות המופיעות בבקשה, המתייחסות למעשה לשתי טעויות בחלק החישובי של הפסק (בעניין המע"מ משכירות דיירי המשנה ובעניין הארנונה) לא אאריך בתיאור הרקע העובדתי ובתיאור הקביעות שבפסק הבורר, ואסקור את הדברים בתמצית ככל שהם נוגעים לשני עניינים אלה בלבד. 2. העובדות הצריכות לעניין א. עורכי הדין X X וX X, יחד ולחוד, בשמם ובשם תאגיד בשליטתם, חתמו ביום 30.1.03 על הסכם שכירות שעל פיו שכרו משרד מחברה פלונית. חתימת ההסכם באה בעקבות יוזמה משותפת של הצדדים לשכור משרד עורכי-דין בשכירות משותפת, ובנוסף להעמיד את המשרד ואת שירותיו גם לשכירות משנה של עורכי דין נוספים שישכרו חדרים במקום וישתמשו בשירותי המשרד. ב. מסתבר כי מלבד הסכם השכירות הנ"ל אין כל מסמך שיתוף מוגדר וברור הקובע את חובותיהם וזכויותיהם של הצדדים להליך שלפני וכל ההסכמות וההבנות ביניהם נעשו, ככל הנראה, בעל פה. ג. לצורך מימון הוצאות המשרד (שכירות, ארנונה, חשמל ומים, וכן השקעות חלקיות בשיפוץ המושכר) נפתח על ידי הצדדים חשבון בנק משותף (להלן - "החשבון המשותף"). ד. מתחילת דרכם המשותפת נוצרו בין הצדדים "חיכוכים" וחילוקי דעות בעניינים שונים, כגון תפקוד המזכירות במשרד ושכרן, פעולות בחשבון המשותף, התנהלות מול שוכרי המשנה ועוד עניינים הנוגעים לניהול המשרד וענייניו. חיכוכים אלה הובילו "למצב בלתי נסבל של יחסים פנימיים. מצב דברים זה הלך והחמיר - כאשר מערכת היחסים בין הצדדים בינם ובין עצמם הלכה והתדרדרה - עד כדי יצירת "שבר גדול" שהביא לבוררות זו". ה. ביום 5.6.06 נחתם בין הצדדים (X וX) מסמך הממנה את עו"ד יעקב גילת כמגשר בין הצדדים שתפקידו לפעול לנסות וליישב את הסכסוכים שנתגלעו ביניהם באמצעות גישור. עוד נקבע כי אם הליך הגישור לא יעלה יפה יהיה המגשר לבורר במסגרת בוררות מחייבת. נקבע כי הבורר לא יהיה קשור לדיני הראיות ולכללי הפרוצדורה, אך יהיה חייב לנמק את פסק דינו. מסתבר שמאמצי הגישור לא צלחו. בישיבה מקדמית ראשונה של הבוררות, ביום 21.11.06, הסכימו הצדדים כי המסמך האמור מיום 5.6.06 יהווה שטר בוררין ביניהם. ו. לאחר בוררות ארוכה, שהחלה בשנת 2006, שבמסגרתה הוגשו כתבי טענות, נשמעו עדים רבים והוגשו מסמכים וסיכומים, ניתן פסק הבורר ביום 31.1.12. 3. תמצית הקביעות בפסק הבורר א. הבורר קבע שכל ההוצאות המשותפות הנובעות מחוזה השכירות (כגון תשלומי ארנונה, חשמל ומים) יחולו על שני הצדדים בחלקים שווים ביניהם לאורך כל תקופת השכירות. ב. באשר ליתר ההוצאות המשרדיות המשותפות, שלא על פי הסכם השכירות, קבע הבורר כי חלוקת ההוצאות ב"תקופה השנייה" (דהיינו מיום 1.10.05 ועד לעזיבת עו"ד X את המשרד המשותף ביום 24.3.07) תהיה כך ש- 70% מן ההוצאות יחולו על X ו- 30% יחולו על עו"ד X, וזאת על בסיס היחס בין החדרים הבלעדיים וכוח האדם שהחזיק כל אחד מן הצדדים במשרד המשותף. ג. באשר לחלקם של הצדדים בהכנסות משכירות המשנה, קבע הבורר כי מערכת יחסי השיתוף שבין הצדדים לעניין חוזה השכירות היתה שווה ומשותפת ביניהם כאשר הנחת היסוד היתה שגם התקבולים משוכרי המשנה יזקפו לזכות