כתב האישום ייחס למערער עבירה של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודה, בכך שבתאריך 13.9.10 פגע עם משאייתו בהולכת רגל שירדה אל הכביש, והמשיך בנסיעה. רוכב אופנוע נסע אחריו, הודיע לו כי פגע בהולכת הרגל וביקש כי יחזור למקום התאונה, אך המערער המתין זמן קצר במקום בו עצר, ולא שב למקום התאונה. במסגרת הסדר הטיעון, תוקן סעיף האישום להפקרה ברשלנות על פי נוסחו החדש בפקודה, והצדדים טענו במשותף לעונש המאסר לריצוי בעבודות שירות. יתר הרכיבים נותרו לטיעון פתוח. ב"כ המערער מעלה בכתב הערעור את הטענות הבאות: 1. לא היה ניתן להרשיע את המערער בעבירה של הפקרה ברשלנות, שכן נוסחו הקודם של הסעיף, שחל ביום קרות התאונה, חייב הוכחה פוזיטיבית לפיה ידע המערער כי היה מעורב בתאונה. בניגוד לדרישת המודעות ("ידע או היה עליו לדעת") שנקבעה בפסיקה, קבע בית משפט קמא בגזר הדין דברים שמקימים ספק בדבר ידיעתו של המערער אודות התאונה. גם המשיבה טענה במסגרת טיעוניה לעונש, כי מתעורר ספק בדבר ידיעתו של המערער שפגע במנוחה. גם המערער, בכל הודעותיו טען שלא ידע כי פגע במישהו, או כי היה מעורב בתאונה. 2. חומר הראיות בתיק מלמד כי רכב המערער לא היה מעורב בתאונה - דיסק מצלמות האבטחה בצומת, מלמד כי הרכב הפוגע אינו רכבו של המערער. הרכב הפוגע הוא משאית דו מפרקית, עם עגלת מטען מתחברת (סמיטריילר), בעוד המשאית בה נוהג המערער, היא משאית בעלת מרכב אחד (סינגל). 3. המערער נחקר על אירוע שהתרחש בשעה 20:45, למרות שהתאונה אירעה על פי דיסק מצלמות האבטחה בין הדקות 20:21-20:23, ומדו"חות השוטרים עולה כי האירוע התרחש בסמוך ל- 20:30. 4. מבדיקת אנשי מז"פ את משאית המערער עולה, כי לא נמצאה כל ראיה הקושרת את רכבו של המערער לתאונה, אף לא ניגוב אבק. 5. מומחה מז"פ קבע בחוות דעתו, כי סימני הצמיגים שהוטבעו על בגדיה של המנוחה, מתאימים לסימני הצמיגים של המערער בדרגת סבירות של "אפשרי בהחלט". ב"כ המערער טוען, כי מומחה מז"פ קבע שהמנוחה נפגעה מחלקו הפנימי של אחד מצמיגי המשאית, ולא ייתכן שנפגע מחלקו החיצוני. נקבע גם, כי ייתכן והמנוחה נפגעה מצמיג קדמי שמאלי או ימני של המשאית. ב"כ המערער טוען כי לא ייתכן שהמנוחה נפגעה משני הגלגלים הקדמיים. עוד טוען הוא, כי דרגת "אפשרי בהחלט" אינה דרגה גבוהה, ולכן, אין מדובר בראיה בעלת משקל נכבד. 6. דינה של ההרשעה, בטלות. לצורך הוכחת עבירת הפקרה, יש להוכיח מודעות פעילה של הנהג הפוגע, ברמה של "ידע או היה עליו לדעת" (יסוד נפשי של רשלנות). למרות דברים ברורים אלה, ובניגוד לדרישות הפסיקה, נקבע בגזר הדין, ביחס למודעותו של המערער, כי הוא לא ידע על הפגיעה, אלא היה עליו לדעת זאת, שכן רוכב הקטנוע מסר לו כי פגע באישה. המערער התעכב כדקה לאחר שירד מהרכב, לא ראה דבר, המשיך בדרכו וסבר כי רוכב הקטנוע עבד עליו. עובדות אלה אינן מתיישבות עם יסוד המודעות הנדרש. גם ב"כ המאשימה טענה במסגרת הטיעונים לעונש, כי עלה ספק בדבר ידיעתו של הנאשם, והקושי לאתר את נהג האופנוע. זו הסיבה להסדר הטיעון. 7. ב"כ המערער טוען, כי התיקון לפקודה נעשה ביום 7.11.11 ופורסם בספר החוקים בתאריך 9.11.11. התאונה התרחשה שנה קודם לכן. מכאן, במועד שבו התקיימה התאונה, לא היתה קיימת בספר החוקים, עבירה של הפקרה ברשלנות. שעה שהסדר הטיעון מייחס למערער אחריות פלילית למעשה אשר בעת הביצוע לא היה קיים כעבירה, דין הכרעת הדין בטלות. 