בקשה לביטול פסק משקם מחמת חריגה מסמכות, טעות על פני הפסק והעדר הנמקה הכל מכוח הוראות סעיפים 27, 28 (א)(1) ו-28 (א)(3) לחוק ההסדרים. טוענת המבקשת כנגד שתי קביעות של המשקם: האחת כי טעה המשקם בכך שלא דן בסכסוך שבפניו על פי כללי נטל ההוכחה הרגילים הנהוגים בסכסוך אזרחי ולפיהם המוציא מחברו עליו הראיה; השנייה כי טעה המשקם ואף חרג מסמכותו עת לא הכריע בסכסוך שבפניו על פי העקרונות שנקבע בפסקי הדין בעניין "פרי העמק" (ע"א 525/88 פרי העמק אגודה שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה יעקב מושב עובדים, פ"ד מה (4) 529) ובעניין "אביאל" (בג"צ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה(4) 581), ולפיהם אגודה שיתופית אינה רשאית לחייב את חבריה בחובותיה והפסדיה באופן גורף בהעדר הסכמת חברי האגודה. מטעמים אלו, טענה המבקשת, כי יש להורות על ביטול פסק המשקם. העובדות שאינן שנויות במחלוקת הינן בתמצית כדלקמן: המבקשת הינה חברה באגודת ברכיה (המשיבה). בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים בקשר לחיובים של המבקשת למשיבה, בגין הפעילות המשקית במשק החקלאי בו היא מחזיקה ברשות (משק מס' 19). אין חולק כי בפועל מי שמעבד את האדמות במשק החקלאי הוא בנה של המבקשת, מר אברהם בוכריס והוא זה אשר מנהל את ההליכים הנדונים. במרוצת השנים צברה המבקשת, בגין פעילות המשק החקלאי, חוב ניכר כלפי המשיבה, בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, ובשנת 1997 הועבר הטיפול בחובותיה לטיפולו של משקם על פי חוק ההסדרים. ביום 29.10.00, ניתן ע"י עו"ד דורון כוכבי פסק משקם שבמסגרתו קבע כי החוב של המבקשת למשיבה יעמוד על מלוא הסכום הרשום בספרי האגודה נכון ליום 31.12.91, והמסתכם, נכון ליום 30.3.00, בסך של 615,255 ₪ וזאת בניכוי סכומים ששילמה המבקשת על סך של 103,374 ₪ כשהם משוערכים ליום 30.9.00 ויתרת זכות של המבקשת ביום 30.9.00 הקיימת ב"כרטיס הנוסף", כפי שתוגש בפני המשקם. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק המשקם ובמסגרת פסק דין שניתן ביום 13.10.02, על ידי כב' השופט ברוך אזולאי, בוטל פסק המשקם מחמת טעות גלויה על פני הפסק בשני נושאים: בכך שייחס את חובות האגודה השיתופית למבקשת, בהיותה חברה באגודה, בהסתמך על העובדה שלא היתה מחאה מצידה על החיובים שנרשמו בכרטיס החשבון שלה, וזאת מבלי להתייחס לשאלה האם היתה הסכמה מפורשת של המבקשת לכך או אם היתה התנהגות של החברים המוכיחה שהיה ויתור על הצורך לקבל מהם הסכמה ספציפית בעתיד, או כי מדובר ביחסי שולח שלוח המושתתים על הסכם שליחות לפיו המושב פעל כשלוחו של החבר, ולפיו ההוצאות וההפסדים של המעשה מיוחסים לחבר עצמו, או כי מדובר בהוצאות שנעשו בשם חבר או בשם חברים מכח הסכם איתם. והכל - מכוח פסק דין אביאל ופסק דין פרי העמק. כב' השופט אזולאי קבע כי המשקם השתית את החלטתו על יסוד הזיקה הקואופרטיבית הכללית בין האגודה לבין החברים ולא על הסכם או נוהג המחייב הטלת הוצאות המושב על החברים ככלל או על