שני הצדדים שווה בשווה. תקבולים אלה, כך נקבע, שמשו לכיסוי חלק מההוצאות המשותפות במשרד. ד. באשר לחיובי הארנונה, קבע הבורר כי שני הצדדים ישאו שווה בשווה בכל חיוב ארנונה שיוטל על המושכר ואשר יסודו בחוב ארנונה בגין תקופה מאוחרת לאפריל 2007 ובגין כל תוספת שהוספה על החיובים השוטפים לרבות הצמדות, ריביות או קנסות פיגורים. ה. בהמשך פנה הבורר לערוך את החישובים הכספיים בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק הבוררות ובמסגרת זו התייחס גם לצורך במינוי מומחה. הבורר קבע שלאור התמשכות הליכי הבוררות ועל פי הסמכויות שניתנו לו בהסכם בין הצדדים ובהתאם להוראות הדין, הרי שבנסיבות אלה יהיה זה נכון וצודק להסתמך על תצהיר רואת החשבון של המשרד, הגב' אריאלה סביון (התצהיר צורף כנספח 1 לבקשה), ואין צורך במינוי מומחה נוסף. הבורר קבע כי ניתן לגזור את הנתונים הכספיים מתוך הנתונים שהציגה רו"ח סביון בתצהירה, בכפוף לשינוי החישובים והתאמתם לעקרונות שנקבעו בפסק. הבורר ציין כי הוא נותן "אמון מלא ביושרתה של רו"ח סביון שהעידה בצורה עניינית והוגנת והיתה למעשה "היהלום שבכתר" במסכת העדים שהופיעו בפניי". לפיכך, קבע הבורר כי "(...) נראה כנכון להתייחס לתצהירה של רו"ח סביון והנספחים המצורפים לו כבסיס, וכבסיס בלבד, למערכת החיובים והזיכויים של הצדדים". ו. בתחילת פרק החישובים שבפסק, התייחס הבורר לסכומי התקבולים משוכרי המשנה, לרבות לעניין זיכוי עו"ד X בגין סכומי המע"מ ששולמו על ידי דיירי המשנה. הבורר ציין כי האמור בסעיפים 17 ו- 18 לתצהיר רו"ח הגב' סביון ישמש כבסיס לחישוביו. באשר לזיכוי שתבע עו"ד X בגין סכומי המע"מ ששילמו דיירי המשנה, קבע הבורר לאמור: "הוא הדין - לגבי זיכוי עו"ד X בגין סכומי המ.ע.מ. ששולמו ע"י דיירי המשנה (סעיף 17(ב) לתצהיר). סכום זה - לא נכלל ולא נדרש כשיפוי בסעדים המבוקשים ע"י X - והכללתו המלאכותית במסגרת הפקדות - אינה במקומה. מה עוד שרו"ח סביון מסבירה היטב את מערכת הזיכויים והחיובים בין הצדדים - באשר למ.ע.מ. (סעיף 18 לתצהירה) שתחילתה ביתרון של X לעניין קיזוזי המ.ע.מ. שנעשו במקביל עם תשלומי המ.ע.מ. לענין שוכרי המשנה. נושא המ.ע.מ. צריך היה להיות מוסדר במסגרת ההסדרים ההדדיים לענין זה כאמור בסעיף 18 לתצהיר. עליי לציין כי התייחסתי במערכת החישובים לכל סכומי ההוצאות והתקבולים באופן שנכלל בהם המ.ע.מ. יען כי לא מצאתי כל ניכויים וזיכויים לענין זה, למעט החשבונית שהוצגה לX ע"י X בגין תשלום שכר הפקידה טלי. במקום שהיתה חשבונית חישבתי את סכום התשלום ללא מע"מ. בפסק הבורר יכלל הסכום שקבעתי וכמובן יש להוסיף עליו מ.ע.מ. עפ"י הוראות החוק ומערכת הנהלת חשבונות תקינה עפ"י הוראות כל דין ואינני מוצא לנכון לנתק "קטע" ממסכת המ.ע.