8. יש לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, גם מהטעם שלא היו די ראיות להוכחת עבירת ההפקרה. הראיות לשיטת התביעה, מקימות עבירה של הפקרה ברשלנות בלבד, בה לא יכול היה להיות המערער מורשע. הודייתו בכתב האישום לא היתה שלמה ומלאה, נוכח אי שליטתו המלאה בשפה העברית. המערער סבר שרוכב האופנוע היה מעורב בתאונה, ולא הבין באיזו תאונה מדובר. מכאן שלא היתה הודיה מלאה ואמיתית, ולא היה מקום להרשיעו. תפקידו של בית המשפט לפקח על הסדר הטיעון, ולדקדק בשמירת זכויות הנאשמים, גם אם באי כוחם לא עשו כן. 9. חומר הראיות מלמד על שורה של כשלים מהותיים בחקירה. כך למשל, חקירתו הראשונה של המערער התקיימה בשפה רוסית, ותורגמה על ידי שוטרת שח"מ אשר לא צורפה כעדת תביעה. לטענת המערער, העדה לא שלטה בשפה הרוסית באופן שוטף והתקשתה בתרגום. ההודעה השנייה נמסרה בשפה העברית. 10. בכתב האישום נטען כי רוכב האופנוע אמר למערער כי הוא פגע בהולכת הרגל, וביקש ממנו לחזור למקום התאונה, אולם לכך אין ראיה בחומר החקירה. 11. לחילופין, מלין המערער על חומרת העונש. בית משפט קמא לא העניק לנסיבותיו האישיות את מלוא המשקל. רף הענישה חורג משמעותית מהרף המקובל, ואינו מביא בחשבון את היותו של המערער נהג משאית מקצועי, ללא הרשעות קודמות משמעותיות, אשר עולמו חרב עליו עקב האירוע. בית משפט קמא לא הביא בחשבון די הצורך את העובדה שהתאונה לא נגרמה באשמת המערער. בהשלמת הטיעונים, לאחר שצפו הצדדים ובית המשפט בסרטון התאונה, הוסיף ב"כ המערער, כי חומר הראיות מלמד שהרכב הפוגע אינו רכבו של המערער, ולכן, הימנעותם של חוקרי המשטרה מלבדוק אם רכב אחר היה מעורב בתאונה, הינה מחדל חקירתי. התביעה גם לא הגישה חוות דעת מומחה נגדית. אשר לקביעה בעניין הצמיגים, מוסיף וטוען ב"כ המערער, כי הסיבה לקביעת המומחה בדרגת "אפשרי בהחלט" שצמיג מס' 2 ואחד הצמיגים של מספר 1 ו-7 הם שהותירו את העקבות על חלוקה של המנוחה, היתה העובדה שהצמיגים מורכבים על אותה משאית. אלא, שבשים לב למרחק בין צמיג מספר 2 לצמיג מס' 7, העולה על שני מטר, אפשרות זו, הלכה למעשה, אינה קיימת. מכאן, שחוות דעתו של המומחה אינה מבוססת, ואינה עומדת במבחן המציאות, שכן האפשרות היחידה לפגיעה במנוחה, היא רק מחלקו הפנימי של צמיד מספר 2 או מספר 1, ולא מחלקו החיצוני. ב"כ המשיבה טענה, כי בכל הנוגע ליסוד הנפשי, לא התייחסו בית המשפט והתובעת שהופיעה בדיון לעצם קרות התאונה, אלא לפגיעה במנוחה. בתיק זה היה ידוע שידיעתו של המערער על המעורבות בתאונה, לכל הפחות, התרחשה כשרוכב האופנוע הגיע אליו, וביקש ממנו לחזור למקום התאונה. המערער הודה במשטרה שהאופנוען אמר לו את הדברים, כשהיה במרחק של קילומטר מהצומת, ולא חזר להגיש עזרה. בשלב זה, היה עליו לדעת כי מישהו עלול היה להיפגע בתאונה, וכך גם ציין בית משפט קמא. אשר לעבירת הרשלנות - למרות שסעיף הרשלנות בעבירת ההפקרה הופרד ממנה רק בשנת 2011, בכל זאת, במסגרת ההסדר, ועל בסיס העובדה שהסעיף המקורי הכיל גם יסוד רשלנות, החליטה לאמץ את הסעיף המקל. לא יוחסה למערער אשמה בתאונה עצמה, מהטעם שלא ניתן היה להוכיח מהיכן ירדה הולכת הרגל. הערעור אינו מבקש להביא ראיה חדשה, אלא הוא למעשה בקשה לחזור מהודייה. אין להיעתר לכך, שכן, בשלב הראשוני כפר המערער באחריותו, ולאחר מכן, כשבדק את חומר החקירה, החליט שעדיף לו להודות במסגרת הסדר. אשר לחוות דעת המומחה החדשה, טוענת ב"כ המשיבה, כי היא עצמה בחנה את הסרטון, ולא השתכנעה מטענות המומחה. בנוסף, העבירה את חוות הדעת למשטרה, לצורך צפייה מחודשת על יסוד טענות המומחה, וגם היחידה החוקרת, באמצעות הציוד שברשותה לא השתכנעה, נוכח איכותו הירודה של הסרטון. ממילא, כתב האישום לא היה מבוסס על הסרטון, אלא על הטבעת הצמיגים, על שלושה עדים שקושרים את המערער לתאונה, והמערער, אשר אישר את דבריו של רוכב האופנוע. לטענתה, מבחינת התנאים המשפטיים, המערער אינו עומד בקריטריונים לחזרה מהודייה. ההודאה לא נעשתה בקלות ראש, אלא לאחר שכפר, והסנגור ניהל מול התביעה משא ומתן ממושך. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, וצפיתי יחד עם ב"כ הצדדים הסרטון התאונה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בכל הנוגע לסרטון ולחוות הדעת שצורפה אליו, אין דעתי כדעת המומחה. מדובר בסרטון מטושטש ביותר, אשר עבר הגדלה. ההגדלה הביאה לטשטוש נוסף, בפרט בכל הנוגע לקווי המתאר של כלי הרכב המופיעים בו, אשר היו מטושטשים. מבחינה חזותית, כלי הרכב אשר נראו בסרט, נדמו כאילו הם מתכווצים ומתרחבים תוך כדי נסיעה. מטעם זה, לא סברתי כי בעת שנראתה המשאית החשודה כמעורבת בתאונה, פונה שמאלה, ניתן היה להבחין שמדובר במשאית דו מפרקית (סמיטריילר), בגלל ה"קיפול" כביכול של הרכב בפניה, המלמד על קיום שני מפרקים, כטענת המומחה. דקויות כאלה בשום פנים ואופן לא ניתן היה לקבוע בסרטון המוגדל, מהטעם שהרזולוציה הנמוכה שלו, פגמה כאמור בקווי המתאר של המשאיות, ועל כן גם ביכולת להתרשם. לפיכך, אין בסרטון זה כדי להטיל ספק בכך שמדובר ברכבו של המערער. אשר לעתירה לחזרה מהודייה מטעמים אחרים - לא הוצגו בפני כל טעמים לחזרה מהודייה. המערער היה מיוצג בהליך העיקרי, כפר בעובדות כתב האישום, ורק לאחר משא ומתן עם ב"כ המאשימה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. אין טענה שהמערער לא הבין את הסדר הטיעון, או כי הופעל עליו לחץ להודות וכד'. טענה כאמור גם לא ניתן היה להעלות בהעדר תצהיר. כנ"ל לגבי כל טענה עובדתית אחרת, שהעלה ב"כ המערער בטיעוניו, למשל, נושא בקיאות המתורגמנית בשפה הרוסית. איני סבורה שמדובר בהכרעת דין שהיא בטלה מעיקרה. עבירה של הפקרה ברשלנות, אינה עבירה חדשה, והיתה קיימת גם בעת התאונה, הגם שהעונש לצידה היה חמור יותר. העובדה שהצדדים בחרו במסגרת ההסדר, להאשים את המערער בסעיף חיקוק חדש, הגם שלא בעבירה חדשה, אינה פוגמת בהכרעת הדין. אשר לעונש - מצאתי מקום להתערב ברכיב הפסילה בפועל בן 5 שנים שהושת על המערער. העונש אינו חורג ממתחם העונש ההולם, אולם סברתי כי בנסיבות העניין, הרף שנבחר גבוה יתר על המידה. מדובר בעבירה אשר עונש פסילת המינימום בצידה הוא 3 שנים (סעיף 40 לפקודת התעבורה). עונש מינימום זה, משותף לעבירת ההפקרה ברשלנות (סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה), ולעבירות ההפקרה ביודעין (סעיפים 64א(ב) ו-(ג) לפקודת התעבורה), כך שברי כי נסיבות של הפקרה ברשלנות, שהיא עבירה קלה יותר, מצדיקות התייחסות שונה. בנסיבות העניין, שעה שמדובר בהעדר אשמה בתאונה עצמה, ובעבירת רשלנות, כמו גם כשלים ראייתיים, כמפורט בדברי ב"כ המשיבה בטיעוניה לעונש, ובעבר תעבורתי שאינו מכביד, לא היה מקום לטעמי לגזור על המערער עונש פסילה ברף העולה על הרף התחתון של מתחם העונש ההולם (שהוא עונש פסילת המינימום הקבוע בחוק). אשר על כן, אני מעמידה את עונש הפסילה על 3 שנים. יתר רכיבי הענישה יעמדו על כנם. משפט פלילידריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרהפקודת התעבורה