תביעה בגין הפרת חוזה מכר מקרקעין נגד המוכר 3. בהתאם לאמור בכתב התביעה שהגישה המערערת, בתאריך 28.2.2000 מכר סלומון למערערת מחצית מזכויותיו בנכס הידוע כחלקה 72 בגוש 10574 (1334/89771 חלקים בבעלות ו- 4458/300000 בחכירה, המהווים את הזכות להרשם כבעלי מגרש 22 בשטח 805 מ"ר) (להלן "המגרש הדרומי"). 4. בחוזה המכר חולק המגרש לשניים - כאשר החלק הדרומי של המגרש נמכר למערערת. בידי המוכר נשאר החלק הצפוני (להלן "החלק הצפוני"). לימים נמכר החלק הצפוני לאביה של המערערת. 5. בעיסקת המכר יוצגו שני הצדדים על ידי המנוח. 6. בכתב התביעה טענה המערערת כי המשיב 1 הפר את ההסכם בכך שעל זכויות המוכר במגרש רבצו חובות (לרבות מיסים), אשר לא סולקו במועד, ואשר מנעו ממנה רישום המקרקעין על שמה וכן מנעו ממנה לקבל היתר בניה לאורך תקופה ארוכה. כנגד המנוח נטען כי הוא לא הביא חובות אלה לידיעת המערערת ולא קבע מנגנון שיבטיח סילוקם במועד. 7. התביעה הוגשה על סך 403,491 ₪ (נכון למועד הגשתה - 6.6.07) , כאשר עיקר הנזקים להם טענה המערערת התמצו באובדן יכולתה לקבל היתר בניה ולבנות על המגרש הדרומי בשל חובות של סלומון, שרבצו עליו, ובהפסד שהיה מנת חלקה עקב כך בתקופה שבין 2001 ועד שנת 2007, תקופה בה היא, כאמור, לא יכלה לבנות עליו ולפיכך שלמה דמי שכירות בבית בו התגוררה בשכירות. לחילופין לדמי השכירות, ביקשה המערערת לזכותה באובדן תשואה שנתית שהיה מניב לה הנכס לו היה עובר לבעלותה במועד. כמו כן תבעה המערערת פיצויים, שלטענתה נקבעו מראש בהסכם, בשיעור של 15% משווי התמורה בהסכם ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 8. בפסק הדין מיום 28.5.12, דחה בית משפט קמא את תביעת המערערת. נקבע שהמוכר אכן לא שילם את המס במועדו וכי חסר בחוזה המכר מנגנון שהיה מבטיח את תשלום המס על ידי הקונה. יחד עם זאת קבע בית משפט קמא, כי הפרה זו של החוזה על ידי המוכר והעדר המנגנון שיבטיח את התשלום, לא גרמו למערערת את הנזק נשוא תביעתה (העיכוב ברישום הזכויות על שם המערערת, וכפועל יוצא העיכוב ביכולתה לקבל היתר בניה). נקבע כי העיכוב בבניה נגרם עקב כך שבחלקה לא היתה עדיין פרצלציה. בהסכם המכר צויין מפורשות כי כל עוד לא תבוצע בחלקה פרצלציה בין שני המגרשים, והזכויות במגרש הדרומי יירשמו בנפרד, וכל עוד לא תיהיה קיימת תשתית עירונית במקרקעין על פי תכנית המתאר, וכן כל עוד לא תועבר תחנת מעבר לאשפה ממקומה הנוכחי לאתר קבע, לא ניתן יהיה להוציא היתרי בניה על המקרקעין. מכאן שהמערערת ידעה כי בתקופה ארוכה לא ניתן יהיה להוציא היתרי בניה, ויהיה עליה לממן לעצמה את עלות המגורים עד לבנייה על המגרש (עמ' 37 ו-38 לפסק הדין). 9. זאת ועוד, בית משפט קמא קבע, כי המערערת ובעלה סבלו מחסרון כיס קשה, וכי הם לא היו בעלי יכולת כלכלית לבנות על המגרש. המערערת לא הראתה כי לאחר ששולמו החובות על המגרש, היא לא פנתה בבקשה לקבל היתר בניה. היא הגישה בקשה להיתר רק בשנת 2010. 10. סיכמה השופטת קמא את מסקנותיה (ס' ה(10) עמ' 40 לפסק הדין): "לסיכום חלק זה: התובעת לא הוכיחה שהיא זכאית לפיצוי, בין במתווה של פיצוי קבוע ומוסכם מראש ובין על-פי מתווה של פיצוי בגין נזק שהוכח. מן הראיות עלה שלתובעת לא נגרם כל נזק שיש לפצות בגינו. עוד נמצא שהנזק שנטען על ידה, שביטויו בעיכוב שחל בקבלת ההיתר לבניה בנכס שרכשה, אינו נובע מחובות הנתבע שיסודם בעסקת מכר המגרש הדרומי ואינו קשור בזיקה של סיבתיות להעדרו של מנגנון שיבטיח את תשלום מסי העסקה שחלו על הנתבע לרשויות המס