מ. ולהפוך אותו לזיכוי המהווה חלק מהפקדות X בחשבון המשותף" (בסעיף 96 לפסק הבוררות). ז. בהמשך קבע הבורר כי בשל הכספים ששולמו על ידי שוכרי המשנה ולא הופקדו בחשבון המשותף אלא בחשבונו הפרטי של X (להלן - "החשבון המיוחד"), כמפורט בסעיף 18(ב) לתצהיר רו"ח סביון, כספים המסתכמים בסך של 89,403 ₪, חב X לX מחצית מן הסכום, היינו 44,701 ₪. ח. הבורר הפנה והסתמך על חישובי רו"ח סביון בתצהירה ובנספחים שצורפו אליו גם לעניין תשלומי הארנונה. כך, הפנה הבורר לנספח ג' לתצהיר שכותרתו "תשלומי הוצאות והשקעות ששולמו מ"החשבון המשותף" (חלוקה לפי סוגים)", שם צוין כי עבור הארנונה שולם סך של 71,863 ₪ מהחשבון המשותף. בהמשך, התייחס הבורר גם לטבלה שבנספח ד' לתצהיר רו"ח סביון שם פורטו "תשלומי הוצאות ששולמו מהחשבון המיוחד (חלוקה לפי סוגים)", היינו על-ידי X בלבד, וציין כי עבור ארנונה שולם סך של 23,600 ₪. באשר לסכום הארנונה האמור (23,600 ₪), ששולם על פי טענת X מהחשבון המיוחד שניהל מבלי שX השתתף בהוצאה זו כלל, לא קיבל הבורר את הטענה והחליט לנכות את הסכום האמור (וכן סכומים נוספים שקשורים לעניינים אחרים) מהסכום שנותר להתחשבנות עם X. היינו, הבורר לא חייב את X להשתתף בסכום ששולם עבור הארנונה מהחשבון המיוחד של X. בהתאם לנספח ד' הנ"ל, סך כל ההוצאות ששולמו מהחשבון המיוחד מסתכמות בסך של 286,518 ₪. מסכום זה החליט הבורר לנכות מספר פריטים אשר לגביהם לא התקבלה תביעת X להשתתפות X, בסך כולל של 215,394 ₪. משכך, קבע הבורר כי הסכום ששולם מהחשבון המיוחד על ידי X בלבד ונותר להתחשבנות עם X הוא 71,124 ₪ בלבד, ובהתאם לקביעות האמורות X חב לX 30% מסכום זה, היינו 21,337 ₪. ט. על שום כל אלה, ולאחר עריכת החישובים בתביעות ההדדיות וקיזוז כל החיובים (לרבות פריטים וחישובים שלא פורטו כאן שכן, כאמור, הם אינם רלוונטיים לבקשה המונחת לפני) קבע הבורר כי בסופו של יום על X לשלם לX סך של 21,575 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. 4. בקשת X לתיקון פסק הבורר על-פי סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות והחלטת הבורר בבקשה א. לאחר מתן פסק הבוררות, הגיש X לבורר "בקשה לתיקון פסק הבורר ע"פ סעיף 22 (א)(1) לחוק הבוררות". (הבקשה צורפה כנספח 2 לבקשה שלפני). ב. בבקשתו עתר X לתקן את "הטעויות וההשמטות שנפלו בפסק" בשני עניינים, תשלום דמי הארנונה לעירייה ותשלומי המע"מ על דמי השכירות ששילמו דיירי המשנה. ג. באשר לתשלום דמי הארנונה לעירייה, טען X כי הבורר קבע במספר מקומות בפסק הבוררות כי כל ההוצאות המשותפות החלות על פי חוזה השכירות, לרבות תשלומי הארנונה, יחולו על שני הצדדים שווה בשווה (כך, למשל, בסעיפים 46 ו- 60 לפסק הבוררות). עוד הפנה X לסעיף 99 לפסק הבוררות שם ערך הבורר את ההתחשבנות באשר לסכומים שהוצאו מתוך "החשבון המיוחד". בין הסכומים שנוכו על ידי הבורר מופיע סך של 23,600 ₪ בגין תשלומי ארנונה ששולמו על ידי X בלבד מתוך החשבון המיוחד. X טען בבקשתו כי לאור העיקרון שקבע הבורר לעניין הארנונה (לפיו יישאו הצדדים שווה בשווה בחיובי הארנונה) "מתבקשת, ולמעשה מחוייבת, קביעה, לפיה על X להשיב לX מחצית מהסכום הנ"ל ששילם X עבור הארנונה, דהיינו 11,800 ₪. אולם מסיבה כלשהי, שכח הבורר לזכות את X ולחייב את X בסכום זה, ונוצר מצב בו, בניגוד לעקרון שקבע הבורר בעניין