המבקשת בפרט ועל כן לא ניתן לקבוע, על פי פסק משקם, כי התקיימו התנאים על פיהם ניתן לחייב את המבקשת ביחס לכל החובות הכלולים בכרטיס החשבון ולכן קבע כי בנמצא טעות על פני הפסק. גם ביחס להימנעות המשקם מלדון בסכומים שעמדו לזכות המבקשת לאחר ה-31.12.91, קבע, כב' השופט אזולאי, כי מדובר בחריגה מסמכות מאחר ומדובר בהימנעות המנוגדת למוסכם בין הצדדים, הסכמה לפיה זכאית המבקשת לטעון לכל זכות קיזוז גם אם נוצרה לאחר 31.12.91, על מנת לברר את הסכום שעליה לפרוע בגין חוב שקדם ליום 31.12.91. מסיבות אלו קבע כב' השופט אזולאי כי קיימת עילה לביטול פסק המשקם עקב טעות גלויה על פני הפסק ועקב תקנת הציבור כאמור בסעיפים 28 (א)(2) ו(3) לחוק ההסדרים. על פסק דינו של כב' השופט אזולאי הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון וביום 28.12.08, ניתן פסק דין, לפיו הצדדים יחזרו לדיון בפני משקם אחר, שיתמנה, אשר יכריע במחלוקת מראשיתה בשאלת חובות המבקשת למשיבה, וזאת בהתאם להסכמה שהתגבשה בין הצדדים בהליך הקודם מיום 30.11.98, ובהתאם ל"עקרונות" אשר נקבעו בפסק הדין בבית המשפט המחוזי, על ידי כב' השופט אזולאי. ההסכמה מיום 30.11.98, מלמדת על הסכמת הצדדים לדיון בחוב המבקשת ל"משבצת א'", דהיינו, להליך של "השגה מפורטת" בפני משקם, במסגרתה רשאי כל צד לטעון לכל טענת זכות וכל טענה חוקית לרבות לעניין שיעור החוב. אציין ואומר כבר עתה, כי "העקרונות" אשר נקבעו בפסק דינו של כב' השופט אזולאי אינם אלא ניתוח ההלכה אשר נקבעה בפסקי הדין "אביאל" ו"פרי העמק". קובע השופט אזולאי: " מבחינה זאת, לא ניתן לקבוע על פי פסק הבורר כי התקיימו התנאים על פיהם ניתן לחייב את המבקשת ביחס לכל החובות הכלולים בכרטיס החשבון, ובמיוחד ביחס לתקציב הסוכנות שלא ברור מה טיבו, ביחס לגמר אחזקת רשת המים, שלגביו לא ברור אם מדובר בזיקה ישירה בין המבקשת ובין האגודה ביחס לסכום שנכלל בכרטיס, או אם מדובר בכיסוי חובות אחרים של האגודה הנוגעים לאחזקת רשת המים, ביחס לצרכניה שלגביה לא ברור אם מדובר בצרכנים של האגודה או של החברים, בדומה לאבחנה בין פרדס של האגודה ובין פרדס של החברים, ביחס להוצאות המימון, שלגביהם לא ברור אם מדובר במימון ענייני האגודה או ענייני החברים, על פי אותה אבחנה, והוא הדין ביחס לחובות תשמ"ג, הפרשי פתיחה ליום 30.9.83 וסכומים נוספים הכלולים בכרטיס המבקשת." בית המשפט, מפי השופט אזולאי לא קבע קביעה פוזיטיבית כי המדובר בחיוב שאין לזקוף אותו לחשבון החייבת, אלא קבע כי קיים לגביו ספק אם ניתן לזקוף זאת לחובת המבקשת. העניין, כאמור, הוחזר אל שולחנו של כב' המשקם, הפעם עו"ד וסרצוג, אשר נדרש להכריע במחלוקת בין הצדדים, בהתאם למוסכם ובהתאם להנחיית בית המשפט העליון, כמפורט לעיל. המבקשת תמכה עמדתה בפני המשקם בחוות דעתה של רו"ח הגב' בצלאל, אשר בדקה, עבור המבקשת, את חיוביה השונים בכרטיסה באגודה והגישה מטעמה חוות דעת ואף חוות דעת משלימה. אין חולק כי רו"ח בצלאל שימשה במשך תקופה ארוכה כמנהלת חשבונות חיצונית של האגודה