לטענת המבקש, קיימת עילה לביטול הפסק עקב כך שלא היה הסכם בוררות בר תוקף בין הצדדים, (סעיף 24(1) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968; להלן: "החוק"). מסקנה זו מנמק המבקש ממספר טעמים: ראשית, לטענתו, ההסכם שנחתם בין הצדדים לא היה הסכם בוררות, כי אם הסכם "להרגעת הרוחות" וליישוב הסכסוך שהיה בין הצדדים, שמא יתפתח למעשה אלימות; שנית, על ההסכם לא חתם ב"כ המבקש, ולפיכך היה על הבורר, בטרם דן בטענות הצדדים, לקבל את הסכמת ב"כ המבקש ולהחתימו על ההסכם. שלישית, ההסכם טומן בחובו זכות להשיג על החלטת הבורר תוך שלושה ימים, ומכאן שאין עסקינן בהסכם בוררות, אלא בהליך שתכליתו גישור או פשרה. רביעית, ההסכם נחתם תוך לחץ שהופעל על המבקש על ידי המשיב ומשפחתו, שפתחו נגדו במעשי בריונות כמתואר לעיל. ודוק: הבורר הוא שהציע עצמו ליישב את הסכסוך, והוא שניסח את תוכן ההסכם, ועל כן, ההסכם לא נחתם לפי מידת הבנת ורצון הצדדים. לאור כל זאת, טוען המבקש כי ההסכם עליו חתומים הצדדים, הינו פסול, ואינו מהווה הסכם בוררות בר תוקף. עוד לטענת המבקש, דין הפסק להתבטל מחמת שהבורר פעל ללא סמכות או בחריגה מן הסמכויות הנתונות לו לפי חוק הבוררות (סעיף 24(3) לחוק): ראשית, טוען המבקש כי הסכם הבוררות הסמיך את הבורר לפסוק בין הצדדים לעניין המחלוקת שנתגלעה ביניהם על רקע הסכסוך על החלקה שכמעט והפך אלים, אך לא הסמיכו לפסוק בעניין הבעלות ו/או החזקה בחלקה. שנית, הבורר פעל ללא סמכות, משהכריע בעניין הבעלות במקרקעין, בעוד שעניין זה איננו שפיט בפני בורר, משום שיש לו השלכות כלפי כולי עלמא (in rem) ולא רק כלפי הצדדים לסכסוך, המתדיינים בפניו (בהקשר זה הוסיף המבקש וטען בפניי כי לאחרונה נודע לו כי המשיב התחייב כלפי צד ג' להעביר לו את הקרקע, ואותו צד ג' הינו אחיינו של הבורר; ולסברת המבקש, זוהי אחת הבעיות המרכזיות הנובעות מתוצאת פסק הבוררות). שלישית, הבורר נפגש ביחידות עם המשיב ובני משפחתו, ופעולה זו נוגדת הן את הוראות הסכם הבוררות, והן את הוראות התוספת הראשונה לחוק הבוררות, אשר חלה על הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים (בהתאם לסעיף 2 לחוק). רביעית, הבורר לא מסר עניינים אשר, בהתחשב באופי המקצועי של הסכסוך, היה עליו למסור למומחים (כגון מהנדס); וזאת, מבלי שקיבל לכך הסכמה ממי מהצדדים, ובניגוד לאמור בתוספת הראשונה לחוק. טענה נוספת אשר מעלה המבקש הינה כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו (סעיף 24(4) לחוק). ראשית, לטענתו, הבורר אפשר למשיב להביא ראיות ומסמכים נוספים, אף שלטענתו מנוע היה מלעשות זאת, משום ששני הצדדים סיימו זה מכבר להגיש מסמכיהם ולטעון טענותיהם, וכן משום שלא ייתכן שבורר יכווין צד מסוים בדבר אילו מסמכים עליו להמציא לצורך הוכחת טענתו. ויתרה מכך, למבקש לא ניתנה ההזדמנות להגיב ולעיין במסמכים אלו. שנית, המבקש פנה אל הבורר בתוך שלושת הימים מיום מתן הפסק, בבקשה להמציא לבורר מסמכים