נטען שקביעת שכר הטרחה בתשלום אחד, על בסיס חישוב מהוון של תשלומים עיתיים הצפויים להתקבל ממל"ל, היא בלתי סבירה ועולה כדי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968 ("החוק"). עוד נטען כי בנסיבות העניין מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק, שכן הבורר לא הכריע בעניין שנמסר להכרעתו, וכן נטען כי הסכם שכר הטרחה הוא מקפח וכי הבורר התעלם מטענתו של שחר שיש לבטלו. בתשובתו לבקשת שחר טען תבור שאין בסיס לטענת שחר שהבורר חרג מסמכותו. לטענתו, פסיקת הבורר מצויה בדלת האמות של הסמכות הנתונה לבורר מכוח פסקה י"ד של התוספת הראשונה לחוק, היינו, לפעול "... בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך...". לטענה בדבר קיומה של עילת ביטול מכוח סעיף 24(5) לחוק, השיב תבור שסעיפים 5 ו-14 לפסק הבוררות מלמדים שהבורר שקל את טענתו של שחר ודחה אותה, ולכן לא ניתן לומר שהבורר לא הכריע בטענותיו. לעניין עילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק השיב תבור כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה זו שלטענתו מיוחדת למקרים חריגים, כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, גילוי עובדות וראיות חדשות, תרמית וכדומה. טענות תבור תבור טוען שיש לבטל את פסק הבוררות ולהחזיר את העניין לבורר, וכמו שחר גם הוא טוען לקיומן של עילות הביטול לפי סעיפים 24(3) ו-24(5) לחוק, אם כי מטעמים אחרים. את העילה לפי סעיף 24(3) לחוק, היינו חוסר סמכותו של הבורר, מנמק תבור בכך שבפסק הבוררות נדרש הבורר להוראות הסכם הפלת"ד, וזאת אף שהסכם זה לא היה חלק מן המחלוקת ולא היה מקום להיזקק לו בכל אופן שהוא. את העילה לפי סעיף 24(5) לחוק מבסס תבור על כך שאחת השאלות שבה היה על הבורר להכריע הייתה אם הוסכם בין הצדדים על תשלום שכר טרחה בתשלום אחד אם לאו, ותבור טוען שהבורר לא הכריע במחלוקת זו. בתשובתו של שחר לטענות תבור הוא הצביע על כך שלכאורה קיימת תמימות דעים בין הצדדים בנוגע לצורך לבטל את פסק הבוררות, ולכן יש לקבל את בקשתו שלו לעשות כן. על פי הטענה, כאשר תבור טוען לקיומן של עילות ביטול מכוח סעיפים 24(3) ו-24(5), וכאשר גם שחר טוען לקיומן של עילות כאלה, גם אם אין תמימות דעים ביניהם בנוגע לנסיבות המקימות אותן, כי אז על בית המשפט להיעתר לשתי הבקשות ולבטל את פסק הבוררות. דיון לאחר עיון בבקשות ובנימוקיהן ולאחר ששמעתי את טענות באי כוח הצדדים החלטתי לדחות את שתי הבקשות, וכפועל יוצא מכך לאשר את פסק הבוררות. תחילה אתייחס להיבט דיוני שהוא יוצא דופן במובן מסוים, היינו לעובדה ששני הצדדים עותרים, כל אחד מטעמיו, לביטולו של פסק הבוררות, עובדה שלכאורה צריכה הייתה להביא אותי לעשות כן אף מבלי לשקול את טענותיהם. ואכן, העליתי אפשרות זו בפני הצדדים בעת דיון שהתקיים ביום 16.12.12, אלא שתבור התנגד לכך בעיקר מן הטעם שלטענתו, בקשתו איננה לבטל כליל את פסק הבוררות כי אם רק חלקים ממנו שעליהם הוא הצביע בבקשתו. במצב דברים זה ונוכח נימוקי ההתנגדות שהעלה כל אחד מן הצדדים במענה לבקשת משנהו לביטול פסק הבוררות, הגעתי למסקנה שיש לנהוג במצוות ההלכה שלפיה "מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ פ"ד מב(4) 605 (1988)) ("עניין דניה"). בהתאם לכך החלטתי לבחון לגופן את הטענות שהעלה כל אחד מן הצדדים כנגד פסק הבוררות, ומשהגעתי למסקנה שלא מתקיימת עילה לביטולו, החלטתי לדחות את שתי הבקשות. בפתח הדברים ראוי להרחיב מעט על ההנמקה שבפסק הבורר, ובתוך כך גם לסקור את ההוראות הרלוונטיות שבשני הסכמי שכר הטרחה אשר הבורר נדרש להן בפסק הבוררות. הבורר התייחס להוראות הכלולות בשני הסכמי שכר הטרחה, של הפלת"ד ושל המל"ל, ואשר עניינן הוא שכר טרחה בגין טיפול בהליכי מל"ל. הוראה כזו מצויה בסעיף 2.5 להסכם פלת"ד ובסעיף 2.3 של הסכם מל"ל. כאמור, המחלוקת שעמדה להכרעתו של הבורר הייתה בשאלת שכר הטרחה בגין הטיפול בתביעת מל"ל והבורר הסיק, על יסוד סעיף 2.3.2 של הסכם מל"ל, שניתן לפסוק את שכר הטרחה המגיע לתבור על יסוד היוון הסכומים שהתקבלו ממל"ל (ועל כך מלין שחר), ובצד זאת הוא נדרש לסעיף 2.5 בהסכם פלת"ד, הקובע תקרת שכר טרחה של 10% מתגמולי המל"ל (ועל כך מלין תבור). כותרת הסכם פלת"ד היא "הסכם שכר טרחה והחזר כספים (פלת"ד/ נזיקין/ ביטוח לאומי)", ולענייננו ההוראות הרלוונטיות בנושא שכר הטרחה המגיע לתבור מפורטות בסעיפים 2.2 (אחוזים במקרה של תאונת דרכים), 2.3 (סך כולל ואחוזים במקרה של תביעת נזיקין), 2.4 (אחוזים במקרה של תביעת נזיקין) ו-2.5 (טיפול בהליכי ביטוח לאומי). סעיף 2.5 הוא הסעיף שאליו התייחס הבורר ונאמר בו כך: "במקרה בו יבוצע טיפול בהליכי מל"ל, יגבה שכ"ט נוסף ונפרד בסך של כותרת הסכם מל"ל היא: "הסכם שכר טרחה והחזר כספים (ביטוח לאומי/ משרד הביטחון)", וההוראות הרלוונטיות לענייננו הן אלה: "2.3 האחוזים: 2.3.1 תמורת %__ (אחוזים) מתוך הסכומים הכוללים שיתקבלו על ידי הלקוח (בכל הליך לפני או אחרי הגשת התביעה) מאת המוסד (ביטוח לאומי/ משרד הביטחון) והכוללים כל תשלום חד פעמי, מענק, קצבה חודשית ו/או כל הטבה כלכלית (להלן: "הסכום") וזאת החל מהסכום הראשון שיתקבל מהלקוח למשך __ שנים, ממועד תשלום הסכום הראשון ללקוח (להלן: "התקופה"). 2.3.2 הצדדים להסכם זה, יכול ויגיעו להסכמה על תשלום שכר הטרחה לעורך דין אורי תבור בתשלום חד פעמי וזאת לאחר היוון כל הסכום שהתקבל על ידי הלקוח, למשך כל התקופה ובהתאם לכללי היוון מקובלים. 2.3.3....." יצוין שבהסכם פלת"ד שבענייננו נרשם ברישא של סעיף 2.3.1 כי שיעור שכר הטרחה יהיה 13% ובסיפא של סעיף 2.3.1 נמחקו המילים: "למשך ___ שנים", ובהתאם לכך יש לקרוא את הסיפא: "וזאת החל מהסכום הראשון שיתקבל על ידי הלקוח ממועד תשלום הסכום הראשון". בהליך הבוררות טען תבור שבגין תביעת מל"ל הוא זכאי לשכר טרחה על פי הסכם מל"ל בסכום של 208,589 ₪ על בסיס השיעור המוסכם בסעיף 2.3.1 להסכם מל"ל, היינו 13% מתוך הסכום של 1,604,601 שהוא הסכום המהוון של תגמולי מל"ל שנפסקו לשחר. שחר מצידו טען שאין לחייבו על בסיס הסכום המהוון כי אם בתשלום עיתי. הבורר נתן דעתו לכך שבנוסף להסכם מל"ל קיימת התייחסות לשכר טרחה בגין טיפול בהליכי מל"ל גם בסעיף 2.5 של הסכם פלת"ד, והוא העיר על כך (בסעיף 11 לפסק הבוררות) שמכיוון שסעיף זה לא נמחק, הוא מחייב גם את תבור באותה מידה שהסעיפים האחרים מחייבים את הצדדים. בהתאם לכך הוא קבע שמשנאמר בסעיף 2.5 להסכם פלת"ד ששכר הטרחה בגין טיפול בתביעת מל"ל