ועד לסוף שנת 2000. בהחלטתו ציין המשקם, בפתח דבריו, את העקרונות על פיהם ראה הוא לנכון להכריע במחלוקת וקבע, כי לעניות דעתו, אין בפסק דינו של כב' השופט אזולאי, הוראה המשנה את נטל הראיה ו/או את נטל ההוכחה המקובלים וכי הנטל נותר על כתפי המבקשת להוכיח כי החיובים בהם חוייבה בכרטיס חשבונה אינם כדין. כלשונו: "הליך של תביעת חוב מחבר באגודה מתחיל בהגשת הודעה של האגודה לפי סעיף 12(ב) לחוק גל המפרט את יתרת החוב של החבר על פי מאזני האגודה. תביעת חוב זו נקבעה כראיה לקיומו של החוב כל הרוצה להשיג ולסתור את יתרת החוב האמורה יכול לעשות כן כאשר נטל ההוכחה הוא על הטוען, נגד מאזני האגודה". הסביר המשקם, בהחלטתו, את הלוגיקה העומדת מאחורי קביעה זו שעיקרה חובות מהעבר הרחוק. לשיטתו, אך טבעי כי מסמכים אינם נשמרים ואף מושמדים ולכן אין פלא שהחוק בחר לראות במאזני האגודות, כמשקפים בצורה נאותה את מצב הזכות והחובה של האגודה למועד נתון, ובהעדר הערות רו"ח למאזן, יש לראות במאזן האגודה כראיה לכאורה לאמיתות המספרים שבו וכל הטוען כנגדו עליו חובת ההוכחה. עוד קבע המשקם כי המבקשת, לא הצביעה על כל נסיבה המצדיקה העברת נטל ההוכחה אל כתפי המשיבה, בנסיבות שנקבעו בפסיקה. כב' המשקם דחה את עמדת המבקשת, לפיה מכוח פסק הדין של כב' השופט אזולאי נטל ההוכחה להוכיח את מקור החיובים בכטיס חשבונה של המבקשת הוא על כתפי האגודה. לגופו של עניין, ולאחר שבחן את טענות המבקשת, כפי שהן עולות בחוות הדעת של רו"ח בצלאל, קבע הוא, כי טענות המבקשת, כפי שעלו בחוות הדעת של רו"ח בצלאל, כנגד חיוביה השונים, לא בוססו דיין ואין די באמירה כללית וסתמית כי החיוב אינו חוקי כדי להצדיק העברת נטל ההוכחה אל כתפי האגודה מכוח ההלכות שנקבעו בפסק דין "פרי העמק" ו"אביאל", אליהם התייחס כב' השופט אזולאי בפסק דינו. כאשר נדרש לטענה בדבר חיוב המבקשת בגין גרעונות האגודה, עמד המשקם על "עקרון ההדדיות" וקבע כי: "מקום בו מחלקים יתרות כשהן קיימות או נהנים מהכנסות ממפעלים משותפים או השקעות של האגודה צריך לשאת גם בחיובים כשישנם שנים כאלה.... לאורך שנים זוכה חשבון המבקשת בגין חלוקת ריבית, הכנסות מצרכניה ועוד, משמע האגודה נהנתה מרווחים בתחום השקעותיה אלה, אך טבעי שבתום שנה שנת המס ולקראת עריכת מאזן כשנתברר שישנם רווחים הם מחולקים בין באותה שנת מס ובין בזו שאחריה. כך או כך, כאשר אגודה מחלקת רווחים היא זכאית לבקש מחבריה גם השתתפות בגירעונות באותם שנים שאלה קיימים. אין אפשרות רק לקבל צריך גם לתת". במובן זה, שמקום בו נמצא כי חולקו יתרות זכות מהכנסות ממפעלים שותפים והשקעות של האגודה, לחברי האגודה, אזי מוכחת הסכמה להדדיות, לפיה מקום שיווצרו חיובים יחולקו החיובים בין החברים כשם שחולקו הזיכויים. עוד קבע כב' המשקם כי הוצאות מימון פעולות האגודה, כנגדם יצאה המבקשת, כגון תשלום מיסים, הוצאות פעילות, הנהלת חשבונות, אינם גרעונות האגודה כי אם הוצאה מודעת של האגודה בניהול השוטף של החיים המשותפים של חבריה, מסוג ההוצאות שחייבים להתחלק בין חברי