נוספים, כמתאפשר על פי פסק הבוררות, ברם נענה על ידו בשלילה. בכך, גרם הבורר למבקש נזק ראייתי, ותרם לחיזוק ראיות המשיב. הוכחה לכך אף ניתן למצוא בעובדה כי אף שהבורר מצא את מסמכי המשיב "חזקים" יותר, ראה לנכון לבקש את שבועת המשיב, כראייה לאמיתות החלטתו, ואין זה מתקבל על הדעת. כמו כן, הבורר לא נתן למבקש הזדמנות להביא את בא כוחו לחתום על הסכם הבוררות ואף במהלך ההליך שהתנהל. עוד טוען המבקש כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק), שכן לטענתו, הבורר לא הכריע בסכסוך שכמעט התפתח למעשי אלימות בין הצדדים. לסברת המבקש, פסק הבוררות אף אינו מנומק (לפי סעיף 24(6) לחוק), שכן בפסק אין התייחסות לכל הטענות שהועלו על ידי המבקש, וכן אין כל נימוק מדוע הגיע הבורר למסקנה כי הקרקע נשוא המחלוקת אינה הקרקע הרשומה בספרי מס רכוש על שם המבקש, וחמור מזאת, הבורר אף לא הבהיר על איזה חלקה כן נסוב הסכסוך, אם לא על זו שבבעלות המבקש. לבסוף טוען המבקש, כי תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור (סעיף 24(9) לחוק). לסברת המבקש, התנהגות הבורר נוגדת את תקנת הציבור, בייחוד אל נוכח התיימרות הבורר להכריע בעניין הבעלות על המקרקעין. כמו כן, הקביעה כי ראיות המשיב חזקות יותר מראיות המשיב, באה לאחר שהוצגו בפני הבורר מסמכי מכר בין המשיב לבין אדם בשם עפאנה, על אף שלא הוצגו מסמכים לגבי המכר למשיב עצמו, ולא הוכח כלל כי למשפחת המשיב יש קרקע באותו אזור. מכל האמור עולה, לסברת המבקש, כי דין הפסק להתבטל. טענותיו העיקריות של המשיב כפי שהופיעו בתגובה לבקשה המתוקנת ראשית טוען המשיב כי תיקון העובדות אשר נעשה על ידי המבקש בבקשתו המתוקנת, אינו התיקון אליו התכוון המחוקק עת התיר תיקון כתבי טענות. המדובר, לסברתו, בניצול בחוסר תום לב של זכות דיונית, ובצעד קיצוני וחמור אשר יש להוקיעו ואין להיעתר לו. שינוי עובדתי זה, יש בו כדי להעיד כי אף טענותיו המשפטיות של המבקש אין להן על מה לסמוך. כמו כן, מדגיש המשיב בפתח דבריו כי המקרקעין המצוינים בבקשת הביטול, אינם המקרקעין נשוא המחלוקת בבסיס הליך הבוררות, שכן לגבי מקרקעין אלו אין כל מחלוקת. נקודה זו מקבלת משנה חשיבות, לאור העובדה שאף פסק הבורר נגע בנקודה רגישה זו, ולפיה המבקש לא הצליח להצביע על החלקה שבמחלוקת, קרי, לא הייתה כל התאמה בין הראיות שהובאו מטעם המבקש לבין החלקה נשוא המחלוקת (כך, במספרי גוש וחלקה שהובאו בבקשה המתוקנת אין התאמה לחלקה ולגוש המצוינים בתשלומי מס רכוש). לסברת המשיב, גם הפעם כשל המבקש בזיהוי המקרקעין שבמחלוקת. בעניין זה מוסיף המשיב וטוען, כי אף אילו טעה הבורר בהחלטתו, אין בית המשפט הנכבד יושב כערכאת ערעור על החלטת הבורר. באשר לטענות המבקש בכל הנוגע להיעדרו של הסכם בוררות בר תוקף (סעיף 24(1) לחוק), סבור המשיב כי המבקש מנוע כעת מלהעלות טענות בדבר היעדר הסכם בר תוקף, משחתם על שטר הבוררות מרצונו, היה צד פעיל בהליך, על כל שלביו, ולא קבל על כך