טענה כי הינה דיירת מוגנת בדירה המתגוררת בדירה מאז שנולדה ומעמדה זה לא היה שנוי במחלוקת עם המשיבה, לאור מערכת יחסים רבת שנים עם בעלת הבית, עד שבעלי המניות החדשים שנכנסו לתמונה ב-2010 התכחשו והתנכרו לכך כשהם משימים עצמם כמי שאינם יודעים שהינה דיירת מוגנת ומאלצים אותה להתמודד עם מצב שהיה מובן מאליו עשרות שנים, דבר המאלצה לחפש מסמכים ישנים וגורם לה נזק ראייתי. בכתב ההגנה המתוקן נטען גם שאמה של המשיבה ממל ז"ל הייתה דיירת מוגנת וזאת מכוח פסק דין שניתן ב-1960 בבימ"ש השלום בת"א ע"י כבוד השופט בנטל בת.א 20105/59 בתביעת הפינוי שהגישה החברה כנגד אליעזר ציגל ז"ל וממל ויטס ז"ל (להלן: "פסק הדין הישן"), שקבע שממל - אמה של המשיבה, הייתה דיירת מוגנת מקורית מכוח עצמה ולפיכך המשיבה הינה דיירת מוגנת מכוח הוראת סעיפים 20(ב) ו-27 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "החוק"), כפי שגם הוצהר בהסכם רכישת המניות ע"י בעלי המניות החדשים שהינה דיירת מוגנת, כשישנה ידיעה והודאה מפורשת של המערערת בכך שהינה דיירת מוגנת. פסק דינו של בית משפט קמא בית המשפט דחה את תביעת הפינוי. בית המשפט הדגיש שאין חוזה שכירות בכתב ולכן יש ליתן מענה לשאלת זהות הדייר החוזי בהתחשב במכלול העובדות שהוכחו, תוך מתן משקל להתנהגות הצדדים לאורך השנים. בית המשפט מצא את עדותה של המשיבה כמהימנה בעוד לגבי עדי המערערת קבע שלא היו מסוגלים לתרום דבר לבירור העובדות שבמחלוקת לאחר שהעד שאוליאן לא ידע להשיב על שאלות שנשאל והעד פישלזון השיב בצורה וכחנית ומתחכמת תוך התחמקות ממתן תשובות בהירות ופשוטות לשאלות שנשאל. בית המשפט קבע שפסק הדין הישן קביל, לאחר שנמצא ע"י המשיבה בארגזי המסמכים הישנים בדירה, במסמך בן עשרות שנים שהינו אותנטי וכן קבע ששתיקת המערערת משנת 1987 (מועד פטירת האם ממל ז"ל) ועד 2010 גרמה למשיבה נזק ראייתי ניכר. בית המשפט קבע שממל ויטס ז"ל, אמה של המשיבה הייתה דיירת חוזית מקורית שעם פטירתה הפכה המשיבה לדיירת מוגנת. בית המשפט הסיק זאת מכך שעל פי מסמכים רבים משנים 1969 ועד 1984 כולל דרישות מממל ז"ל על פי חוק הגנת הדייר ותשלומים שנעשו, התייחסה המערערת לממל כדיירת מוגנת, ולמרות שהוגשה ע"י המערערת תביעת פינוי ב-1959 כנגד ממל וכנגד אליעזר ציגל, סבה של המשיבה ב-1959 לא ננקטה מאז כל פעולה כלפי האם ממל וגם לאחר פטירת ממל לא ננקטה כל פעולה כלפי המשיבה ואביה שהמשיכו לגור בדירה מ-1987 ועולה מכך שהמערערת הכירה בזכויות האם כדיירת מוגנת מקורית שמכוחה הוקנו הזכויות למשיבה. בית המשפט קבע כי לאור האמור בפסק הדין הישן, למרות שהוא משתמש במונח "הזדהות חזקות" עולה ממנו כי התקבלה גרסת הנתבעים שהייתה לשניהם זכות עצמאית בכל המושכר. בנוסף, מהסכם מכירת המניות בשנת 2010 עולה שהמערערת התייחסה למשיבה כאל דיירת מוגנת במושכר. לחילופין קבע בית משפט קמא כי גם אם האם ממל ז"ל לא הייתה דיירת מוגנת מקורית, גם