האגודה. כמו כן, לא ראה המשקם בהשקעות שעשתה האגודה בתאגידים שונים, בהם היה לה חלק בהון המניות, מפעלים שהיטיבו עם האגודה (למשל עסקת תנובה אשר הניבה לאגודה ולחבריה הכנסות נאות) כגרעונות האגודה. כב' המשקם ראה בהשקעות אלו כהשקעה לשם יצירת הכנסה עתידית לאגודה ולחבריה המהווים חלק מחיובי וזיכויי החבר. בסיכומו של דבר, לא מצא המשקם בטענות המבקשת, אשר נתמכו בחוות הדעת של רו"ח בצלאל, תשתית ראייתית אשר יש בה כדי להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי המשיבה בדבר חיוב כזה או אחר ובהתאם קבע כי אין בנמצא כל תשתית ראייתית השומטת את הקרקע תחת מאזניה של האגודה ובהתאם חיובי המבקשת, כפי שהם מופיעים במסמכי האגודה. עוד העיר המשקם כי רו"ח בצלאל, אשר היתה במשך תקופה ארוכה (עד שנת 2000 ) מנהלת החשבונות החיצונית של האגודה, ושותפה לעריכת מאזני האגודה, בתוקף הניהול השוטף של חשבונות האגודה, אינה מסבירה מה היה לקוי בחומר שהוכן בעצם על ידה, ואינה טורחת לתמוך טענותיה בכתובים. יוער כי במסגרת החלטתו לא התייחס המשקם לטענות הקיזוז שנטענו בהליך המשקם הקודם. בהעדר תשתית ראייתית בפני אין לי אלא להניח כי המבקשת לא טענה לכך ובכל מקרה ציין המשקם כי המבקשת תקבל את ההפחתות הקבועות בחוק ואף הציע לצדדים להגיע להסדר ביניהם. כאמור, טענה המבקשת כי כב' המשקם לא יישם את פסק דינו של כב' השופט אזולאי במובן זה שהיה עליו לבחון את חיובי המבקשת בספרי המשיבה על דרך של העברת נטל ההוכחה אל כתפי המשיבה וזו נדרשה להוכיח כל רכיב ורכיב בחיובי המבקשת, ועל כן חרג מסמכותו או ביצע טעות על פני הפסק המצדיקים ביטול הפסק. סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. שוכנעתי כי המשקם יישם נכונה את עקרונות הדין והמשפט החלים בנסיבות העניין. לפיכך, אינני סבורה כי נפלה טעות על פני הפסק של כב' המשקם או כי חרג המשקם מסמכותו עד כי תקום עילה לביטול הפסק. אבהיר: נקודת המוצא לבירור תביעת חוב מחבר באגודה מתחילה בהגשת הודעה של האגודה בדבר החובות והזכויות של החבר כלפי האגודה, בהתאם לסעיף 12 (ב) לחוק ההסדרים, הקובע: "המאזנים המאושרים של גורם חקלאי, ובהעדרם המאזנים המבוקרים שלו, ישמשו ראיה לכאורה מקביעת החובות והזכויות של אותו גורם כלפי גורמים חקלאיים אחרים". בהמשך, מודיע המשקם לנושים ולחייבים את יתרת החוב או הזכות, כפי שהיא מופיעה במאזנים, ואלה רשאים להשיג עליה בפניו תוך 30 ימים מיום הודעתו. (ראה סעיף 12 (ג) לחוק ההסדרים). המדובר, אפוא, בהוראת חוק ספציפית הקובעת כי המאזנים המאושרים של האגודה מהווים הוכחה לכאורה לחובו של החבר ומכאן עובר נטל ההוכחה אל החבר באגודה להוכיח כי אין הוא חב חובות אלו. במקרים מסוימים אף יכול שנטל ההוכחה יחזור אל האגודה אם לאור רמת הראיות שהביא החבר או בנסיבות בהן מדובר בחיוב המעביר את נטל ההוכחה אל כתפי האגודה (מכוח הלכת "אביאל" והלכת "פרי העמק"). כאן נשאלת השאלה באילו נסיבות מדובר בחיוב המעביר את נטל ההוכחה אל כתפי האגודה. טענת המבקשת, כי נטל ההוכחה