האם יש בטענה בדבר שינוי דרמטי במרווח השיווק של תחנת-דלק, כדי לבסס בקשת רשות להתגונן בפני תביעת משכיר בגין אי-תשלום מלוא דמי השכירות מצד השוכר הנתבע? בפניי ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בתל אביב-יפו, לפיו נדחתה בקשתה של המערערת-השוכרת למתן רשות להתגונן, תוך חיובה בהוצאות. תמצית הרקע העובדתי 1. המערערת, דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן: "המערערת"), עוסקת בין היתר בהקמת תחנות-דלק, שיווק ומכירה של מוצרי דלק. המשיבה, ישפה נדל"ן בע"מ (להלן: "המשיבה"), הינה הבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 21 בגוש 6196, רחוב הירקון 16 בבני ברק, עליהם הוקמה תחנת-הדלק מושא פסק-הדין שבערעור. ביום 12.5.09 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים, שעניינו הקמת תחנת-דלק והפעלתה על-ידי המערערת לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים (להלן: "הסכם השכירות" או "ההסכם"). בסעיף 6 להסכם נקבע, כי החל מיום פתיחת התחנה בפועל או החל מיום 1.4.10, לפי המוקדם מביניהם, המערערת תשלם למשיבה דמי שכירות חודשִׁיים מינימאליים בסך של 125,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצמוד לעליית מדד המחירים לצרכן. בסעיף 7.7 להסכם נקבע פיצוי מוסכם בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, בגין כל איחור בתשלום דמי השכירות העולה על שבעה ימי עסקים, יותר מפעמיים בשנה קלנדרית. 2. בהחלטה רגולטורית מיום 31.8.11, הופחת באחת מרווח השיווק לדלק ב 21%. משכך, פנתה המערערת למשיבה וביקשה ממנה לדון ב"התאמתו" של הסכם השכירות לשינויי הנסיבות הקיצוניים. משסירבה המשיבה לעשות כן, ביצעה המערערת "התאמה" של תנאי ההסכם באופן חד-צדדי והפחיתה את תשלום דמי השכירות בשיעור של 18%. 3. ביום 13.11.11 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 103,338.5 ₪, לבית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (להלן: "התביעה"). בתביעה (לאחר שתוקנה ביום 3.2.12), נדרשה המערערת לתשלום יתרת דמי השכירות לחודשים 10.11, 11.11 ו-12.11 וכן לפיצוי מוסכם בסך 15,000 ₪ בגין הפרה יסודית של הסכם השכירות, עקב אי-תשלום מלוא דמי השכירות בחודשים שצוינו לעיל. 4. בבקשת רשות להתגונן שהוגשה (לפי תקנה 205 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984) על-ידי המערערת והחקירה שנתקיימה בעקבותיה, נטען על-ידי האחרונה, כי השינוי הדרמטי במרווח השיווק הייה בלתי צפוי, ושמט את הבסיס להסכם השכירות בין הצדדים. לטענתה, ביצוע ה"התאמה" באמצעות הפחתה עצמאית של דמי השכירות היה צעד שנדרש מכורח המציאות החדשה, על-מנת שלא להביא לסיכולו של הסכם ארוך-טווח זה (סעיפים 15, 20 ו-22 לתצהיר התומך בבקשה לרשות להתגונן, וכן עמ' 8 סיפא לחוות-הדעת של המומחה שצורפה לבקשה). 