לא יפחת מעשרה אחוזים מכל הסכומים שיתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, אזי - נוכח הסתירה בין סעיף 2.5 להסכם פלת"ד לסעיף 2.3.1 להסכם מל"ל - יש להעדיף את הראשון בהיותו פועל לטובתו של הלקוח (שחר) וכנגד מי שניסח את ההסכמים (תבור). כאמור, שני הצדדים טוענים שהבורר חרג מסמכותו, ולאחר ששקלתי את טענותיהם אני סבור שאין להן יסוד מספיק ואני דוחה אותן. סעיף 24(3) לחוק קובע את גדרה של עילת הביטול בשל פעולה ללא סמכות או חריגה ממנו, והוראתו היא כדלקמן: "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות". על מנת לבחון אם אכן מתקיימת עילת ביטול זו בנסיבות העניין שבפנינו יש לבחון תחילה את הוראת הסכם הבוררות בין הצדדים ובתוך כך גם את גדר סמכותו של הבורר. בכל אחד מהסכמי שכר הטרחה נכללה הוראת בוררות אשר זה לשונה: "כל מחלוקת ו/או סכסוך בקשר לשכ"ט ו/או להוצאות עורך דין תבור בגין הטיפול בתיק תועבר לבוררות מוסכמת בפני בורר יחיד שימונה על ידי לשכת עורכי הדין בחיפה", ועל פי בקשת תבור מונה הבורר בהתאם להוראת סעיף הבוררות. במכתב המינוי (נספח 2 לבקשת שחר) נאמר: "הנני מתכבדת להודיעך כי מיניתי אותך לשמש כבורר במחלוקת שבין הצדדים בנושא שכר טרחת עורך דין". אין טענה, קל וחומר ראיה, שמעבר לאמור בהוראת הבוררות ובכתב המינוי הייתה הסכמה אחרת, או נוספת, של הצדדים בעניין סמכותו של הבורר. כפי שציין הבורר בסעיף 1 של פסק הבוררות, הייתה אמנם הסכמה דיונית שפסק הדין יינתן על פי כתבי טענות, מסמכים ותצהירים שהגישו בעלי הדין ומבלי שהם ייחקרו על תוכנם. אולם לדעתי, הסכמה דיונית זו רלוונטית לעניין אופן ניהול הבוררות ולא לעניין גדר סמכותו של הבורר. המחברת ס' אוטולנגי, בספרה בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת ("אוטולנגי"), מציינת שסמכות הבורר נגזרת מניסוח הסכם הבוררות וכי "בתי המשפט פסקו שבמקרה של ספק - הפרשנות תהא בכיוון הרחבת סמכותו של הבורר" (עמ' 1011). בהקשר זה לא מיותר לציין גם את הדברים שנאמרו בעניין דניה: "אכן, אם בסוגיות מסוימות יש צידוק להרחיב את משמעותו של הדיבור "סמכות", אין הדבר כן בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר. מהטעם האמור יש, מחד גיסא, לתת משמעות דווקנית לדיבור "סמכות" בסעיף 24(3) לחוק, ומאידך גיסא, במקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך, לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות." לכן, כאשר גדר סמכותו של הבורר נקבע בהתאם ללשון הוראת הבוררות הכלולה בהסכמי שכר טרחה, וכאשר הוראה זו כוללת את הסמכות לפסוק ולהכריע בכל מחלוקת ובכל סכסוך בקשר לשכר טרחתו של תבור, התקשיתי למצוא את הבסיס לטענתם של תבור ושחר כאחד שפסק הבוררות ניתן ללא סמכות או בחריגה מן הסמכות. זו אף זו, פרט להסכמה דיונית שאותה הזכיר הבורר בסעיף 1 של פסק הבוררות (ואשר אליה אתייחס להלן) לא נקבעו בהוראת הבוררות כל תנאים בנוגע לאופן שבו יקוים הליך הבוררות, ולכן יש להחיל את סעיף 2 לחוק הקובע כי "רואים הסכם בוררות כמחיל את ההוראות שבתוספת הראשונה ככל שהן נוגעות לעניין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". לענייננו, רלוונטית הוראת סעיף י"ד של התוספת