אז המשיבה זכאית להיות דיירת מוגנת בדירה מכוח הזדהות החזקות, זכותה של ממל הייתה מכוח זכותו של הדייר החוזי (אליעזר ציגל ז"ל), ולכן משהתגוררה המשיבה עם אמה לפחות 6 חודשים לפני פטירת הדייר החוזי היא נחשבת כדיירת מוגנת, שכן מגוריה עם האם נחשבים כמגורים עם הדייר החוזי מכוח עקרון הזדהות החזקות. טענות הצדדים המערערת טוענת כי לא היה מקום לקבוע כי המערערת הינה דיירת מוגנת מכוח הדיירת המוגנת המקורית של אמה, שכן לא הוכחה כל דיירות מוגנת מקורית של האם ממל ז"ל. לטענת המערערת מדובר בטעות שלה שהיא סברה שהאם ממל ז"ל דיירת מוגנת והתייחסה אמנם אליה כדיירת מוגנת לאורך כל השנים, ברם מדובר בטעות שהתגלתה רק לאחר רכישת המניות עם הבעלים החדשים ואז התברר לה כי לאם לא היתה מעולם זכות של דיירת מוגנת לפי החוק ולכן לא קמה זכות גם למשיבה, וכל שנפסק בפסק הדין הישן (שנטען גם לגבי קבילותו) הינו שאין לפנות את האם מכוח עילת נטישה עקב כלל הזדהות החזקות. כן נטען כי עקרון הזדהות החזקות אינו חל במקרה דנן ואינו יוצר למשיבה זכויות של דיירות מוגנת, ומדובר בטענת הגנה בלבד למנוע מהבעלים דרישת פינוי בעילת נטישה, כאשר זכויות המשיבה, שאינה השוכר החוזי, פקעו במועד בו נפטר השוכר החוזי (1963) ו/או לכל המאוחר במועד בו נפטרה אמה (1987). כן נטען שאין ויתור ואין מניעות, שכן מדובר בטעות של המערערת עקב ניהול רשלני במשך שנים של הבניין, כשעקב טעות זו הכירו בזכויות הדיירות המוגנת של המשיבה ברם טעות זו אינה מקימה זכות של דיירות מוגנת, מה גם שלא נגרם כל נזק למשיבה עקב התנהלות זו ובימ"ש קמא טעה משלא קיבל את עמדת המערערת שמדובר בטעות, אי ידיעה ו/או רשלנות. המשיבה תומכת בפסיקתו של בית משפט קמא ובקביעותיו הן הראשית שהיא דיירת מוגנת מקורית והן החלופית שהיא דיירת מוגנת מכוח כלל הזדהות החזקות, תוך הדגשה של התנהגות המערערת וההכרה באמה של המשיבה כדיירת מוגנת במשך עשרות שנים והעובדה שזה מה שנפסק למעשה בפסק הדין הישן המהווה מעשה בית דין והעובדה שעקב השנים הרבות נגרם לה נזק ראייתי, כשהמערערת ראתה בה לאורך כל השנים כדיירת מוגנת והיא מושתקת ומנועה מלהפוך כיום את עורה ולטעון הפוך מהתנהגותה וידיעתה רבת השנים, כשדיירות מוגנת יכולה להיווצר גם מכוח הסכמת הצדדים. דיון לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור. אני סבור שאין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא שאמה של המשיבה גברת ממל ז"ל הייתה דיירת מוגנת חוזית מקורית וכך ראתה אותה המערערת והתנהגה אליה במשך שנים בידיעה ובהסכמה ומכוחה נוצרה דיירות מוגנת, גם אם לא הייתה (ובמקרה זה הוכח גם שהייתה),גם למשיבה . לא ניתן להתעלם מכך, שמדובר בערעור המוגש לאחר שנים רבות (עשרות שנים) של התנהגות מצד המערערת עצמה, כשנקבע למעשה על ידי בית משפט קמא שהמערערת ידעה שממל דיירת מוגנת והתנהגה אליה ככזו והסכימה לכך ורק מכוח הסכמה זו ניתן