במהלך ההתדיינות עצמה; והרי כלל ידוע הוא, כי אין אדם יכול לישון על זכויותיו ואחר כך להתעורר ולטעון לקיומן, אם לא העלה טענותיו בהזדמנות הראשונה. לגופו של עניין, סבור המשיב כי בין הצדדים נחתם הסכם בוררות בר תוקף, שכן המבקש חתום על השטר, וחרף העובדה כי ב"כ המבקש אינו חתום על השטר, נכח הוא בכל הישיבות ולווה אותו לכל אורך הליך הבוררות, כמובן מתוך הסכמה להליך. לטענת המשיב, ב"כ המבקש הינו אישיות מכובדת בענייני בוררות במזרח ירושלים, ואין להעלות על הדעת כי היה מעורב בהליך כגון דא מבלי הסכמתו; ולכל הפחות, ניתן ללמוד על הסכמתו, דרך הסכמת המבקש, מרשו. ויודגש, כי משטר הבוררות עולה כי הבורר נתמנה כדין ובהסכמת שני הצדדים שחתמו בעצמם על השטר. כמו כן, התנהגות הצדדים, לרבות אי התנגדות לפני ו/או במהלך הדיון, יש בה כדי לתמוך במסקנה זו. עוד לטענת המשיב, השינוי בגרסאות העובדתיות שהוצגו על ידי המבקש בבקשת הביטול המקורית לבין הבקשה המתוקנת, אומר דרשני, שכן בבקשה המקורית הודה המבקש כי "סוכם בין הצדדים כי יפנו את הסכסוך למכובד מהאזור, לשם שיבחן את הסכסוך בין הצדדים.. הצדדים העבירו למכובד [...] מסמכים שונים וטענותיהם.."; ואילו בבקשה המתוקנת מציג המבקש "גרסה משופרת", על מנת להפוך את הבסיס העובדתי ולהשתית עליו טענות משפטיות, ולפיה: "במסגרת הפעולות ליישוב הסכסוך, פנה השייח' ח'לף אלעבידי- הבורר, וביקש כי הוא יקבל עליו את עניין הרגעת הרוחות..". שינוי בגרסאות אלו אינו אלא ניסיון כושל ליצור תשתית עובדתית לביסוס מי מהעילות הקבועות בחוק הבוררות. באשר לטענות המבקש הנוגעות לפעולות שעשה הבורר בחריגה ו/או בחוסר סמכות (סעיף 24(3) לחוק), סבור המשיב כי המבקש אינו יכול להעלות טענה מסוג זה מבלי שיוכח מהי מסגרת הסמכות ממנה "חרג" הבורר. לסברת המשיב, סמכות הבורר הוגדרה כסמכות ההכרעה בסכסוך בכל הנוגע לזכויות הצדדים בחלקת המקרקעין, והבורר ציין בפסקו כי זכויות המשיב עדיפות; ולפיכך, לא ניתן לטעון כי חרג מסמכותו. עוד בעניין זה סבור המשיב, כי בניגוד לטענת המבקש כי הבורר חרג מסמכותו משהכריע בעניין זכויות במקרקעין, אשר אינם שפיטים בפני בורר משום שההשלכה בקביעה מעין זו הינה כלפי כולי עלמא (in rem), העובדה היא כי פסק הבוררות אינו מתיימר לקבוע זכויות כלשהן כלפי צדדים שלישיים, מעבר לצדדים להליך הבוררות ו/או מי מטעמם ביחס למקרקעין האמורים. חיזוק לכך ניתן למצוא בפסיקה ובספרות, אשר לא אחת הכירה בהסכמי בוררות שעניינם זכויות בין צדדים בנכס מקרקעין, שאין כוחם יפה כלפי צדדים שלישיים (פסק דין גברא). מכאן, שפסק הבוררות, יכול שיעסוק בסוגיות הנוגעות לזכות בנכס בין שני צדדים, כל עוד הוא אינו מחייב צדדים שלישיים או שאין בו כדי לקבוע ממצא משפטי ו/או עובדתי כלפי כולי עלמא (המשיב מפנה לדבריה של ד"ר נינה זלצמן בספרה מעשה בית דין בהליך האזרחי, תשנ"א- ,1991 וכן לרע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' מרקו בסן (11.08.96)). בעניין