הראשונה הקובעת ש"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב משפטו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט". מעיון בפסק הבוררות ניכר שהבורר עשה את אשר מתחייב ממנו על פי הוראות התוספת לחוק בכלל והוראת פסקה י"ד בפרט. היינו, הוא פעל בדרך המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה בסכסוך. לדעתי, אין ממש בטענתו של תבור שהבורר חרג מסמכותו כאשר הוא נדרש, לצורך הכרעה במחלוקת שעניינה הסכם מל"ל, גם להסכם פלת"ד ולהוראות הכלולות בו. אין מחלוקת ששחר היה לקוחו של תבור ואין מחלוקת שהתגלע סכסוך ביניהם בעניין שכר טרחתו של תבור, סכסוך שבעטיו פנה תבור ללשכת עורכי הדין וביקש למנות בורר. כפי שציין הבורר בכתב הבוררות, הוא השקיף על המחלוקת שבין תבור לשחר במלוא היקפה, ולצורך כך הוא היה רשאי להביא בחשבון את העובדה שתבור ראה לנכון להחתים את שחר על שני הסכמי שכר טרחה, ולדעתי הוא גם צדק כאשר העיר, בסעיף 7 לפסק הבוררות, שלא ברור מדוע היה צורך לעשות זאת. על כל פנים, כאשר גדר הסכסוך הוא מחלוקת בין עורך דין לבין הלקוח בעניין שכר טרחה, יכול היה הבורר להביא בחשבון כל עובדה רלוונטית, וכפי שציינתי הטענה שהוא חרג מסמכותו עת נזקק להסכם פלת"ד איננה מבוססת די הצורך ואני דוחה אותה. טענת שחר בעניין חוסר הסמכות מכוונת לכך שהבורר לא הוסמך לפסוק שכר טרחה על דרך של תשלום חד פעמי, כאשר על פי סעיף 2.3.1 של הסכם מל"ל דרך המלך שבה בחרו הצדדים היא תשלום עיתי, בהתאם וכנגזר מהתשלומים העיתיים שאותם יקבל שחר מהמל"ל. בדומה לטענתו של תבור, שאותה דחיתי, גם טענה זו של שחר נעדרת בסיס מספיק ואני דוחה גם אותה. גם אם לכאורה ניתן לומר, ואדגיש כי איני סבור כך, שהבורר טעה כאשר פסק על יסוד סעיף 2.3.2 של הסכם מל"ל במקום על יסוד סעיף 2.3.1 של הסכם מל"ל, המסקנה הנובעת מכך אינה שהבורר חרג מסמכותו או פעל ללא סמכות. העדפתו של הבורר את אופן התשלום לפי סעיף 2.3.2, במגמה לנתק את הקשר בין שחר לבין תבור, היא עניין המסור לשיקול דעתו, שכן בניגוד לטענתו של שחר מדובר בעניין שהוא אופן - או ליתר דיוק, מועד - התשלום ולא עצם החבות בתשלום. לדעתי, גם עניין זה בא בגדר סמכותו של הבורר לפעול להכרעה יעילה ומהירה בסכסוך, ועמידתו של שחר על זכותו, כביכול, לשלם את שכר הטרחה בתשלום עיתי ולאורך שנים היא לכל הפחות עמדה המעוררת ספק בתום ליבו. לסיום עניין זה אוסיף עוד שגם אם היה מקום לקבוע שהבורר חרג מסמכותו, ולדעתי אין הדבר כך, היה מקום לשקול את דחיית טענות הצדדים בדבר חוסר הסמכות על רקע תורת הבטלות היחסית שקנתה לה אחיזה בפסיקת בתי המשפט. בעניין זה נפסק כי "תורה זו נועדה להתמודד עם מקרים בהם על אף קיומו של פגם במעשה או בהחלטה הנתקפים, ישנם שיקולים המצדיקים שלא להורות על בטלותם המוחלטת. השיקולים להחלתה של תורת הבטלות היחסית מגוונים הם. אפשר גם שישתנה משקלם ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו ולתחום המשפט בו מדובר" (עע"מ 5498/09 ניו-אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ (11.10.11)). בענייננו, מכלול הנסיבות מצביע על כך שגם אם נפל פגם בסמכותו של הבורר, חומרתו אינה מצדיקה את ביטולו של פסק הבוררות, שכפי שהסברתי, הוא מגשים