טוענת המבקשת, כי בתום תקופת החכירה המקורית, התחדש הסכם החכירה לתקופת חכירה נוספת. בעניין זה מפנה המבקשת לנוהל חידוש חכירה במנהל מקרקעי ישראל וטוענת כי נוהל זה מהווה נוהג קבוע גם בחוזי חכירה עם מחכירים אחרים. המבקשת טוענת גם כי הכנסייה פעלה בחוסר תום לב כאשר נמנעה מלהודיע לה על סיום תקופת החכירה ונמנעה מלהציע לה לחתום על הסכם חכירה חדש. 10. המשיבים מצדם מתנגדים לטענות המבקשת וטוענים כי הסכם החכירה הינו ברור ולפיו הוחכרה הדירה למבקשת ולבעלה לתקופה שהסתיימה. עם תום התקופה המקורית לא התבקשה הארכת תקופת החכירה ועל כן אין למבקשת כל זכויות נוספות בדירה. 11. בטרם אדון בטענות, חשוב לציין כי החל מהמכתב הראשון שנשלח למבקשת וכלה בדיוני בית המשפט הסכימו המשיבים, הכנסייה ומר דאהר, כי תינתן למבקשת זכות להחזיק בדירה לתקופה שתוסכם ובתנאי שכירות חופשית. המשיבים לא עתרו עד כה לפנות את המבקשת מהדירה ואף לא תבעו ממנה דמי שימוש והמבקשת ממשיכה להתגורר בה. עוד אציין כי לאחר הגשת תצהירי העדות, נקבע התיק לשמיעת ראיות. בסופו של יום, ובין היתר בשל מצבה הבריאותי של המבקשת, הסכימו הצדדים לוותר על חקירת העדים והסתפקו בהגשת טיעוניהם בכתב. דיון והכרעה 12. כפי שאפרט להלן הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וכי המבקשת לא הוכיחה כי עומדות לה זכויות בעלות, חכירה או זכות דיירות מוגנת בנכס. 13. כפי שכבר ציינתי, טענות המבקשת אינן עקביות; מחד טוענת המבקשת כי רכשה זכות בעלות מלאה בדירה, אולם מאידך היא אינה עותרת להצהיר על בעלותה בנכס אלא רק על זכותה להמשיך ולהחזיק בנכס כחוכרת. למרות חוסר העקביות אבחן כל אחת מהטענות לגופה. האם המבקשת רכשה זכויות בעלות 14. הטעה הראשונה שטוענת המבקשת בסיכומיה, הנה כי רכשה בדירה זכות בעלות ולא זכות חכירה. המבקשת טוענת כי הקבלן ועו"ד טויסטר שערך את הסכם הקבלן, יצרו בפניה מצג שווא כאילו הזכויות הנרכשות הן זכויות בעלות. הקבלן ועורך הדין היו נציגיה של הכנסייה ועל כן יש לראות במצג זה כמצגה של הכנסייה. המבקשת מבהירה כי בעת חתימת ההסכם לא ידעה היטב את השפה העברית וסמכה על הקבלן ועורך הדין. 15. המבקשת גם מפנה להוראות שונות בשטר החכירה מהם ניתן להסיק, כך לגישתה, כי המחכיר "מתפרק" מזכויותיו ומעניק לה ולבעלה המנוח זכות בעלות מלאה. בין היתר היא מפנה לזכויות שהוענקו לחוכר להחכיר את הנכס בחכירת משנה ללא צורך בהסכמת הבעלים והותרת כל רווח מהשכרה שכזו בידי החוכר. עוד מפנה היא לזכותו של החוכר להעביר את זכויותיו לאחר ולעשות בדירה כבשלו. המבקשת מפנה גם להוראות הסכם הקבלן המעידות לטענתה על רכישת בעלות, כמו ההתחייבות לשאת בתשלומי חובה לרבות כאלו החלים על פי דין על הבעלים. 