הארנונה, נותר הסכום הנ"ל, בסך 23,600 ₪, ששולם עבור ארנונה - כסכום ששולם על ידי X בלבד, בלי שתוחזר לו כמתחייב, מחצית מסכום זה. לאור האמור לעיל, מבוקש לתקן את הטעות/ההשמטה שנפלה בעניין זה בפסק הבורר ולחייב את X להשיב לX סך 11,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.4.07" (בסעיף 3 לבקשה). ד. באשר לתשלומי המע"מ על דמי השכירות ששילמו שוכרי המשנה, הפנה המבקש לקביעת הבורר בסעיף 52 לפסק לפיה "(...) הכנסות שכירות המשנה במשרד שייכות לצדדים בחלקים שווים ביניהם ותקבולים אלו משמשים לכיסוי חלק מההוצאות המשותפות במשרד". על בסיס קביעה זו, טען המבקש, חייב הבורר את X לשלם לX מחצית מהסכומים ששולמו על ידי דיירי המשנה ולא הופקדו בחשבון המשותף, אלא בחשבונו הפרטי של X. תקבולים אלה, כך קבע הבורר בהסתמך על סעיף 18(ב) לתצהיר רו"ח סביון, מסתכמים בסך של 89,403 ₪ ומתוכם הוא חייב את X לשלם לX מחצית, היינו סך של 44,701 ₪ (בסעיף 101 לפסק הבוררות). המבקש טען כי בקביעתו האמורה התעלם הבורר מכך שהסכומים הנ"ל כוללים בתוכם גם את סכומי המע"מ על דמי השכירות ששילמו דיירי המשנה. סכומים שהועברו על ידי X בהתאם לדין לשלטונות החוק כך שהם אינם בידיו עוד והם אינם חלק מן ההכנסות שנתקבלו מדיירי המשנה. X טען כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמע"מ אינו בגדר "הכנסה", אלא הוא פיקדון בידי המקבל המועבר ממנו לרשויות המס. על שום כך, טען המבקש כי "בנסיבות אלה יש לזכות את X בהתחשבנות שבין הצדדים בסכום המע"מ על מחצית ההכנסות שחוייב לשלם לX, דהיינו (לפי חישוב מע"מ של 16%) - 6,166 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 1.4.07". (בס' 3 לבקשה) בהקשר זה הוסיף המבקש וטען כי העיקרון שנדון לעיל (בעניין המע"מ על תשלומי דיירי המשנה) כוחו יפה גם לעניין אותם סכומים, הכוללים מע"מ, ששולמו על ידי דיירי המשנה ואשר הופקדו לחשבון המשותף. על שום כך, טען המבקש כי יש לתקן את חישוב הבורר בסעיף 97 לפסק הבוררות באופן שהחיוב שיושת על X בעניין איזון ההפקדות לחשבון המשותף יתוקן ויעמוד על סך של 1,475.5 ₪ (במקום 11,009 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה מ- 1.4.07. ה. המבקש טען כי לאחר תיקון הטעויות התוצאה צריכה להיות שבמקום שX יהיה חייב לX 21,575 ₪, כפי שנקבע בפסק הבוררות, יחויב X לשלם לX 9,723 ₪. ו. בהמשך הבקשה הציג X אפשרות לחישוב חלופי והפנה לאסמכתאות משפטיות המצדיקות, לטענתו, את התיקון האמור. ז. ביום 8.5.12 נתן הבורר החלטה ובה דחה את בקשתו של X לתיקון הפסק. (החלטת הבורר בבקשה לתיקון צורפה כנספח 3 לבקשה). ח. לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובפסק הבוררות הגיע הבורר למסקנה כי דין הבקשה להידחות. וכך נימק הבורר את החלטתו: "נקטתי ובחרתי במכוון ובמתכוון בקו מחשבה אותו פיתחתי הן לגבי ההחלטות העקרוניות והן לגבי מערכת החישובים. לא מצאתי - כי ההשגות של עו"ד X נכללות בגדר "טעות סופר" "פליטת קולמוס" או "השמטה". החישובים היו פועל יוצא מהעקרונות שקבעתי