דנן, הכריע פסק הבוררות בסכסוך שבין המבקש למשיב בכל הנוגע לזכויות במקרקעין, ובו הוכרע כי זכויות המשיב גוברות על זכויות המבקש, ולפיכך, פסק הבוררות הינו רלוונטי אך לסכסוך בין הצדדים דנן וחליפיהם, ואינו נוגע לזכויות כלפי צדדים שלישיים, אשר הבורר לא התיימר להכריע בהם. באשר לטענות המבקש ככל שהן נוגעות לשלילת זכות הטיעון ו/או הבאת ראיות מהמבקש (סעיף 24(4) לחוק), סבור המשיב כי טענות אלו משוללות כל יסוד, שכן פסק הבוררות מוכיח במפורש כי ניתנה לכל צד ההזדמנות להביא ראיותיו ולטעון טענותיו. ראיה לכך ניתן למצוא כבר בפתח פסק הבוררות, שם שטח הבורר את טענות המבקש: "הצד הראשון אומר מה יש לכבודו לומר בחלקה אשר ירשתי מאבי ומסבי ושהינה רכושי מזמן הבריטים ואשר יש ברשותי מסמכים כספיים שמוכיחים את בעלותי בחלקה הזו ואמר גם לפי הראיות שלו כי יש לי ניירת ומפות חתומים משלושה מוח'תארים מגדולי הכפר כי הינו הבעלים של החלקה מזמן הבריטים ועד עכשיו ויש גם מסמכים מבתי משפט הישראלים, כאשר נבצר מעפאנה להוכיח בעלותו בחלקה הכריחו אותו לחזור בו מהתביעה ופסקו לחובתו הוצאות." לטענת המשיב, דברים דומים אף צוטטו על ידי הבורר תחת הכותרת "ראיות הצד השני". לפיכך, בניגוד לטענת המבקש, הבורר בחן ועמד מקרוב על טענות צדדים, והתייחס לכלל המסמכים שהוגשו על ידו. בעניין טענת המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את המוח'תארים, סבור המשיב כי טענה זו משוללת כל הגיון. זאת, משום שהמוח'אתרים החתומים על מפות הקרקע שהוגשו כראיות מטעם המבקש, העידו בפני הבורר לעניין חתימותיהם, ואישרו אותן, אך הוסיפו כי חתמו על הניירות על מנת "להגן על האדמות מפני היהודים" וכי "אינם יודעים את מקום החלקה ואת גבולותיה"; ומשעסקינן במסמכים שהמבקש הביא בעצמו לפני הבורר, אין לו להלין אלא על עצמו, וכן מתייתר הצורך בחקירת עדים אלו. עוד לטענת המשיב, אין כל פסול בהרשאת הבורר למשיב להביא ראיותיו, שכן איזה פסול יכול להיות בהתנהלות שתכליתה עזרה למי מהצדדים על מנת שיוכל להביא ראיותיו ולהוכיח את גרסתו. באשר לטענה כי הבורר אישר למשיב להביא מסמכים נוספים, טוען המשיב כי טענה זו כבר עלתה לדיון בבית משפט זה מיום 06.12.12, ובו הודה ב"כ המבקש כי למשיב חסר היה מסמך, והבורר הודיע כי ימתין יומיים עד שיביאו לו את המסמך. אף בהתנהגות זו אין כל פסול, משנתן הבורר לצדדים הזדמנות להוכיח טענותיהם. ברם, בבקשה המתוקנת משנה המבקש את גרסתו על מנת להוכיח כי נפל פגם בהתנהגות הבורר, ולכן טען שם המבקש כי "לאחר שהסתיים שלב הראיות, ולאחר שהעביר המבקש את כל ראיותיו לידי הבורר, נפגש הבורר מספר פעמים עם המשיב ומי מבני משפחתו, ואף הנחה אותם להביא מסמכים סותרים.." כמו כן, טוען המשיב, כי בניגוד לטענת המבקש, הבורר אכן נעזר במהנדס מומחה, ולכן אין שחר לטענת המבקש בעניין זה. לבסוף טוען המשיב, כי המבקש לא העלה בשעתו כל טענה בדבר אי מתן הזדמנות לחקור את המוח'תארים, ולכן כעת