חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג "חזקת השיתוף הינה חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה, אשר לפיה מיוחסת כוונת שותפות בנכסים לבני הזוג. חזקה זו מושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. להוכחת התנאי של אורח חיים הרמוני די בהוכחת חיים משותפים תחת קורת גג אחת, והדגש מושם על הוכחת תנאי המאמץ המשותף (ראה: א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 152; השופט אור בע"א 1937/92 מ' קוטלר נ' ח' קוטלר [1]; השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1915/91, 2084, 3208 א' יעקובי נ' ע' יעקובי ואח'; ע' יעקובי ואח' נ' א' יעקובי; משה קנובלר נ' מזל קנובלר [2]. יש אף סברה כי די בהוכחת אחד התנאים לקימום החזקה (ראה דברי השופטת דורנר בע"א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' ד' גיטלר וערעור שכנגד [3], בעמ' 494-495). על יסוד חזקת השיתוף, עובר נטל השכנוע לכתפי בן הזוג המבקש לשלול את חזקת השיתוף, ועליו להביא ראיות לסתור את החזקה (ע"א 92/89 עובדיה נ' סיבהי ואח' [4] , בעמ' 117; ע"א 806/93 י' הדרי נ' ש' הדרי (דרחי) [5])." (ערעור אזרחי מס' 3002/93 יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין, 12/11/1995. ההדגשה בקו אינה במקור- י.א.). הלכת השיתוףבני זוג