ומתחושת הצדק שביקשתי לבטא באמצעות הפסק" (בסעיף 5 להחלטה). ט. באשר לחיוב בארנונה, קבע הבורר לאמור: "נשכח מעו"ד X כי תשלומי הארנונה בתקופה של קיום החשבון המיוחד שולמו על ידו עד דצמבר 2006, שמאז, כפי שהובהר לי, ננקטו הליכי הגביה ע"י העיריה כנגד X. לפיכך סברתי ועודני סובר כיום כי הארנונה ששולמה ע"י X עפ"י החשבון המיוחד היתה על חלקו בלבד ועל כל פנים - לא נטען, לא הוכח ולא שוכנעתי להיפוכו של דבר. קביעתי לעניין הארנונה בפרק כ' סעיף 110 לפסק הבורר מתייחסת לדרישתו של עו"ד X להשית על עו"ד X את כל תשלומי הארנונה בגין תקופה מאוחרת לאפריל 2007. תביעת עו"ד X לא נענתה לענין זה ונקבע, כי חלק זה ישולם ע"י שני הצדדים שווה בשווה. יתכן והצדדים לא הבהירו פירוט התשלומים שעו"ד X ביצע, אם ביצע, לאחר התחלת ההליכים נגדו ברם החלטותיי לענין זה, גם אם היו מוטעות לדעת מי מהצדדים, הרי עדיין אינן ניתנות לשינוי במסגרת הוראות סעיף 22(א)(1)" (בסעיף 6 להחלטה). י. באשר לתשלומי המע"מ על ידי שוכרי המשנה, קבע הבורר לאמור: "הוא הדין לגבי נושא תשלומי המ.ע.מ. ע"י דיירי המשנה. דומני שהבהרתי את עצמי בפסק הבורר וקבעתי השקפתי (סעיפים 96, 94, 91, 90). אין המדובר ב"טעות סופר" או בטעות "קולמוס" אלא בפסיקה ברורה וחד משמעית אם כי ויתכן כי לדעת אחד הצדדים הינה מוטעית" (בסעיף 7 להחלטה). 5. X מאן להשלים עם החלטתו האמורה של הבורר, והגיש את הבקשה שלפני שעניינה (למרות הכותרת שניתנה לה) בקשה לאישור פסק הבורר בכפוף לתיקון שתי טעויות חישוב שנפלו בו. 6. טענות המבקש בבקשתו ובסיכומיו א. המבקש טען כי החישובים וההתחשבנות שבחלקו השני של פסק הבוררות נערכו בהתאם לחלקו הראשון של הפסק בו קבע הבורר את ההחלטות והקביעות העקרוניות. ב. המבקש טען כי בשני נושאים בהם הכריע הבורר באופן עקרוני, ההוצאות ובכללן תשלומי הארנונה וההכנסות מדמי השכירות של שוכרי המשנה, נפלו טעויות ביישום העקרונות דלעיל בחלק העקרוני של הפסק "(...), אשר הביאו לכך שהתוצאה המספרית (דהיינו הסכומים שנפסקו) סותרת את העקרונות שקבע הבורר עצמו כבסיס לעריכת החישובים; ומטרתה של בקשה זו הינה לגרום לכך שביהמ"ש המחוזי ישתמש בסמכות הנתונה לו על פי החוק ויתקן את הטעויות האלה". ג. בהמשך הפנה המבקש לטעויות שנפלו, לטענתו, בחישוב ההוצאות בגין תשלומי הארנונה לעירייה, ובאשר למע"מ ששילם X על דמי השכירות שהעבירו לו דיירי המשנה והופקדו בחשבונו הפרטי (החשבון המיוחד). הטענות פורטו לעיל בסקירת הבקשה לתיקון שהוגשה בפני הבורר ואין צורך לחזור עליהן גם כאן. ד. לתמיכה בבקשתו הפנה המבקש לפסיקה לפיה, לטענתו, אם מתוך פסק הבורר עצמו מתגלה שהתוצאה הסופית אליה הגיע הבורר אינה מתיישבת עם ההחלטות האחרות של הבורר בפסקו, מכיוון שלא ערך חישוב נכון שהוא תוצאה של ההחלטות האמורות, יש לראות במשגה זה טעות בחישוב הניתנת לתיקון לפי סעיף 22 לחוק הבוררות. בעניין זה הפנה המבקש לקביעות בית המשפט העליון בע"א 388/81 תימורים מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלות ויצמן סול כהנא