16. טענותיה אלו של המבקשת אינן יכולות להתקבל. עיון בהסכם הקבלן מגלה כי נאמר בו מפורשות כי הכנסייה היא הבעלים וכי המבקשת ובעלה ירכשו רק זכויות חכירה. הדבר נאמר כבר במבוא להסכם שבו צוין "והואיל והצד הראשון (הקבלן - ר'. ס') קיבל מאת הבעלים הרשומים את הזכות להיכנס להסכם עם משתכנים במטרה לבנות עבורם את הדירות הנ"ל ולהבטיח את זכותם על הדירות על ידי זה שהדירות שתבננה בדרך הנ"ל תוחכרנה למשתכנים [...]". בסעיפים 2, 3, 4 להסכם הקבלן פורטו תנאי החכירה. נקבע, כי החכירה תהא ל-50 שנים בלבד. נקבעו דמי החכירה השנתיים - 66 ל"י. נקבעו הוראות בדבר זכויות החוכר בדירה, כמו זכות להחכרת משנה וכו'. בכל אלו נכללו ביטויים ברורים ולפיהם הזכויות המוענקות למבקשת ובעלה הינן רק זכויות חכירה. לשון הסכם הקבלן ברורה, הזכויות המוענקת הן רק זכויות חכירה. 17. המבקשת ובעלה גם חתמו על שטר חכירה. לא ניתן לקבל את הטענה שהמבקשת סברה שזהו רק עניין טכני, שהרי המסמך הנו ברור וכותרתו "שטר חכירה". בשטר נאמר מפורשות כי החכירה הנה לתקופה של 50 שנה בלבד שתחילתה 1/4/59. לא ניתן להבין את לשון השטר אלא כמסמך המעניק זכויות חכירה ולא זכויות בעלות. 18. לשון השטר ברורה. הדירה מוגדרת כמוחכר, הכנסייה כמחכיר והמבקשת ובעלה כחוכרים. המבקשת ובעלה חתמו על השטר וכן חתמו בראשי תיבות גם בצד סעיפים שונים, לרבות סעיף 5 הקובע כי עליהם לשלם דמי חכירה חודשיים. 19. אין בהוראות בדבר הענקת זכות לחכירת משנה ללא הסכמת הבעלים כדי לשנות את מהות הזכות שהוענקה, שהרי בשטר החכירה נאמר מפורשות, בסעיף 12, כי העברת החכירה לחוכר משנה תעשה בכפוף לתנאי שטר החכירה בלבד. גם הטלת חובת תשלום המיסים ושאר תשלומי החובה על המבקשת והמנוח אינה מלמדת על העברת בעלות. בסעיף 9 לשטר החכירה נאמר כי החוכרים, כלומר המבקשת ובעלה, יישאו בתשלומים החלים בגין ההחזקה במוחכר. בהמשך נאמר כי החוכר יישא בחלק יחסי מההוצאות והתשלומים החלים על המחכיר. אין הוראה שלפיה החוכר מחויב באופן מלא בחובת המס של הבעלים. 20. אין בפניי גם שום ראייה על הצגת מצג שווא כלשהו, בין מצד הקבלן, בין מצד עורך הדין, לא כל שכן מצג שווא מצידה של הכנסייה. הטענות בתצהיר המבקשת הינן כלליות בלבד ואינן מספיקות כדי לקבוע כי הוצג מצג שווא שכזה. כאן נזכיר מושכלות יסוד. טענתו של אדם כי חתם על מסמך מבלי להבין את תוכנו או משום שסבר שתוכנו שונה מהאמור בו, טענה המוכרת בפסיקה כ"הלכת האפסות", תתקבל רק במקרים חריגים בלבד. נקודת המוצא הינה כי "בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאותה הסכמה יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965)). בהתאם נפסק כי הנטל להוכיח כי החתימה אינה משקפת את ההסכמה שהושגה בין הצדדים, הינו כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענה אחרת בהליך אזרחי (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000); ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 602 (1993); ע"א 36/99 יפה נ' עזבון גלזר, פ"ד נה(3) 272 (2001)). 