תכליתו של הליך יישוב המחלוקת בין הצדדים ביעילות ותוך איזון ענייניהם. שני הצדדים טענו גם כי בנסיבות העניין מתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק, היינו "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". בעניין זה טוען תבור שהבורר לא הכריע בשאלה אם הוסכם בין הצדדים ששכר הטרחה בתביעה על פי הסכם מל"ל ישולם בתשלום אחד אם לאו. שחר טוען שהבורר לא הכריע בטענתו שהסכם מל"ל הוא חד צדדי ומקפח. טענתו של שחר נסתרת מניה וביה בסעיף 8 של פסק הבוררות, שם ציין הבורר שאינו סבור שיש לראות בהסכם שכר הטרחה חוזה מקפח שיש לבטלו. הוא הוסיף שעל כל פנים, עורך דין זכאי לשכר טרחה ראוי, וכי לדעתו שכר הטרחה - כפי שהוא פירט בהמשך פסק הבוררות - הוא ראוי, ומכאן שלטענת שחר אין יסוד. יש לדחות גם את טענת תבור בעניין זה, מפני שלדעתי יש בהנמקתו של הבורר מענה מספיק לה. אציין כי ככל שהתעמקתי בטענתו של תבור התקשיתי לרדת לסוף דעתו, שכן מצד אחד הוא השתית את תביעתו בפני הבורר על הסכם מל"ל וטען שבהתאם לסעיף 2.3.1 שלו הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור של 13% מן הערך המהוון של תשלומי המל"ל, ומן הצד האחר הוא טוען עתה שהבורר לא הכריע במחלוקת העובדתית אם הייתה הסכמה לתשלום שכר הטרחה על דרך של תשלום חד פעמי אם לאו. אלא שמפסק הבוררות נראה שהבורר לא התעלם מסעיף 2.3.1 של הסכם מל"ל, כי אם העדיף ליישם את סעיף 2.3.2 של אותו הסכם, תוך שהוא מנמק את הדבר בכך שעניין שכר הטרחה בגין טיפול בתביעה נגד מל"ל הוסדר גם בהסכם פלת"ד, והוא מצא לנכון לזקוף לחובת תבור את הכפילות, והסתירה, שבשני ההסכמים. נימוק נוסף ולא שולי בחשיבותו, המשמש בסיס לתוצאה שאליה הגעתי, הוא הוראת סעיף 26(א) לחוק. בעניין זה נאמר ברע"א 26/11 כי "סעיף 26(א) לחוק הבוררות קובע, כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". עיוות הדין יכול שיתייחס להליך הבוררות עצמו, אולם הוא יכול להתייחס גם לתוצאתו. פרופ' אוטולנגי מסבירה, כי השיקול של עיוות דין מבוסס לא פעם על מניעות, שכן משבעל דין הופיע בפני בורר, טען את טענותיו והציג ראיותיו, הנטיה היא לומר כי לא נגרם לו עיוות דין." משהגעתי למסקנה שלא נפל פגם בהליך הבוררות עצמו, נראה לי שגם לאור התוצאה שאליה הגיע הבורר ניתן לקבוע שלא נגרם למי מן הצדדים עיוות דין ולכן יש לדחות את בקשות הביטול. כאשר בוחנים את פסק הבוררות בכללותו, ובמיוחד כך על רקע טענותיהם ומענותיהם של הצדדים, הן בפני הבורר, הן בבקשות שבפניי והן בהליך משפטי אחר שבו נקט תבור כנגד שחר לשם אכיפת תשלום שכר טרחתו, אין מנוס מן המסקנה שהבורר היטיב לעשות כאשר קבע שעל אף ההוראה בסעיף 2.3.1 להסכם מל"ל בדבר תשלום שכר טרחה על בסיס תשלומים עיתיים שיתקבלו, הוא העדיף את הפתרון של ניתוק הקשר בין הצדדים ומניעת חיכוך ביניהם בעתיד לבוא. מנימוקי פסק הבוררות ניכר שהבורר איזן כראוי את ענייניהם של הצדדים, והתוצאה שאליה הוא הגיע איננה גורמת למי מהם עוול או אי צדק במידה המצדיקה להתערב בפסק הבוררות. סיכומו של דבר, אני דוחה את בקשות הביטול שהוגשו הן בהפ"ב 54321-06-12 והן בהפ"ב 1266-07-12 ונוכח תוצאה זו אין צו להוצאות. תשלומים עיתייםשכר טרחההיווןביטוח לאומי