ליצור דיירות מוגנת (גם אם לא הייתה), קל וחומר כאשר נקבע בפסק הדין הישן שממל דיירת מוגנת מקורית. זאת ועוד, בית משפט קמא גם קבע שגירסת ועדות המשיבה (שטענה בין היתר למערכת רבת שנים עם בעלת הבית שהכירה גם בה כדיירת מוגנת וידיעה של בעלת הבית על מגוריה ופטירת אמה) מהימנה עליה להבדיל מעדויות עדי המערערת שנקבע שלא ידעו להשיב על שאלות או השיבו בצורה וכחנית, מתחכמת ומתחמקת. לא ניתן להתעלם גם מהנזק הראייתי שנגרם למשיבה בהתחשב בכך שמדובר בנקיטת פעולות ע"י המערערת לאחר שנים כה רבות ולאחר שהמשיבה מתגוררת בדירה כל חייה (62 שנים). כך גם, בצדק דחה בית משפט קמא את טענות המערערת כנגד פסק הדין הישן וקבע שמדובר במסמך אותנטי שהינו פסק דין משנת 1960, מסמך שאף ממנו ניתן להסיק שלאמה של המשיבה היתה זכות עצמאית ומקורית של דיירות מוגנת (ראו בהרחבה בהמשך). צירוף כל הנ"ל, ביחד עם העובדה שלא הוצג חוזה שכירות בכתב, והתנהגות המערערת כלפי ממל וכלפי המשיבה במשך שנים רבות באופן שראתה אותה כדיירת מוגנת לכל דבר ועניין, הביא לקביעות העובדתיות של בית משפט קמא בענייני מהימנות ובעניין זהות הדייר החוזי המקורי וכידוע ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בקביעות שכאלו (ראו לגבי אי התערבות בית המשפט בממצאים עובדתיים שנקבעו במקרה שנקבעה דיירות מוגנת על סמך ראיות, כשלא אותר הסכם הדיירות המוגנת והסתמכות, בין היתר, על-כך שראו את המשיב כדייר מוגן וכך התייחסו אליו ופעלו לאורך שנים בע"א 6280/13 מוסדות מדרש דוד בירושלים נ' רוזנטל (9/10/13)). קשה לקבל את טענת המערערת, שאכן היא התנהגה אל אמה של המשיבה במשך שנים רבות כדיירת מוגנת וראתה אותה ככזו אך זו הייתה טעות שאינה יוצרת מניעות. ראשית, לא הוכח כלל שמדובר בטעות, אלא להיפך, בית המשפט קמא קיבל את גירסת המשיבה כמהימנה לפיה מדובר במערכת יחסים רבת שנים עם המערערת ובעלת הבית כאשר מר אברהם זומפר וגברת אדית זומפר הכירו אותה היטב וידעו כל השנים שהיא מתגוררת בדירה גם לאחר פטירת אמה בשנת 1987 וראו אותה כדיירת מוגנת ללא כל טענות כלפיה. ואכן, בהנחה שהדברים הינם כך, שכן גירסה זו התקבלה כמהימנה על ידי בית משפט קמא והמערערת לא הצליחה לסתרה, עולה מכך שהמערערת עצמה, כפי שלמעשה פסק בית משפט קמא, ידעה על כך שהמשיבה מתגוררת בדירה עשרות שנים, כולל מאז פטירת האם ב-1987 ולמרות זאת הוגשה התביעה רק בשנת 2010 לאחר היכנסם לתמונה של בעלי המניות החדשים. המערערת לא יכולה לטעון שלא ידעה על המגורים ו/או על פטירת האם ו/או על היותה של המשיבה דיירת מוגנת, שכן העובדה שכיום (מאז 2010) יש למערערת בעלי מניות חדשים, לא גורעת מכך שהם אינם יכולים להתנער מהתנהגות המערערת במשך כל השנים ומקביעות בית המשפט בעניין זה, שהמערערת ראתה את האם כדיירת מוגנת מקורית ולמעשה ידעה והסכימה לכך ובמקרה שכזה ברור כי המשיבה הינה דיירת מוגנת מכוח החוק (ראו לגבי אפשרות של