ואח', פ"ד לו(4) 253 (1982) (להלן - "עניין תימורים"). ה. המבקש הדגיש כי טענותיו אינן "ערעוריות". המבקש הדגיש כי הוא אינו משיג כלל על קביעותיו העקרוניות של הבורר אלא רק על התוצאות השגויות בחישובים שערך - הסותרות, לטענתו, את קביעותיו העקרוניות הנ"ל. ו. באשר לדרך הדיונית בה ניתן להשיג על קביעותיו הנ"ל של הבורר, הפנה המבקש לדברי פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה - 2005, כרך ב', עמ' 889 (להלן - "אוטולנגי"), שם נכתב כי במקרה בו הזוכה בפסק לא ביקש את אישורו, וכל טענתו של המפסיד כלפי הפסק היא טעות שבחישוב - דומה כי לא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לפנות לבית המשפט בדרך של הגשת בקשה לביטול הפסק. על כן טען המבקש כי הדרך שבה נקט על ידי הגשת הבקשה כבקשה לביטול פסק בורר - היא הדרך הפרוצדוראלית היחידה והנכונה שהיתה בפניו. 7. טענות המשיב בתגובתו ובסיכומיו א. המשיב טען כי דין הבקשה להיות מסולקת על הסף. המשיב טען כי על אף שבקשה זו על פי כותרתה היא בקשה לביטול פסק בוררות, הרי שעיון בבקשה מעלה כי לא תימצא בה ולו טענה אחת להתקיימות אחת מן עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות. המשיב הוסיף וטען כי ניסיון X להיתלות בהוראת סעיף 22(ד) לחוק הבוררות אינו יכול להועיל לו, שכן סמכות בית המשפט להורות על תיקון הפסק ניתנת אך ורק אגב דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, כך על פי מילות החוק. המשיב טען כי מקום שבית המשפט נדרש ממילא לבחון את גוף פסק הבוררות, כי אז - ורק אז - קונה הוא גם סמכות לדון בעניין ליקויים אחרים, למשל מהסוג בהם דנים סעיפים 22(א)(1) ו- 22(א)(2) לחוק הבוררות. בעניין זה הפנה המשיב לפסק הדין ברע"א 2237/03 X שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 533, 538, ולדברי פרופ' אוטולנגי, בעמ' 428 לספרה והאסמכתאות המובאות שם. בסיכומיו הוסיף המשיב וטען כי תרופתו של בעל דין המבקש לתקן טעות חישוב שאינה עולה כדי עילת ביטול, היא להגיש בקשה לאישור פסק הבוררות. אלא, שבענייננו, כך נטען, זהו מצב תיאורטי שכן X לא פעל כך, ואילו היה עושה כן היה ההליך משתנה מיסודו. ב. המשיב הוסיף וטען, כי בענייננו ממילא לא נגרם למבקש עיוות דין. המשיב הפנה להלכה לפיה קיום עילת ביטול הינו תנאי מקדים ואף הכרחי על מנת שתישמע בקשה לביטול פסק בוררות, אולם הוא איננו תנאי מספיק. על פי הדין (סעיף 26(א) לחוק הבוררות) גם במקום בו התקיימה עילת ביטול, רשאי בית המשפט להורות על דחיית הבקשה אם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין. המשיב הוסיף כי המעיין בפסק הבוררות ובבקשת המבקש נוכח כי עסקינן בבקשה "(...) קטנונית וטרחנית, ועוסקת בזוטות, ובכך משקפת היטב הן את תביעותיו של X בבוררות והן את התנהלותו בהליך". המשיב טען כי הבקשה עוסקת בשני חיובים שוליים ופעוטים אשר שווים הכולל הינו כ- 25,000 ₪, והם בטלים בשישים אל מול שיעור התביעות ההדדיות שנדונו אצל הבורר. בסיכומיו הוסיף המשיב כי נראה שבבקשת הביטול מבקש