21. במקרה הנוכחי אין בפניי שום ראיה חיצונית פרט לאמירה הכללית בתצהיר שיכולה לחזק את הטענה כי הוסכם על העברת זכויות בעלות ולא זכויות חכירה. אין מכתבים כלשהם, אין זיכרון דברים, אין בקשות מאוחרות לשינוי וכדומה. להיפך, התנהגותם של הצדדים, לרבות של המבקשת, מעידה כי ההסכמה הייתה להעברת זכויות חכירה בלבד. כך ראינו, כי בלשכת רישום המקרקעין נרשמה לטובת המבקשת ובעלה זכות חכירה בלבד. כך ראינו כי המבקשת ובעלה שילמו דמי חכירה במשך שנים ארוכות. מדובר בקבלות שצירפה המבקשת ולפיהן הועברו על ידה ועל ידי בעלה תשלומים לפחות עד לשנת 74 (קבלה מס' 7672 מיום 25/11/74). על חלק מהקבלות נרשם מפורשות "Rent", כלומר כל בר דעת היה מבין שמדובר בתשלום דמי חכירה. תשלום דמי חכירה מעיד על הסכמה כי הזכות הנה זכות חכירה בלבד. 22. מכל אלו ניתן לקבוע כי המבקשת לא הוכיחה כי הוסכם בינה לבין הכנסייה על רכישת זכויות בעלות. אין גם בסיס לטענה כי הוצג למבקשת מצג שווא כלשהו, שהרי המסמכים מדברים בעד עצמם ומעידים על הסכם חכירה בלבד. האם הוסכם על הארכת תקופת החכירה 23. טענה אחרת שמעלה המבקשת הנה כי בתום תקופת החכירה המקורית, הוארך הסכם החכירה לתקופת חכירה נוספת. המבקשת אינה מבהירה לאיזו תקופה אלא רק טוענת כי על פי הנהוג בחוזי חכירה מוארכת תקופת החכירה באופן אוטומטי. בסיכומי הטענות מפנה בא כוח המבקשת לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 העוסק בהשלמת תנאים בחוזה. לגישתו, החוזה שותק לעניין ההסדרים שיחולו בתום תקופת החכירה ולעניין האפשרות להארכת תקופת החכירה ועל כן יש להשלים את החסר על פי "הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג". את הנוהג המקובל מוצא הוא בחוזי חכירה שבהם מינהל מקרקעי ישראל הנו המחכיר. 24. גם טענה זו דינה להידחות. בהסכמי חכירה עשויים להימצא הוראות הנוגעות לסיום יחסי השכירות, כגון הוראה בדבר פינוי והשבת המוחכר, או הוראה המאפשרת הארכת ההסכם בתנאים שונים. גם הוראות ההארכה עשויות להיות שונות; בין הארכת תקופת החכירה על פי תנאי החכירה המקוריים ובין חידוש חכירה על פי תנאי הסכם חכירה חדשים (ראו א' קמינצקי חכירה לדורות 290 (2011); ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (12/11/09) (פסקה 21)). מקום בו לא נאמר דבר, חלה הוראת סעיף 20(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, המורה כי "בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו". 25. שטר החכירה בענייננו אינו כולל כל הוראה ביחס לסיום תקופת החכירה ובנסיבות אלו תחול ההוראה הבסיסית הקבועה בסעיף 20 לחוק השכירות והשאילה, דהיינו בתום התקופה חייבים החוכרים להחזיר את המוחכר לבעליו. על כן לא מדובר בחסר שיש להשלימו על פי נוהג אלא יחול ההסדר החוקי. 26. כאשר עוסקים בחכירה של דירת מגורים, עשוי להיווצר קושי. כבר נאמר פעמים רבות כי חכירה לדורות של דירות מגורים נתפסת בציבור כמעט כזכות בעלות (ראו י' ויסמן "מקרקעי ישראל" משפטים כ"א 79, 100 (תשנ"א); מ' דויטש "דיני השכירות לאור הקודכס האזרחי" הפרקליט מ"ח 265, 266 (תשס"ה); ע"א 8729/07 הנ"ל, פסקה 21). עם זאת, ההתייחסות לחכירה לדורות כמעניקה זכויות הדומות לבעלות עניינה ככלל חכירה לדורות של נכסים שבבעלות ציבורית (ראו גם א' קמינצקי הנ"ל, עמ' 311). 