יצירת דיירות מוגנת מכוח הסכמה רע"א 3088/00 זייתון פטריאכיה היוונית אורתודוקסית (4/9/02) רע"א 1483/07 סאלח נ' נסייב (25/6/07). כפי שקבע בית משפט קמא בהסכם מכירת המניות מיום 20/1/10 נרשם מפורשות שהמשיבה דיירת מוגנת, וכנ"ל בשמאות שנעשתה, והנ"ל ביחד עם קבלת גירסת המשיבה כמהימנה והעובדה שהמערערת לא פעלה עשרות שנים למרות שידעה על מגורי המשיבה ופטירת האם ב-1987 מחזקות את גירסת המשיבה ומסקנת בית משפט קמא שלא מדובר בטעות של המערערת אלא בידיעה ואף הסכמה שהאם הייתה דיירת מוגנת והמשיבה דיירת מוגנת מכוחה. אמנם בפסק הדין הישן נאמר שנערך דיון בטענה של הזדהות החזקות, טענה שגם התקבלה, ברם, כפי שקבע בית משפט קמא נאמרו בפסק הדין הישן דברים שמהם ניתן להסיק שנפסק בו כי לאמה של המשיבה ממל ז"ל היה מעמד של דיירת מוגנת מכוח עצמה. כך, בית המשפט קבע בפסק הדין הישן כי ממל ז"ל החזיקה בדירה מכוח עצמה, והצדדים ראו את זכותה כזכות עצמאית וזאת לאחר שקבע שהדירה נרכשה למגורי ממל ואביה אליעזר ציגל ז"ל (סבה של המשיבה), כשממל הייתה בת 31 בעת רכישת הדירה, השתתפה במו"מ ותרמה למימון הרכישה ולא חתמה על חוזה השכירות רק כדי לקיים מצוות כיבוד אב למרות שהמשכיר (המערערת) היה מוכן לקבלה כשוכרת ואף הציע לה לחתום על חוזה. דהיינו, בית המשפט קבע בפסק הדין הישן שמבחינת המערערת - החברה, ראו את אימה של המשיבה כדיירת מוגנת עצמאית והיו מוכנים ואף הציעו לה לחתום על חוזה והדבר לא נעשה משיקוליה של ממל רק עקב כיבוד אביה, ושיש לה זכות עצמאית בדירה מכוח עצמה. על פסק דין זה לא הוגש ערעור והוא חלוט ומהווה מעשה בית דין והוא תומך בעמדת המשיבה ומשתלב עם הראיות לגבי ידיעת המערערת וההכרה במשיבה כדיירת מוגנת עקב העובדה שאמה הייתה דיירת מוגנת. המערערת ידעה על פסק הדין וכנראה הבינה ממנו אכן שהמשיבה דיירת מוגנת בזכות עצמה מכוח אמה כדיירת חוזית מקורית ולכן לא פעלה כנגדה בהליכים משפטיים עד החלפת בעלי המניות ב-2010. ניתן להסיק גם מכך שהמערערת, שידעה על פטירת האם ומגורי המשיבה מאז ולא עשתה דבר כל השנים וגם לאחר פטירת האם ב-1987 (וזאת למרות שהייתה מיוצגת ע"י עו"ד שהגישו תביעת פינוי נגד האם ב-1959), השלימה והסכימה עם קביעות בית משפט השלום בפסק הדין הישן שממל למעשה דיירת מוגנת מקורית ולכן גם המשיבה דדירת מוגנת וכך גם ראתה זאת ולכן לא עשתה דבר ולא הוכחה טענת המערערת שהדבר לא נעשה עקב טעות ו/או רשלנות, מה גם שגירסת המשיבה נקבעה כמהימנה והועדפה על פני גירסאות עדי המערערת. אם אכן הייתה האם רק דיירת מכוח הזדהות החזקות, כפי שטוענת המערערת, שנפסק בפסק הדין הישן, מדוע אותה מערערת שידעה לתבוע תביעת פינוי נגד הסב והאם שקיבלה פסק דין המאפשר לה לשיטתה לתבוע את פינוי הדירה לאחר פטירת האם ב-1987, לא עשתה כן עד לחילופי בעלי המניות ב-2010? התשובה המתבקשת הינה, כפי שפסק בית משפט קמא שקיבל את גירסת המשיבה, שהדבר מעיד על