חוק העונשין (תיקון מס' 113) התשע"ב-2012), שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, נועד להבנות את שיקול הדעת בגזירת הדין. סעיף 40ב לחוק קובע את העיקרון המנחה בענישה, הוא עיקרון ההלימה, וזוהי לשונו: "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה-העיקרון המנחה)". סעיף 40ג(א) לחוק קובע את השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו ליישם את עקרון ההלימה. וזוהי לשונו: "בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה , במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט". השיקול הראשון שיש לבחון בקביעת מתחם הענישה הינו הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו. במקרה דנן פגע הנאשם בשלמות גופם ונפשם של המתלוננת והמתלונן עת נהג כלפיהם באלימות פיזית ומילולית והפך את ביתם ומבצרם מושא לפחד ולאימה. בית המשפט העליון התייחס לא אחת לחומרתן של עבירות אלימות בתוך המשפחה. כך למשל בעפ 6428/09 פלוני נ' מדינת ישראל נאמר על ידי השופט רובינשטיין: "תופעה זו של גברים הנוהגים באלימות מינית ופיסית כלפי נשותיהם יש להוקיע מכל וכל ועל בית המשפט לומר בקול צלול ורם, כי מקומם של מעשים כאלה לא יכירם בחברה מהוגנת, ומקומם של עושיהם מאחורי סורג ובריח (ע"פ 2346/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 617; ע"פ 1091/07 פלוני נ' מדינת ישראל; ע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני והאסמכתאות דשם). קשר הנישואין נועד להביא ברכה לבני הזוג וברכה לעולם, ועל המשתמשים בו כ"מקום הסמוי מן העין" לשם רוע מעלליהם, לדעת כי יענשו במלוא החומרה". השיקול השני הינו מדיניות הענישה הנהוגה. סקירת הפסיקה מלמדת כי אין אחידות בענישה כאשר עסקינן בעבירות אלימות בתוך המשפחה וכי העונש המוטל על הנאשם הינו תלוי נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של הנאשם. בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון ו-תפ"ח 14860-04-12 מדינת ישראל נ' ליאור מיארה ואח' האינטרסים הציבוריים שבהרשעת הנאשם גברו עשרות מונים על נסיבותיהם האישיות של הנאשמים. השיקול השלישי לקביעת מתחם העונש ההולם הינו בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בסעיף 40ט לחוק מפורטות הנסיבות אשר על בית המשפט להתחשב בהן , ככל שיש בהן להשפיע על חומרת מעשה העבירה ואשמו של הנאשם. במקרה דנן אין חולק כי הנאשם גרם במעשיו לנזק משמעותי, פיזי ונפשי, למתלוננת ולמתלונן וניצל את כוחו הפיזי על מנת להטיל עליהם אימה. לאחר ששקלנו את נסיבות המקרה ובהתחשב בערך החברתי שנפגע בביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמכלול השיקולים הנ"ל מצאנו כי מתחם העונש ההולם ביחס לעבירות בהן הורשע הנאשם הינו בין מאסר על תנאי לבין שנת מאסר אחת בפועל. גזירת עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם סעיף 40ג(ב) לחוק מורה כי לאחר שנקבע מתחם העונש ההולם, על בית המשפט לקבוע את עונשו של הנאשם בהתחשב בנסיבות חיצוניות למעשה העבירה, לקולה או לחומרה, כאמור בסעיף 40יא לחוק. על פי סעיף זה רשאי בית המשפט אף לחרוג ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, בהתאם להוראות סעיפים 40ד-40ה לחוק. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו. מציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן "החוק") ושלפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא כי הנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו ולתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, נוסף על מבחן או בלעדיו. (ראו לעניין זה ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נד(3) 685, 689). בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337, 342 (להלן "הלכת כתב") נקבעו על ידי בית המשפט הקריטריונים להפעלת הסמכות להטלת שירות לתועלת לציבור ללא הרשעה לפי סעיף 71א (ב) לחוק: "ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשי העבירה- בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה- כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל". משפט פליליבניהמיסיםשיקולי ענישהחוק העונשין