27. ההלכה לפיה ניתן לראות חכירה לדורות כמעט כמו בעלות, יוחדה לחכירת נכסים עירוניים מרשויות ציבוריות ולא לחכירת נכסים מבעלים פרטיים (ראו ע"א 355/76 בסו נ' מלאך, פ"ד לא(2) 359, 361 (1977)). כאשר מדובר בחכירת נכס מרשות ציבורית הכירו בתי המשפט בזכות חכירה מתמשכת, גם לאחר תום תקופת החכירה המקורית וגם אם לא נחתם חוזה חכירה חדש (ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397, 402 (1985)). גם הלכה זו בדבר חידוש הסכם חכירה מעבר לתקופת החכירה המקורית, בהיעדרו של הסכם חדש, לא הוחלה בנסיבות של חכירה שלא מידי רשות ציבורית. לא כל שכן, מקום שבהסכם החכירה לא נקבעו הוראות חידוש או הארכה (ראו ת"א (חי') 630/02 פישר נ' ג'אן (10/3/2008)). 28. המבקשת טוענת כי קיים נוהג להארכת חוזי חכירה, אולם לא הביאה ראיות לנוהג שכזה בחכירה פרטית, כלומר בחכירת נכסים שאינם בבעלות המינהל. להיפך, התבוננות בפסקי דין רבים מלמדת כי מדיניות הכנסייה שונה וכי הכנסייה אינה מאריכה באופן אוטומטי את הסכמי החכירה (ראו למשל התייחסות בית המשפט בע"א 2720/08 סימון ז'אן נ' פיוטר, (23/08/2012); ת"א (שלום חי') 24593/06 פיליוק נ' ברגמן (27/7/2011). הנוהג הקיים, ככל שקיים, בחכירה של דירות מהמינהל, אינו יכול לחול על חכירה מהכנסייה. השיקולים להימנעות ממכירת זכויות בעלות והעדפת הסכמי חכירה במישור הציבורי שונים מהשיקולים להחכרת נכסים על ידי גופים פרטיים (ראו א' קמינצקי הנ"ל, עמ' 31). החכרת נכסים על ידי מינהל מקרקעי ישראל אינה פרי של החלטה מושכלת הנשענת על טעמים כלכליים תכנוניים וכדומה אלא זו תוצאה מתחייבת מהוראות החוק שנועדו להגביל העברת בעלות על מקרקעין ציבוריים לידיים פרטיות (ראו סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל וחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך- 1960; בג"צ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל (29/8/02); וכן סקירה מקיפה אצל קמינצקי לעיל, עמ' 456 ואילך). לא כך בהחכרה על ידי גופים פרטיים או אפילו על ידי גופים כדוגמת הכנסייה. שיקוליהם של אלו שונים, הם עשויים להעדיף החכרה על פני העברת בעלות בשל שיקולי מס, שיקולים של רווח והפסד, שיקולים תכנוניים וכדומה. הואיל ותכלית ההחכרה אינה זהה הרי שגם המסקנה ביחס להסדרים שיחולו בתום תקופת החכירה עשויה להיות שונה. בעוד שהמינהל נאלץ להחכיר מקרקעין ועושה זאת כתחליף למכירה ולכן עשוי להיחשב כמי שמסכים להארכת תוקף, הרי שגופים אחרים שעושים זאת משיקולים אחרים עשויים להעדיף קבלת הנכס חזרה לידיהם לשימושם שלהם או לצורך מימושו וקבלת תמורה מהשכרה או מכירה. מי שהחכיר משיקולים כלכליים לא התכוון ואין לאלצו להמשיך ולהחכיר גם בתום תקופת החכירה המקורית, אלא אם הסכים לכך. 29. ניתן היה לטעון כי שתיקת הכנסייה מיום סיום תקופת החכירה המקורית בשנת 2009 ועד למכירת הזכויות לדאהר ומשלוח הפניה מחודש 6/2011, מעידה על הסכמתה של הכנסייה להארכת ההסכם. המבקשת לא העלתה את הטענה באופן שכזה אלא