5. עוד טענה המערערת, כי עמידה דווקנית של המשיבה על ביצוע ההסכם, למרות שינוי הנסיבות הקיצוני וכאשר היא יודעת את ההשפעה הרת-הגורל על המערערת, אינה יכולה להיחשב כהתנהגות בתום-לב. לאחר שסיכמו הצדדים את טענותיהם, הגישה המשיבה ביום 6.6.12 הודעה לפיה בהחלטה נוספת של הרגולטור מיום 31.5.12 (צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק) (תיקון), התשע"א-2011), מרווח השיווק שׁוּנה בשנית, באופן שריכּך את השינוי הראשוני והעמיד את מרווח השיווק על 17.4%. פסק-הדין מושא הערעור 6. בית-משפט קמא שמע את חקירת המצהיר מטעם המערערת וכן שמע את סיכומי הצדדים בעל-פה ביום 22.5.12, ודחה את הבקשה לרשות להתגונן בהחלטה מיום 11.6.12, בנימוק כי אינה מגלה סיכויי הגנה ולוּ לכאורה. השופטת המלומדת קבעה, כי אין מדובר בשינוי דרמטי בתנאי השוק, המצדיק את התערבות בית-המשפט והתאמתו של החוזה לנסיבות המשתנות מכוח סעיפים 3(4), 4 ו-18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"). בעקבות ההחלטה הנ"ל נחתמה פסיקתא ביום 11.7.12, לפיה חויבה המערערת לשלם את הפרשי דמי השכירות בחודשים הרלוונטיים, את הפיצוי המוסכם וכן את הוצאות ההליך. המחלוקת 7. הצדדים חלוקים בשתי סוגיות מרכזיות. הראשונה עניינה בשאלה, האם המערערת עמדה בנטל ההוכחה של סיכויי ההגנה, ולוּ לכאורה; השנייה עוסקת בשאלה, האם הקטנת מרווח השיווק מהווה שינוי נסיבות קיצוני, המקנה למערערת את הזכות לבצע "התאמה" חד-צדדית בגובה דמי השכירות. ברור, שלשאלה זו השלכה ישירה על ההכרעה בסוגיה בעניין סיכויי ההגנה של המערערת. דיון והכרעה טענה מקדמית 8. המשיבה טוענת לדחיית הערעור על הסף, מאחר שנדון ערעור על דחיית בקשת רשות להתגונן, "החלטה אחרת" עליה לא ניתן לערער בזכות. ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 419 (מהדורה עשירית, תשס"ט). חרף הכלל האמור, יש אסמכתא גם לדחייה של טענת סף במקרה דומה: ע"א 1286/01 שמואל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פיסקה 8 לפסק-הדין: "לטענת המשיב דין הערעור להדחות על סף, משום שבערעור על "החלטה" עסקינן ומחייבת היא בקשה וקבלת רשות ערעור מבית-המשפט - דבר שלא ניתן בתיק זה. אין לדחות את ערעור מטעם זה. אמנם המערער הציג את עניינו כערעור על ההחלטה המהווה "החלטה אחרת" לעניין סדר הדין האזרחי, במקום שהיה עליו לערער דווקא על פסק-הדין והפסיקתה הכוללת בחובה את ההחלטה (ראו י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) עמ' 690), אך טעות זו אינה מצדיקה דחייה על הסף, ובמיוחד לאור העובדה כי הפסיקתה אשר ניתנה על-ידי הערכאה הראשונה מהווה פסק-דין לכל דבר ועניין - ואף לצורך הגשת ערעור בזכות וללא נטילת רשות מיוחדת." 9. לאור האמור לעיל, סבורני כי בנסיבות מקרה זה, מן הראוי יהיה שלא לקפח את זכותה המהותית של המערערת בשל הפגם הנ"ל. טענתה של המשיבה בדבר דחיית הערעור על הסף - נדחית. בקשת רשות להתגונן 10. כעולה מעיקרי הטיעון של המערערת בענייננו, האחרונה הגישה בקשת רשות להתגונן, שנתמכה בתצהיר וּבחוות-דעת מומחה. לטענתה, היא עמדה בדרישות הפסיקה והראתה כי יש בידה הגנה לכאורה, אשר בשלב זה, מספיקה על-מנת לקבל רשות להתגונן. ב-ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה (1) 66, 69 (4.12.1990) (להלן: "פרשת בן צבי"), נכתב: "לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש"סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו..." (שם, בעמ' 618). ולעניין זה, "אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה 'הגנה לכאורה"' (שם). מכיוון שכך: "די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית-המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח." (שם, בעמ' 619). ובהמשך פרשת בן צבי, בעמ' 70: "...