X להציג את הפער בין קביעותיו העקרוניות של הבורר לבין הכרעותיו הקונקרטיות כטעות חישוב, או כמעשה שנעשה בהיסח הדעת. ולא היא. המשיב טען שכל דרך הילוכו של הבורר נעשתה ביודעין, לשם הצדק והיעילות והבורר הדגיש זאת פעמים רבות במהלך הבוררות (בעניין זה הפנה המשיב לסעיף 91 לפסק הבוררות, וכן לסעיפים 4 - 5 להחלטת הבורר במסגרת הבקשה לתיקון). זו המתודה וזו תוצאתה. לא בשגגה עסקינן, כי אם בהכרעה שהינה פרי שיקול דעת. בכגון דא, טען המשיב, אין לאף אחד מהצדדים פתחון פה. ג. לגוף העניין טען המשיב כי הוא סומך את ידיו הן על קביעות הבורר בפסק הבוררות והן על החלטתו במסגרת הבקשה לתיקון הפסק. ד. באשר להשגות X בעניין סכומי המע"מ על דמי שכירות המשנה שהופקדו בחשבונו, טען המשיב כי בבקשתו זו מבקש X, למעשה, לשנות מן הפסק באופן מהותי. המשיב טען כי אין כל חדש בטענות X בהקשר האמור וכי הן נשמעו מפיו עוד במהלך הבוררות. נטען כי הטענות נדונו במפורש בפסק הבוררות ונדחו אחת לאחת. נטען כי הבורר נימק את החלטתו בעניין זה (בסעיף 96 לפסק הבוררות, וכן בסעיף 7 להחלטת הבורר בבקשה לתיקון), ואחת היא אם צדק אם לאו. הכרעתו היא הכרעה שבמהות והיא עומדת בעינה וברור שלא מדובר בטעות שיצאה תחת ידו כמשמעות מושג זה בסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות. X, כך נטען, אינו משיג על אופן חישובו של הבורר, אלא הוא משיג על עיצומה של קביעה עקרונית ועל כך שהבורר לא נענה למשאלתו. ה. באשר להשגות X בעניין תשלום הארנונה, טען המשיב שקביעת הבורר בסוגיית הארנונה נשענת על מתודה שהוא אימץ. מתודה זו, בין אם היא נכונה ובין אם לאו, מצויה בתחום המהותי. הבורר קבע קביעה מהותית לפיה ככל שהדברים אמורים בחיובי הארנונה, פסק הבוררות מטיל חיובים הדדיים על הצדדים אך רק בקשר לחיובי ארנונה בגין תקופה המאוחרת לחודש אפריל 2007 (סעיפים 60 ו- 110 לפסק הבוררות). ו. על שום כל אלה, טען המשיב כי בקשת X, על שני ראשיה, הינה בקשת סרק שראוי לה שתידחה. נטען כי "המשגים" עליהם מבסס X את בקשתו אינם משגים, וממילא אין הם מסוג המשגים שהבורר מוסמך להורות על תיקונם לאחר שניתן הפסק. 8. דיון א. לאחר עיון בפסק הבורר, בבקשה שלפני ובטענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לתיקון פסק הבורר להדחות. ב. הבקשה שלפני הינה, הלכה למעשה, בקשה לאישור פסק הבורר, כשאגב סעד זה עותר המבקש לתקן שני עניינים אותם כינה "טעויות בחישוב". ג. חוששני כי הואיל והמבקש כבר פנה בבקשה זהה לתיקון שני העניינים האמורים, ובקשתו זו נדחתה על ידי הבורר ברחל בתך הקטנה כמצוטט לעיל, הרי שאין לבקשה זו כל בסיס לעמוד עליו. ד. סעיף 22 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן - "החוק") עניינו בתיקון פסק בוררות, וזו לשונו: "22. (א) הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2) הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; (3) (...) (4) (...) (ב) (...) (ג) (...) (ד) ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה" (ההדגשה שלי. ע.