טענה כי שתיקת הכנסייה מהווה התנהגות בחוסר תום לב. גם טענה שכזו אין לקבל. שתיקת מחכיר עשויה אולי להעיד בנסיבות מתאימות על הסכמה להארכת תוקף, אלא שאיני סבור שזה המקרה. מדובר בתקופה קצרה יחסית, כשנתיים. לשתיקה האמורה לא נלווה כל ביטוי נוסף שיכול ללמד על הסכמה. כך למשל אילו המבקשת הייתה פונה לכנסייה ומודיעה על רצונה להישאר בנכס והכנסייה הייתה שותקת, ייתכן שניתן היה להסיק משתיקה זו קיבול בשתיקה אולם לא כל שתיקה מלמדת על הסכמה (ראו על קיבול בשתיקה - ד' פרידמן נ' כהן חוזים כרך א' 223 (1991); ע"א 723/80 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חיים, פ"ד לו(2) 714 (1982); בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני (23/11/06), פסקה 9). 30. במקרה הנוכחי אין כל ראיה העשויה לחזק את ההנחה כי שתיקת הכנסייה מעידה על הסכמה להארכת תוקפו של הסכם החכירה, לא כל שכן, אין בכך להעיד על אורך התקופה. יתכן שהתנהגות הכנסייה תהיה רלוונטית אם וכאשר תוגש תביעה לדמי שימוש ראויים או תביעה לפינוי, אולם אין בכך די כדי להשלים את החסר ולהצביע על הסכמה להארכת תוקף הסכם החכירה המקורי. תום לב 31. המבקשת טוענת בסיכומיה, כי התנהגות הכנסייה והתנהגותו של מר דאהר, לאחר חתימת הסכם דאהר, הייתה חסרת תום לב. לטענתה אף שמר דאהר שילם 60,000 ₪ עבור רכישת זכויות החכירה היא התבקשה לשלם סכומים גבוהים בהרבה. טענות אלו אינן רלבנטיות להליך הנוכחי, שהרי המבקשת אינה עותרת לאכיפה של הסכם שכירות או הסכם חכירה. המבקשת עותרת להצהיר על זכותה כחוכרת מכוח הסכם הקבלן ושטר החכירה ולא מכוחה של הסכמה מאוחרת לרכישת זכויות חכירה. יתרה מזו, במהלך הדיונים הסכימו המשיבים לשקול השבת הדירה למבקשת בתנאים שונים (ראו פרוטוקול מיום 11/3/13). לצערי, הסכם שכזה לא הושג. ההבדל בין הדרישות הכספיות עשוי לנבוע משיקולים שונים שאינם מלמדים בהכרח על חוסר תום לב ולא הובאו כל ראיות לעניין שווי הזכויות. צריך לזכור שמר דאהר רכש את הנכס בידיעה כי המבקשת מחזיקה בו ונטל על עצמו את הסיכונים הנובעים מכך. על כן אין בהפרשי הסכומים די כדי לכפות על המשיבים את החכרת הדירה למבקשת מכוח עיקרון תום הלב הנטען. דיירת מוגנת 32. המבקשת טוענת באופן כללי כי הייתה זכאית להמשיך להחזיק בדירה כדיירת מוגנת, אולם אינה מצביעה על מקור חוקי כלשהו לזכות הדיירות. אין פירוט של מקור זכותה כדיירת מוגנת בהמרצת הפתיחה, בתצהיר או בסיכומים. על כן, איני סבור שראוי כי בית המשפט יבחן מיוזמתו מקורות אפשריים לזכות הדיירות. בהיעדר כל פירוט על מקור הזכות לדיירות המוגנת, דין הטענה להידחות. סוף דבר 33. בשים לב לכל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה בהמרצת הפתיחה. המבקשת תשלם למשיבים 1, 2 הוצאות בסך של 10,000 ₪ ולמשיב 4 הוצאות בסך של 7,000 ₪. בשולי פסק הדין אעיר כי רצוי שהמבקשת והמשיבים ימשיכו במגעים למציאת פתרון שיאפשר את המשך מגוריה של המבקשת בדירה לתקופה נוספת, תוך התחשבות בגילה ובמצבה הבריאותי. חכירהחוזה