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית-המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'..." האם הקטנת מרווח השיווק מהווה שינוי נסיבות קיצוני ובלתי-צפוי, המצדיק את פעולתה החד צדדית של המערערת? 11. דין הסיכול מוסדר בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות). התנאים לתחולתו מפורטים בסעיף 18(א), כדלהלן (להלן: "סעיף הסיכול"): "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים." 12. התייחסות הפסיקה להשפעת מאורעות בלתי צפויים על חבותם החוזית של הצדדים לחוזה, נחלקת לשתי גישות: האחת מכונה "הגישה הסטטית", אשר דוגלת בעקרון האחריות החוזית המוחלטת ואינה מכירה בהשפעתם של אירועים לא צפויים. לעומתה, "הגישה הדינמית" מכירה במתן פטור לחייב, במקרים בהם האחרון לא יכול לקיים את התחייבויותיו עקב אירועים שאירעו, שלא באשמתו, לאחר כריתת החוזה. מתן הפטור עולה בקנה אחד עם עקרונות של הגינות, תום-לב וצדק (ראו: חא (י-ם) 702/06 היועץ המשפטי לממשלה נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ פיסקה 62 (להלן: "פרשת היועמ"ש"). ראו הדיון הנרחב בפסק-דינה של חברתי כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ב-ת"א (ת"א) 1072/07 גדעון מורן נ' ציקי פוקס (7.3.10; בביהמ"ש העליון: עא 3531/10, 23.05.11) פרק 3. הפסיקה נוטה לגישה הסטטית, וכפועל יוצא מכך, מעניקה פרשנות מצמצמת לנסיבות המאפשרות את הפעלתו של סעיף הסיכול (ראו: פרשת היועמ"ש, בפיסקה 63). עם זאת, בעת האחרונה ניתן לזהות ניצני שינוי ונדמה כי הפרשנות אינה נוקשה כבעבר (ראו: ת"א (י-ם) 2259-08 יורו ישראל נ' משרד הבינוי והשיכון, פיסקה 18 להלן: "פרשת יורו ישראל"}). האם ניתן לפרש את הקטנת מרווח השיווק כמאורע החוסה תחת סעיף הסיכול? התייחסות הפסיקה למעורבות ממשלתית ולשינויים במדיניות המוניטרית בפרט, כאל אירועים בלתי צפויים, נדחתה בעבר. לעניין זה ראו ע"א 719/89 מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ, פ"ד מו (3) 305, 314 (27.5.1992): "אף אם לא צפו הצדדים התפתחות קונקרטית מעין זו שאירעה בפועל בהקפאת הדולר, הרי שבכלכלת מדינת ישראל, שבה יש חלק נכבד למעורבות הממשלתית, שינויים במדיניות המוניטרית "הם מסוג הדברים שבימינו חייב כל מתקשר להביאם בכלל חשבון תוך נטילת הסיכון והסיכוי הטמונים בהם" (ע"א 206/79 [6], בעמ' 333). השינויים הכלכליים שהתרחשו לא מוטטו את בסיס החוזה ולא הפכו את הוראות ההצמדה שלו ל"לעג לרש". העובדה, שחנ-רון לא מימשה את ציפיותיה ותקוותיה עקב אותה התפתחות במדיניות המוניטרית, אינה מצדיקה התערבות שיפוטית." בפני המבקש להוכיח כי הקטנת מרווח השיווק מהווה מאורע מסכל, ניצב קושי אינהרנטי, אך יחד עם זאת, הדרך אינה חסומה בפניו. כאן המקום לציין מקרה