הוא מנוע מלהעלותה. דיון והכרעה טענות רבות הועלו על ידי הצדדים, כשאחת הטענות המרכזיות נוגעת לסוגיית סמכות הבורר להכריע בזכות בעלות במקרקעין; משום שלסברת המבקש, זכות זו נתפסת כזכות "חפצא", אשר לה השלכות כלפי כולי עלמא, או אז פעל הבורר בחוסר סמכות, בעוד שלטענת המשיב, מדובר בהחלטה "מעין-חפצית" אשר לה השלכות כלפי הצדדים גרידא, ומשכך, לא פעל הבורר בחוסר סמכות. חרף חשיבות טענה זו, לפיה מותר לו לבורר להכריע בדרך של קביעה מעין-חפצית, אשר נידונה בפסיקה לא אחת (להרחבה, ראו: סמדר אוטולנגי בספרה בוררות- דין ונוהל [מהדורה רביעית מיוחדת- 2005] בעמ' 150 -148; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (רמות, תשנ"א) בעמוד 505; רע"א 340/94 חלקה 41 בגוש 6415 בע"מ נ' בסן, פ"ד נ(1) 636; רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' אהרון ויזל (06.09.07)), הרי שהיא תלויה בהכרעה האם אכן מדובר במקרה דנן בהכרעת בוררות שהיא "חפצית" (ללא סמכות), או "מעין-חפצית", שאז מוסמך היה הבורר להכריע; ובנסיבות המקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה ששאלת ההגדרה הנכונה של הכרעת הבורר, על כל השלכותיה, אינה מתעוררת, כפי שיפורט להלן: ראשית, בפסק הבורר אשר הובא לעיל, נראה לסברתי כי הבורר הכריע בשאלת הבעלות בקרקע, בניגוד לטענת המשיב כי הבורר הכריע בזכות החזקה בלבד; כך שמדובר בהכרעה in rem לכל דבר ועניין. חיזוק לטענתי זו מוצא אני, ומבלי להיכנס לאמיתות טענות המשיב, בטיעוניו כי הוא ירש את הקרקע ממשפחתו, ואף הציג מסמכים המעידים על מכירה וקנייה שהתנהלה בין אביו לבין אדם בשם ועפאנה, וטענתו כי הקרקע שייכת כיום לדודו של המשיב; ואילו החזיקו בני משפחתו במסמכי מכר הנוגעים לקרקע שבמחלוקת, הרי שמכוח כך ברי כי קנו את זכות הבעלות בקרקע. שנית, הבורר מכריז בהחלטתו כי המסמכים שהציג המשיב חזקים יותר מהמסכים שהציג המבקש. חרף העובדה כי הבורר לא מציין באופן מפורש מהי נפקות החלטתו עת ציין כי מסמכי המשיב חזקים יותר (ונוכחתי כי המשיב אף מנסה להיבנות מכך), ועל כך עוד אעיר להלן (ראו סעיפים 36 - 39), סבורני כי הפרשנות המתקבלת ביותר על הדעת הינה שאם ניתן בכלל למצוא בדברי הבורר הכרעה כלשהי, הרי שהתכוון להכריע בשאלת הבעלות, על סמך הראיות החזקות יותר שהובאו על ידי המשיב, קרי, שבראיות החלשות שהוצגו על ידי המבקש אין כדי להוכיח כי הוא הבעלים בקרקע הנטענת. שלישית, בסוף דבריו מכריז הבורר כי על מנת שהחלטתו בנוגע לקרקע תהיה סופית, על המשיב להישבע בדבר נכונות טענתו שהקרקע הינה של אביו ודודו, וכי הוא קיבל אותה בירושה, ואין לאף אחד זכות לחלק אותה או להתחלק עמו בה ולטעון בקשר לבעלות בה; ודי בכך כדי להסיק כי החלטת הבורר מתיימרת להכריע כי המשיב הנו הבעלים של הקרקע לכל דבר ועניין. ברם, אין להתעלם מן העובדה שהגבול שבין החלטות "חפצא" להחלטות "מעין חפצא" הינו גבול דק ביותר, וניתן, אולי, אף למתוח את המונח "מעין חפצא" כך