ידיעה ברורה והבנה והסכמה של המערערת לכך שהמשיבה דיירת מוגנת שכן האם הינה דיירת מוגנת מקורית. בעלי המניות החדשים רכשו את מניות המערערת ואת הזכויות במושכר תוך ידיעה והסכמה כי המשיבה מחזיקה במושכר כדייר מוגן במשך עשרות שנים (הסכמה שבאה לידי ביטוי בוודאי בתמורה ששולמה עבור מניות המערערת) ותוך ידיעה על פסק הדין הישן שקבע שהינה דיירת מוגנת ויצרו מצג לפיה היא דיירת מוגנת במושכר כשהמשיבה מסתמכת על כך ואינה מעלה דעתה כי יבוא יום ותועלה כנגדה טענה בקשר עם מעמדה במושכר ולפיכך, גם הצדק משתלב היטב עם תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא. להבדיל מע"א 495/70 וילמה צנגרי נ' יהודית לוי (9/9/71), בו נדחתה טענת המניעות בשל חוסר בסיס עובדתי, לא כך המצב בעניינו, וכן להבדיל מהעובדות בע"א 495/70, שם הלכה למעשה המחזיקה במושכר לא הייתה דיירת מוגנת על פי החוק הרי בענייננו יש לראות את המשיבה כדיירת מוגנת על פי החוק, בהתאם לנאמר גם בפסק הדין הישן ובהסכמה ובידיעה למעשה של המבקשת במשך שנים רבות, שעקב חלוף השנים, בנוסף לנזק הראייתי, נגרם למשיבה נזק של פגיעה באינטרס ההסתמכות והציפיה שלה. זאת ועוד, להבדיל מעניין צנגרי לא מדובר במקרה שלנו על טעות שבחוק או בעובדות, שכן בית משפט קמא קבע שהמערערת ידעה שממל והמשיבה מכוחה הינה דיירת מוגנת במשך עשרות שנים וניתן להסיק שהשלימה עם כך והסכימה לכך ולכן לא פעלה המערערת במשך שנים רבות, למרות שידעה לפעול בעבר, בהליכים משפטיים. לאור כל האמור לעיל, אין ספק שהתוצאה אינה רק נכונה מבחינה משפטית אלא גם צודקת. בדין קבע איפוא בית המשפט קמא כי הואיל וממל ז"ל היתה דיירת מקורית חוזית, הרי שעם פטירתה הפך בן זוגה יהודה ויטס ז"ל לדייר מוגן לפי ס' 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב- 1972 (להלן: "החוק"), שכן השניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתה של ממל ז"ל והתגוררו יחדיו. עם פטירתו של יהודה ויטס ז"ל, הפכה המשיבה לדיירת מוגנת לפי ס' 27(1) לחוק, שכן היא הוסיפה להתגורר בדירה ולא היתה לה דירה אחרת למגוריה בזמן שיהודה ויטס ז"ל נפטר. לאור דחיית הערעור לגבי קביעתו הראשית של בימ"ש קמא לכך שהמשיבה הייתה דיירת מוגנת מכוח דיירות מוגנת מקורית של אמה, ו/או מכוח הסכמה, אין צורך להיכנס לבחינת הקביעה החלופית של בית משפט קמא לגבי הזכות הקיימת למשיבה גם מכוח הזדהות החזקות. התוצאה התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור. המערערת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 23,600 ₪. הפיקדון שהפקידה המערערת יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה, על חשבון הסכם שנפסק לעיל. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט יונה אטדגי: אני מסכים. יונה אטדגי, שופט השופט חגי ברנר: אני מסכים. חגי ברנר, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)