אחר, בעל נסיבות הדומות לענייננו, שם נמנע בית-המשפט מלהכריע האם הקטנת מרווח שיווק מהווה שינוי נסיבות קיצוני המצדיק שינוי חד-צדדי של תנאי החוזה. ניתן ללמוד על משנה הזהירות בה נקט בית-המשפט כאשר דחה את הבקשה ליתן סעד זמני בשלב מקדמי, כאשר המשיבה טרם הוכיחה טענותיה, על-אף הכרתו בסיכויי התביעה הטובים של המבקשת ובמשוכה העומדת בפני המשיבה. ראו: רע"א 5711/12 מצה נ' דלק חברת הדלק הישראלית, סעיף 11 לפסק-דינו של כב' השופט ד"ר י. דנצינגר: "שתי הערכאות קמא סברו כי סיכויי התביעה טובים, וזאת לנוכח העובדה שמדובר בתביעה לאכיפת חוזה המבוססת על חוזה ברור ומפורש, אשר הוגשה ללא שיהוי בעקבות פעולה חד צדדית מצד המשיבה. ... בית-משפט השלום נזהר בדבריו, בשים לב לשלב המקדמי בו מצוי ההליך, אולם העיר כי קשה לזהות עילה משפטית שתצדיק את פעולתה החד צדדית של המשיבה, וכי יש מקום לסברה שההקטנה במרווח השיווק עשויה להיחשב לכל היותר כטעות בכדאיות העסקה. לנוכח השלב המקדמי בו מצוי ההליך, אנהג במשנה זהירות ולא אנקוט עמדה לגופו של עניין האם מדובר בטעות בכדאיות העסקה או שמא בשינוי נסיבות קיצוני שחורג מציפייתם של הצדדים. יחד עם זאת, אעיר כי מצויים אנו במאטריה חוזית אשר שורשיה נטועים עמוק בעיקרון ההסכמה, ופעולות חד צדדיות אינן עולות, ככלל, בקנה אחד עם עיקרון זה. משכך, סבורני כי עומדת בפני המבקשת משוכה לא קלה להוכיח את טענתה כי מדובר בשינוי נסיבות קיצוני שהפך את קיום החוזה ל"בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים" (כאמור בסעיף 18 לחוק התרופות), וכי שינוי נסיבות זה מקנה לה זכות לבצע "התאמה" חד צדדית בגובה דמי השכירות." 13. נראה כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולהתמקד בהשלכות המעשיות של האירוע, ולא באירוע עצמו: ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, נד (5) 506, 517 (23.11.2000): "מבחינה עקרונית, יש, לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר, את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים. לכן מן הראוי היה, בנסיבות המקרה של פרשת כץ [2], לבחון אם עליית המחירים שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור הביאה לכך שקיום החוזה "...שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים...", כלשון סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)..." לצד הריכוך שחל בפרשנות שניתנה לסעיף הסיכול, התפתחו כלים נוספים לטיפול במקרים בהם חלו אירועים מאוחרים לכריתת החוזה, אשר השפיעו על הנסיבות, כאמור בפרשת יורו ישראל, פיסקה 18 לפסק-הדין: "מעבר לסעיף הסיכול, פיתח המשפט הישראלי כלים משלימים לטיפול במצבים של שינוי נסיבות, כגון עקרון תום הלב, דוקטרינת האכיפה בקירוב, אימוץ של תיאורית חוזי היחס ועוד. כלים אלה מרככים את מוחלטות החיוב החוזי ומאפשרים לחלק מחדש את הסיכון בין הצדדים לחוזה במקרה של אירועים בלתי-צפויים, ולא להטיל אותו במלואו על מי שהפר את החוזה שלא באשמתו." האם לאור פרשנות הפסיקה לסעיף הסיכול ובהתאם לכלים המשפטיים שהתווספו, ניתן להכיר בזכותה של המערערת לבצע שינויים ולהתאים את החוזה