שיכלול את הסכסוך שבו הכריע הבורר. שהרי, בסופו של יום, הכריע הבורר רק בין הצדדים לבין עצמם, כשאין חוץ מאלה צדדים שלישיים כלשהם קונקרטיים שזכויותיהם עלולות להיפגע מהכרעת הבורר. עם זאת, הרי שקיימות עילות נוספות אשר בגינן אי אפשר להשאיר את פסק הבורר על כנו, ודינו להתבטל. ראשית, פסק הבורר חסר: בעוד שהחליט הבורר כי המסכמים שהובאו על ידי המבקש אינם המסמכים הנוגעים לקרקע שבמחלוקת, ולפיכך הכריע כי המשיב הצליח להכריע את בעלותו בקרקע, הרי שהבורר לא ציין אם כן, מהי אותה הקרקע כלפיה נתגלע הסכסוך בין הצדדים. כך, בפסק הבורר כולו, מלבד אמירת הבורר כי "נכון שיש גוש וחלקה כזאת (על פי המסמכים שהציג המבקש אשר לסברתו מוכיחים את בעלותו בקרקע, ב.ג.), אבל לא זו החלקה שיש עליה מחלוקת", לא נכתב בשום מקום, מהי אותה קרקע שכן שרויה במחלוקת בין הצדדים. אף בדיונים שנערכו לפניי, הקדישו הצדדים את מירב טענותיהם לשאלה, בגין איזו קרקע שבמחלוקת הכריע הבורר. כך טען המבקש כי מדובר באותה קרקע הרשומה ברישומי מס רכוש כפי שהציג, אלא שישנה בעיה ברישום, היא הבעיה הנפוצה הנוגעת לרישום הקרקעות שבמזרח העיר, ואילו המשיב טען כי אין המדובר באותה קרקע, כי אם בקרקע אחרת, ואף הוא לא ציין באיזו קרקע בדיוק מדובר, ולא הציג כל מסמך התומך בטענתו, כי אם רק חזר על טענתו שהמבקש לא הצליח להוכיח טענתו. לא אחת צוין בפסיקה כי פסק הבורר חייב להכיל בתוכו הוראות אופרטיביות הניתנות לאכיפה. דוגמא אחת מיני רבות ניתן למצוא בע"א 2561/12 שלמה יגר נ' אופיס טקסטיל בע"מ (09.07.12), שם נאמר כך: פסק בוררות, בדומה לפסק דין רגיל, נדרש להיות מפורש דיו ובהיר כך שיכלול "הוראה אופראטיבית ברורה וחד-משמעית, שאפשר לתת לה תוקף ולכפות את ביצועה בהליכי הוצאה לפועל" (ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828, 835 (1991)). לגבי חשיבות אופן ניסוח ההכרעה האופרטיבית, ביחס לכתיבת פסקי דין באופן כללי, נאמרו הדברים הבאים: 'באופן מיוחד חייב השופט להקפיד על ניסוח 'ההכרעה', החלק האופרטיבי של פסק הדין, שאם לא יעשה כן, יגרום לקשיים בביצועו במשרד ההוצאה לפועל, אשר ייאלץ לעסוק בפירוש פסק הדין".' (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 522-521 (מהדורה שביעית, 1995)). כמו כן, כותבת פרופ' אוטולנגי בעמוד 784 לספרה, כך: גוף ההכרעה הוא החלק האופרטיבי שבפסק, והוא שונה, מטבע הדברים, מעניין לעניין, בהתאם לטיב הסכסוך ולנושאו. הפסק צריך להכריע בסכסוך בין הצדדים. פסק שאינו אופרטיבי- אינו יכול לעמוד. בענייננו, הכרעת הבורר כי מסמכי המשיב חזקים יותר, וכנגזרת מכך, כי המשיב הינו הבעלים של הקרקע נשוא המחלוקת, אינה מגלמת בתוכה כל הוראה אופרטיבית, כי אם אמירה דקלרטיבית בלבד. זאת משום שהבורר לא ציין מהי אותה הקרקע שבמחלוקת בין הצדדים (ויוער כי אף בשטר הבוררות לא צוין ולוּ פעם אחת מהי הקרקע שבמחלוקת), לא באמצעות ציון גוש וחלקה, ולא באמצעות כל תיאור אחר אשר