כולו רובץ, באופן גורף, על כתפי המשיבה, אשר עליה להוכיח כל רכיב ורכיב מחיובי המבקשת בחשבון האגודה, בהסתמך על ההלכות שנקבעו בפסק דין "אביאל" ובפסק דין "פרי העמק", דינה להידחות. יש לקרוא את פסקי הדין בהתאם להקשר הדברים שהתבררו שם ולא כפי שטוענת להם המבקשת. בפסק דין "אביאל" התברר ההליך במסגרת הליכי פירוק של אגודה שיתופית על פי תקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד - 1984. באותו עניין נקלעה אגודת "אביאל" להליכי פירוק ובמסגרתה ביקש מפרק האגודה לייחס לחברי האגודה את ההפרש שבין הסכום שבו חייבים חברים מסוימים לאגודה בגין פעילות מסוימת ובין התחייבותה של האגודה כלפי צד שלישי בגין אותה פעילות. דהיינו חוב אגודה לצד שלישי שנוצר על ידי קבוצת חברים באגודה ולא על ידי כל חברי האגודה. באותו עניין קבע בית המשפט את הדברים הבאים: "מקרה מיוחד מתעורר מקום שהמושב מבצע פעולה למען או בשם חבר פלוני או קבוצת חברים. בגין אותה פעולה התחייב המושב בתשלום סכום פלוני לצד שלישי אותו הוא זכאי, מכח ההסכם שבינו לבין החבר לייחס לחבר. מטעם זה או אחר חייב המושב אותו חבר פלוני או קבוצת חברים בתשלום סכום אלמוני, נמוך מזה שבו נשא הוא עצמו כלפי הצד השלישי. על פי העקרונות עליהם עמדנו - ובהנחה שההלוואה נלקחה על ידי המושב מצד שלישי בשם חבר - ההפרש בין שני הסכומים הוא חוב של החבר או קבוצת החברים למושב. לשם קבלתו של סכום זה, על המושב - ובפירוקו, על המפרק - להצביע על הסכום אותו שילם המושב לצד השלישי, על הסכום אותו שילם החבר למושב. ההפרש בין שני הסכומים הוא חוב של החבר או קבוצת החברים (אך לא של האחרים) למושב. ההנחה היא, כמובן, שאין לפנינו מקרה שבו הוסכם מראש כי המושב נותן הלוואה מצד שלישי בתנאים מסוימים ונותן הלוואה לחבר בתנאים אחרים. אם המושב התרשל בניהול ספריו או מטעם אחר, אין בידו רישומים המעידים על הפעולות השונות אשר נעשו באופן שאין לו כל מידע באשר לסכומים אשר שילם לצד השלישי ואשר קיבל מהחבר או החברים, אין בכוחו "להמציא" סכום פלוני, אותו הוא מייחס לחבר פלוני או לקבוצת חברים. אכן, נטל ההוכחה מוטל על המושב והמפרק אשר מוציאים מהחבר, ועל כן עליהם הראיה על פי כללי הראיות הרגילים. אם אין בכוחו של המושב להרים נטל זה, הרי הוא נושא בהפסד זה, המהווה הפסד של המושב בתור שכזה". משמע כי בנסיבות של פירוק האגודה או כאשר נוצרו לאגודה גרעונות הנובעים מגיבוי שנתנה לחבר או לחלק מחבריה, אין האגודה יכולה לחייב את כלל חבריה בחובות אשר נוצרו לה עקב פעילותה עבור חלק מסוים של חבריה, מבלי שקיבלה הסכמת חברי האגודה לכך. כך גם באשר ליישום הלכת "פרי העמק". באותו עניין התבררו נסיבות של פירוקה של האגודה השיתופית "פרי העמק", בה היו חברים קיבוצים או מושבים, ובאסיפה כללית של האגודה הוחלט (ברוב של 27 נגד 9 ו-3 נעדרים) על ייחוס חובות האגודה "פרי העמק" לחבריה. כאמור, גם שם התבררה השאלה של ייחוס חובות האגודה, כלפי צד שלישי, לחבריה על רקע פירוק האגודה. באותו עניין, נקבע כי אגודה