לנסיבות החדשות? יתרה מכך, האם כאשר המשיבה מתעקשת על קיומו המקורי של החוזה, התנהגותה גובלת בחוסר תום-לב? לענין זה ראו: פרשת יורו ישראל, פיסקה 24 לפסק-הדין: "האפשרות להתאים את החוזה לנסיבות המשתנות אמנם אינה משתמעת מהוראותיו של סעיף 18 לחוק התרופות, ואולם הפסיקה הכירה באפשרות זו על יסוד עילות חלופיות. לפי גישה זו, במקרה של שינוי נסיבות עשויה דרישת תום הלב - המחייבת התחשבות באינטרסים של הצד השני לחוזה - לחייב שינוי מסויים בתניות החוזה לשם הגשמת תכליתו של החוזה. פורמלית נעשה הדבר באמצעות פירוש תוכנו של החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית; הטלת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת; ושימוש בסמכותו של בית-המשפט להתנות את אכיפת החוזה בתנאים 'המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין' (סעיף 4 לחוק התרופות)" (מדינה, בעמ' 461). ואולם, מדובר בגישה שאינה חפה מקשיים. חיובו של צד לקיים את התחייבויותיו באופן שונה ממה שנקבע בחוזה היא צעד מרחיק לכת שיש בו כדי לפגוע בחופש החוזים. לפיכך, "שינוי תנאי החוזה או 'התאמתו' מחמת שינוי - ולו שינוי דרסטי - מחייב אפוא זהירות רבה מחמת הפגיעה האפשרית בחופש החוזים" (מדינה, בעמ' 465)." ראו לעניין זה גם את דברי הנשיא מ' שמגר ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי נ' מוריאנו פ"ד מח(4) 70, 73 (1994) (מובאים בעמ' 6 לפסק-דינה של השו' אגמון-גונן בפרשת גדעון מורן הנ"ל) לפיהם "עקרון תום הלב וקליטת האשם התורם החוזי מכרסמים באחריות המוחלטת" החלה בדיני חוזים. כן ראו בהרחבה: פרופ' גבריאלה שלו וד"ר יהודה אדר, "דיני חוזים - התרופות" (תשס"ט 2009) סעיף 4.12, עמ' 113. נראה, כי ניתן לטעון שייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה להתאים את החוזים לנסיבות החדשות גם בהתבסס על עקרון של הגינות, אך צעד זה הינו קיצוני ויש להפעילו בזהירות ולאחר בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה. בענייננו, טענה המערערת, כי יש להתאים את החוזה לנסיבות החדשות, כפי שעשתה בפועל, בהתבסס על קיום חוזה בתום-לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. כמו-כן טענה, כי בהתעקשותה של המשיבה על קיומו המקורי של ההסכם, התנהלה האחרונה בחוסר תום-לב (סעיפים 33 ו-37 לבר"ל). לא זו אף זו. לטענתה, קיומו של החוזה ככתבו וכלשונו אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות), אשר קובע, כי חוזה שאכיפתו אינה צודקת בנסיבות העניין - לא ייאכף (סעיף 38 לבר"ל). למותר לציין, שבשלב זה אינני מביע דעה לגופן של טענות אלה ולמידת התאמתן להליך הנוכחי. אי מתן הזכות לתגובה על הראיה החדשה 14. עניין נוסף אליו ראוי להתייחס בענייננו הוא ביסוס הכרעתו של בית-משפט קמא, בין היתר, גם על ראיה שהוגשה לאחר הסיכומים ומבלי שניתנה למערערת הזכות להתייחסות לגופה. לאחר הדיון בבקשת הרשות להתגונן ולאחר שנשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה, הגישה המשיבה ביום 6.6.12 הודעה שאליה צורפה הודעה של דוברת משרד האנרגיה והמים מיום 31.5.12, לפיה, בהחלטה נוספת של הרגולטור