מתוך כספי התמורה. מדובר בעיכוב שנגרם בשל מצבה התכנוני והרישומי של החלקה שהיה ידוע לתובעת בעת רכישת הזכויות בה, מזה, וממצבם הכלכלי של התובעת ובעלה שהשליך על יכולתם לבנות בנכס, מזה. משכך הם פני הדברים, אין צורך להידרש לעקרונות הפיצוי שעליהם הושתתה חוות-דעת השמאי מטעם התובעת - עקרונות שאינם הולמים נכס פרטי כזה שנדון כאן ואשר הושאלו, ללא בסיס עובדתי ומשפטי איתן, מכללים שיפים לאדמות מדינה המנוהלות על ידי מינהל מקרקעי ישראל" 11. עוד קבע בית משפט קמא, כי המערערת השכילה לאיין את נזקיה בכך שרכשה את המגרש הצפוני לאביה, מתוך תשלום זה שולמו חובותיו של המשיב (הבן) ושני המגרשים נרכשו, למעשה, על ידי המערערת במחיר מציאה (וראו עמ' 36 לפסק הדין). 12. בית משפט קמא אף קבע כי החוב בגין היטלי השבחה ופיתוח, שהיה על המשיב לשלם על פי הסכם המכר, התיישן בעת הגשת התובענה. 13. כן נקבע כי אין למערערת עילת תביעה נגד עו"ד פישר, שכן לא הוא טיפל במערערת בעת עריכת ההסכם ועד מותו של עו"ד כהן. נפסק אף כי לא הוכחה שותפות בין עו"ד פישר לבין המנוח, וכי פרט לדיווח למע"מ על "עוסק משותף", לא הוכחה, כאמור שותפות, כאשר דיווח למע"מ כך, איננו יוצר שותפות ואינו הוכחה על קיומה של שותפות. באשר לתביעה נגד עזבונו של עו"ד כהן המנוח, הרי בנוסף לכך שלא נמצאה עילה לחייבו בפיצויים בשל העדר נזק, משלא צורפו יורשיו לתביעה, לא ניתן לחייב את העזבון בנזקים. 14. בית משפט קמא חייב את המערערת לשלם למוכר ולעורכי הדין את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (לכל אחד). 15. יודגש, כבר עתה, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא התבססו בעיקרן על העדר האמון שנתן בעדותה של התובעת ובעלה, רון, שהיה הרוח החיה ברכישה של המגרש ובכל הכרוך בטיפול בו, ואף בעדותו של אביה, אבישי. לאחר שהתברר לבית משפט קמא, כי עדויותיהם של המערערת ואביה, אינן מתבססות על ידע הולם של העובדות, קבע כי עדותו של רון היא עדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות וכי לא ניתן להתבסס עליה, כאמור בשל חוסר מהימנותה. אף עדותו של שאול, בנו של המשיב 1, שהיה "המוציא והמביא" בעסקאות, נשוא תיק זה, נכתב עליה כי לא היתה מהימנה וכי לכן לא ניתן להתבסס עליה, מה גם שאף היא עדות יחידה. 16. פסק דין זה הינו נשוא הערעור לפנינו. בהודעת הערעור נטען כי בית משפט קמא הגיע למסקנות הפוכות מאלו שהיה עליו להגיע אליהן וטעה טעויות משפטיות קשות שהביאו לתוצאה בלתי צודקת, לא נכונה ובניגוד לראיות שהובאו בפניו. בערעורה טענה המערערת בעיקר כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, שהרי רובן ככולן הן קביעות עובדתיות. כך נטען כי התביעה לא התיישנה, כי המנוח התרשל, כי המערערת שלמה את כל הסכומים שהיה עליה לשלם ואף סכום נוסף של כ-53,000 ₪, שנאלצה לשלם פעמיים או ביתר, על מנת לשלם מסים של המשיב 1. 17. בא-כוחו של המוכר טען בעיקרי הטיעון מטעמו כי טענות המערערת סתמיות וכי אין בינן לבין חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא ולא כלום. ב"כ המוכר הפנה לפסק הדין של בית משפט קמא שקבע כי עדותה של המערערת לא עוררה אמון ונשאה אופי מתחמק ומתפתל , וכך גם עדות בעלה של המערערת, רון, שהיה רוח החיה מאחורי העיסקה. עוד טען המוכר, כי העובדות שנטענו על יד המערערת לא הוכחו. 18. בא-כוחו של המוכר הוסיף וטען כי לא הוכח שהמוכר הפר את חוזה המכר וכן לא הוכח כי המערערת הייתה יכולה לבנות את ביתה בתקופה הרלבנטית ו/או כי קיומו של חוב כלשהוא מנע ממנה את הבניה. 