יש בו כדי לזהות את הקרקע. לפיכך, לא ניתן לומר כי הפסק ניתן לביצוע, משהוא מכריע בעניין קרקע כלשהי שבמחלוקת, מבלי לציין באופן מפורש, מהי. ובנסיבות אלה, פסק הבורר אינו יכול להוות פסק בוררות סופי. נוסף על האמור, התרשמתי כי למבקש קמה עילה לפי סעיף 24(4) לחוק, משלא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו. ראשית, אין בידי לקבל טענת המשיב כי ההוכחה לכך שניתנה למבקש הזדמנות לטעון טענותיו הינה כי פסק הבורר נפתח בפירוט טענות הצדדים; שכן העובדה כי טענות המבקש הובאו בתמצות בראשית הפסק, אין בה כדי להעיד כי הבורר נחשף בהכרח לכלל טענותיו. שנית, נוכחתי כי חרף העובדה שהבורר התיר למשיב להביא מסמכים נוספים, הרי שלא ניתנה למבקש כל הזדמנות להגיב עליהם כלל. שלישית, ניכר כי המשיב לא הצליח לסתור את טענת המבקש לפיה פנה האחרון אל הבורר, בהסתמך על המוסכם בשטר הבוררות, בתוך שלושת הימים מיום מתן הפסק, בבקשה להמציא לבורר מסמכים נוספים הנוגעים לקרקע נשוא המחלוקת, ונענה על ידו בשלילה. ודי בטענה זו, על מנת להסיק כי לא רק שלא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להוכיח טענותיו, אלא שלא ניתנה לו הזדמנות כלל, מאחר שבפסק הבוררות כתב הבורר במפורש כי ניתן לפנות אליו בתוך שלושה ימים מיום מתן הפסק, ואולם, לכשביקש המבקש לממש את זכותו על פי הפסק, מצא עצמו בפני דלת סגורה. כמו כן, טענת המבקש כי נודע לו אודות פגישת הבורר והמשיבים ביחידות, ומחוץ למסגרת הבוררות, לא נסתרה כלל על ידי המשיב. אמנם, כפי שטען המשיב, באופן עקרוני אין פסול בכך ששופט או בורר יורו לצדדים להמציא לידם מסמך מסוים, על מנת שיוכלו להוכיח טענותיהם. טול, למשל, מקרה בו הבחין השופט בהיעדרו של מסמך חשוב אשר יש ביכולתו לשפוך אור על פתרון הסכסוך בין הצדדים, אלא שמסיבה כלשהי מסמך זה לא הובא לידיו. אין כל פסול בהוראה מטעם השופט להמציא לידיו מסמך זה. אלא, שבענייננו, בהתווסף לאמור לעיל באשר לאי מתן הזדמנות נאותה למבקש להביא טענותיו וראיותיו, עת נענה בשלילה על ידי הבורר מלממש זכותו ולהמציא מסמכים נוספים, הרי שהנחיית הבורר את המשיב בדבר המסמכים שעליו להמציא, וזאת, מבלי לתת למבקש ההזדמנות להגיב עליהם, יש משום טעם לפגם, ועשיית איפה ואיפה בין המבקש למשיב, והיא לובשת אופי של מתן עזרה דיונית לצד אחד והעדפתו באופן גלוי, מבלי לאזנה בדרך של מתן הזדמנות לצד השני להתמודד עם הוראות הבורר החדשות ועם המסמכים שהוגשו מכוחן. מכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי קמה למבקש עילה לביטול הפסק אף לפי סעיף 24(4) לחוק. סיכום משהגעתי למסקנות הנ"ל, כי פסק הבוררות אינו מגלם בתוכו הוראה אופרטיבית, וכי למבקש לא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו, נחה דעתי כי דין הפסק להתבטל, והוא מבוטל בזאת. המשיב יישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד לטובת המבקש, בסך 10,000 ₪. חוזהיישוב סכסוכיםבוררותהסכם בוררות