מיום 31.5.12, מרווח השיווק שׁוּנה בשנית, באופן שריכך את השינוי הראשוני והעמיד את מרווח השיווק על 17.4%. המערערת-הנתבעת הגיבה בכתב להודעה האמורה ביום 7.6.12 ובקשה במפורש, כי תינתן לה אפשרות להשיב על הראייה הנוספת של המשיבה. הנתון העולה מהחלטתו המעודכנת של הרגולטור תרם משמעותית לקביעת בית-משפט קמא (ראו שם עמ' 1 למטה עד עמ' 2 למעלה), כי אין מדובר בהפחתה דרמטית ובלתי-סבירה כפי שנטען מלכתחילה, וכי יש להניח כי הצדדים צפו שינויים בסדר גודל של כעשרה אחוזים. למערערת לא ניתנה הזכות להתייחסות עניינית לתוכן הראיה, לעיתוי, לאופן בו הוגשה, ולמשמעותה לפרשנות החוזה שבין בעלי-הדין. לעניין הכלל בדבר הגשת ראיות לבית-המשפט, ראו: רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, פיסקה 3 לפסק-הדין: "הכלל לעניין הגשתן של ראיות לבית-המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן ב"חבילה אחת". רק מקום בו מצביע בעל-דין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל הנ"ל, יענה בית-המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות..." כאשר יתיר בית-המשפט את הבאתן של ראיות חדשות בשלב מאוחר של הדיון, יעשה כן תוך איזון עם זכויותיו של הצד שכנגד ושמירה על סדרי הדין. לעניין זה, ראו: פש"ר 37381-04-12 ויגדור נ' כונס הנכסים הרשמי, פיסקה 12 להחלטה: "מן האמור עולה, אפוא, כי אין המדובר בראיה טכנית ופשוטה... ולנוכח ההשלכות העשויות להיות לקביעה זו על המבקש, בין בהליך זה ובין בהליכים אחרים, סבורני, כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי החלטה בדבר הגשת הראיה תחייב מתן אפשרות למשיב לחקור את עורך המסמך וכן מתן אפשרות למשיב ליתן את תגובתו העובדתית המפורטת לנטען בראיה הנוספת שהגשתה נתבקשה ואף להביא ראיות לסתור, שאם לא כן ייגרם למשיב עוול של ממש." 15. בענייננו, הראיה שהוגשה בשלב מאוחר של הדיון אינה מהווה מסמך טכני גרידא, אלא בעלת משקל מהותי כאשר השופטת המלומדת סמכה עליה את הכרעתה, כך שמִן הראוי היה לאפשר למערערת להגיב וליתן התייחסות עניינית לתוכנה. סוף דבר 16. מקובלים עליי דברי המערערת, כי בית-משפט קמא לא נדרש להכריע בשלב מקדמי זה ובטרם התבררה התביעה לגופה בשאלת טיב זכויות הצדדים והטענות לגופן. דברים אלה מקבלים משנה-תוקף לאחר שבית-משפט קמא התבסס בקביעותיו, בין היתר, על ראיה שנתקבלה לאחר הסיכומים ומבלי שתינתן למערערת הזכות לתגובה של ממש. 17. בשים-לב לשיקולים דלעיל, אני מקבל את הערעור. פסק דינו של בית-משפט קמא, כמו גם החלטתו בבקשת הרשות להתגונן - מבוטלים. ניתנת רשות להתגונן. כספים ששולמו בעקבות פסק-דינו של בית-משפט השלום, יישארו בידי המשיבה בשלב זה עד למתן פסק-דין מחודש בבית-משפט השלום, וזאת בהתאם לסמכותו של בית-המשפט להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984. הוצאות הערעור (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 (עשרים אלף) ₪ + מע"מ, להיום, - לפי תוצאות הדיון בבית-משפט השלום. אין בהערותיי כאן כדי להשפיע על שיקול-דעתו של בית-משפט השלום בדיון לגוף השאלות שבמחלוקת בין בעלי-הדין. תחנת דלקדלק