19. גם בא-כוחם של עורכי הדין טען בעיקרי הטעון מטעמו כי בהודעת הערעור מלינה המערערת כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, והלכה היא כי בית המשפט לערעורים לא יטה להתערב בהם. נטען כי המערערת לא הוכיחה טענותיה או כי נגרם לה נזק. 20. גם בא-כוחם של עורכי הדין טען בעיקרי הטעון מטעמו כי בהודעת הערעור מלינה המערערת כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, והלכה היא כי בית המשפט לערעורים לא יטה להתערב בהם. נטען כי המערערת לא הוכיחה טענותיה או כי נגרם לה נזק. 21. נפתח דיוננו בכך, שהלכה ידועה היא, שבית המשפט לערעורים לא יתערב בדרך כלל בהערכה של הערכאה הדיונית לגבי העדויות ששמעה (ראו, בין היתר, סעיפים 4 ו-5 לפסק הדין) אלא במקרים חריגים. עוד נקדים ונציב עיקרון מנחה לפיו נטל השכנוע היה על המערערת להוכיח כי היא שילמה תשלום כלשהו שהיה על המשיב 1 לשלמו, או כי המנוח קיבל כספים לידיו ולא העבירם לתשלום המס או כי נגרמו לה נזקים. 22. בית משפט קמא, בפסק דין מנומק ומפורט באריכות (43 עמודים) דן בכל אחת מהשאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים, לא השאיר תלם בלתי חרוש וקבע ממצאים עובדתיים המבוססים, בין היתר, על ממצאי מהימנות. מכאן הסיק בית משפט קמא את המסקנות המתחייבות מן הראיות שהובאו בפניו וקביעותיו מעוגנות ומבוססות על אגני החוק וההגיון. דעתנו היא, שאין להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי המהימנות של בית משפט קמא ואלה תומכים בממצאי במסקנות המשפטיות, ולא גילינו בהם טעות שבחוק. 23. יתכן שלמערערת נגרמה עוגמת נפש בשל התנהלות המשיב 1, אשר השאיר חובות על המגרש הדרומי, ואלו היו אמורים היו להיות משולמים מהתמורה של המגרש הצפוני, שהרי אדם שרכש זכויות, והצד השני לא משלם את המסים "לא יישן בשלווה במיטתו בלילות". אולם המערערת לא טענה לנזק של עוגמת נפש, לא בכתב התביעה ולא בטיעוננו לפניה, ובאשר ליתר הנזקים, הרי שותפים אנו למסקנותיו של בית משפט קמא שהם לא הוכחו בנסיבות המקרה. 24. לפיכך, אנו סבורים כי יש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא, בהתאם לתקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 למעט החיוב בשכר טרחה. כפי שהערנו לצדדים במועד הדיון בערעור , כי סברנו כי יש מקום להתערב בחיוב המערערת בהוצאות ושכ"ט המשיבים, לאחר שבית משפט קמא קבע כי המשיב 1 והמנוח הפרו חובותיהם - גם אם לא היה בכך כדי לגרום נזק למערערת. 25. בנסיבות אלו, אנו סבורים, שלא היה מקום לחייב בהוצאות לטובת המשיב 1 ולא לחייב בהוצאות לזכותו בערעור. הוא הדין לגבי המשיבים 2-3. שאני לגבי המשיב מס' 4, עו"ד פישר, אשר בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי הוא לא היה שותפו לעסקים של המנוח ולא טיפל כלל בתיק המערערת. לגביו נשאיר את החיוב בהוצאות כפי שנפסק בבית משפט קמא, אולם לא מצאנו לנכון לחייב בהוצאות הערעור. 26. לסיכום הערעור נדחה, למעט ביטול ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לטובת המשיבים 1-3. אין צו להוצאות בערעור. אם שלמה המערערת את ההוצאות ושכר הטרחה שבית משפט קמא פסק לה - יש להחזירם לה בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה (למעט התשלום למשיב 4). ככל שהמערערת טרם שילמה את שכ"ט עו"ד שהושת עליה בערכאה דלמטה לזכות המשיב 4 - תעביר המזכירות את הפקדון שהפקידה המערערת בערעור זה למשיב 4. הפרת חוזהחוזהמקרקעיןהסכם מכר