ג.). ה. פרופ' אוטולנגי מסבירה בספרה כי אכן במקרה שבו "(...) הזוכה בפסק לא ביקש את האישור, וכל טענתו של המפסיד כלפי הפסק היא טעות שבחישוב - כיצד יעתור לביהמ"ש? דומה כי לא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לפנות לביהמ"ש בהגשת "בקשה לביטול הפסק", שהיא השם הכללי לבקשה, שאחת מעתירותיה האפשריות היא בקשה לתיקון הפסק. זוהי המסגרת הדיונית היחידה שיוכל לנקוט בה כדי להשיג את תיקון הפסק בעניינו" (אוטולנגי, כרך ב', בעמ' 889). כך שהדרך הדיונית בה נקט המבקש בבקשה שלפני היא נכונה , לכאורה. אלא שלאור הוראות סעיף 22(ד) לחוק, כמצוטט לעיל, אין בית המשפט יכול ליתן למבקש את מבוקשו. ובמה דברים אמורים? פרופ' אוטולנגי מסבירה את מילות המחוקק בסעיף 22(ד) סיפא לחוק, "או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה", וכך היא כותבת: "לדעתי, ביהמ"ש מוסמך לתקן את התיקונים המופיעים בס' 22(א)(1) ו-(2) בעצמו, רק אם הבורר לא השיב בשלילה על בקשה לתקנם. סירוב של הבורר לתקן מעמיד את הכתוב בחזקת דבר שנאמר במכוון ולא בטעות. (...). ברם אם היתה פנייה לבורר לתקן את פסקו והלה החליט, שלא היתה בפסקו טעות בגדר אחד משני הסעיפים הללו - שוב לא יוכל בית המשפט להחליט אחרת. תשובת הבורר מבהירה, שלא טעות מקרית היתה זו אלא פסיקה תוך הערכה ושיקול דעת; ודבר זה הינו בידיעתו הסובייקטיבית של הבורר עצמו" (אוטולנגי, כרך ב', בעמ' 890 - 891). ו. הנה כי כן, המחוקק דיבר בסעיפים 22(א) 1 ו- (2) לחוק על עניינים ספציפיים שבהם רשאי הבורר לשוב ולתקן את פסקו, ובאותם עניינים הוסמך בית המשפט לתקן את פסק הבורר, אגב דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, "אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה". ז. סבורני כי בענייננו המבקש כלל לא היה רשאי לפנות לבית המשפט מאחר ולא התמלאו התנאים המפורטים בסעיף 22(ד) לחוק להפעלת סמכותו של בית המשפט. בענייננו היתה גם היתה פניה לבורר (כשהמחוקק מדבר על מצב שלא היתה פניה לבורר), והבורר החליט לדחות את הבקשה בהחלטה מנומקת ומפורטת "ברחל בתך הקטנה" (כשהמחוקק מדבר על מצב שהבורר טרם החליט בה). ח. אמור מעתה, שבענייננו לא זו בלבד שאין למבקש רשות לפנות לבית המשפט בבקשה מעין זו; ולא זו בלבד שלבית המשפט אין סמכות להיזקק לבקשה שכזו; אלא שגם לגופה אין לבקשה כל יסוד הואיל ובמקרה זה לא מדובר באף אחד מהעניינים שפורטו בסעיפים 22(א)(1) ו- (2) לחוק (ובעניין זה ראו את הקטעים המצוטטים לעיל מפסק הבורר ומהחלטת הבורר בבקשה לתיקון). על שום כל אלה, ממילא אין מקום להיענות לבקשת התיקון. ט. כאמור לעיל, אני עומד לדחות את בקשתו של המבקש לתקן את פסק הבורר. ואולם, אין כל סיבה שלא לאשר את הפסק ועל כן אורה להלן על אישורו. 9. אחרית דבר אשר על כן, אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את הבקשה לתיקון פסק הבורר. ב. אני מאשר את פסק הבורר עו"ד יעקב גילת מיום 31.1.12. ג. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. עורך דיןיישוב סכסוכיםבוררות