שיתופית אינה רשאית לחייב את חבריה בגירעונות האגודה, בהעדר הסכם מפורש המאפשר זאת. יוצא, אפוא, כי כאשר מדובר באגודה שערבות חבריה מוגבלת, לא ניתן ליחס לחברי האגודה את גרעונות האגודה אשר נובעים מפעילות עסקית כזו או אחרת עבור עצמה או עבור חלק מחבריה, אלא אם ניתנה הסכמה לכך של כלל חבריה. במקרה דנן, נוכח הוראת סעיפים 12(א) ו-12(ב) לחוק ההסדרים היה זה מחובתה של המבקשת, במסגרת השגתה המחודשת בפני המשקם, להרים את נטל ההוכחה ולהוכיח כי אותם חיובים בחשבונה, כנגדם היא טוענת, מקורם בגרעונות האגודה או שאינם קשורים לפעילות המשותפת של האגודה אך נעשו עבור ולטובת חלק מחברי האגודה. אז ורק אז, היה נטל ההוכחה עובר אל כתפי המשיבה להוכיח כי היא רשאית לחייב את המבקשת מכוח הסכמת חברי האגודה או נוהג המלמד על הסכמה. דע עקא, שבמסגרת השגתה המחודשת בפני המשקם, לא טרחה כלל המבקשת לנסות ולהוכיח ספציפית כי פריט חיוב כלשהו בחשבונה הינו חוב או גירעון של האגודה שהושת על החברים בה שלא כדין. המבקשת הסתפקה בטענה הסתמית שנטענה כנגד מספר חיובים, בטענה כי מדובר ב"חיובים בלתי חוקיים". את טענתה זו מקדה כנגד "חיובים לא מוכרים", כהגדרתה, הבאים: גמר אחזקת רשת מים, גמר צרכניה, גמר הוצאות מימון, גמר מיסים משקיים, השתתפות הון מוסדות, תיקון חובות תשמ"ג, הפרש פתיחה 30.9.83, גמר מס משקי תשמ"ד, גמר ריבית משקי תשמ"ד, גמר מס מוניציפלי תשמ"ד, עדכון ריבית 9/1984, גמר מאזן תשמ"ב. כאמור, לכשנדרש כב' המשקם לבחון מלכתחילה את חובותיה של המבקשת למשיבה, על רקע טענותיה, כעולה מחוות הדעת של רו"ח בצלאל, לא מצא הוא כל נסיבה המצדיקה העברת נטל ההוכחה אל כתפי המשיבה. בכך לא טעה. בחינת חוות הדעת של רו"ח בצלאל מלמדת, כי טענותיה של המבקשת המופנות כנגד גרעונות הנובעים מהוצאות מימון של האגודה, החזקת הצרכנייה, החזקת רשת המים אינם מנומקת דיה ולא ניתן על בסיס אמירה כללית לקבוע כי המדובר ביחוס גרעונות האגודה לחבריה. מעבר לנדרש אפיין המשקם את סוגי החיובים וקבע כי ככל שמדובר בחיובים שונים בגין גרעונות אזי מתקיים "עקרון ההדדיות", והכוונה להסכמה על דרך התנהגות אשר ניתנה על ידי חברי האגודה לאורך שנים לפיה, נמצא כי לאורך שנים זוכה חשבונה של המבקשת בגין חלוקת ריבית הכנסות מצרכנייה וממפעלים ואין ספק שכנגדם יש לשאת בחיובים כשאלה קמים. הגם שלא נקט בלשון הסכמה לביצוע החיובים האמורים, כי אם בלשון "הדדיות" אין ספק כי ניתן ללמוד מהתנהלות זו של האגודה אל מול חבריה, כי לאורך השנים ניתנה הסכמת החברים לשאת בהוצאות מימון האגודה כדי לקיים אורח חיים משותף. אין המדובר בהשתת חובות כי אם ניהול שוטף של חיים באגודה. זיכויים מכל חיובים. אשר להחזקת הצרכנייה ורשת המים ראה בכך המשקם נכסים המשרתים את כלל חברי האגודה שכנגדם גם נמצאו זיכויים שונים בגין הכנסות מצרכניה. ובהעדר כל טענה בחוות דעת של רו"ח בצלאל לפיה בשנת חשבון מסוימת עלו החיובים בגין פעילות הצרכנייה על הזיכויים. אשר למימון פעולות האגודה על דרך של תשלומי מיסים והוצאות שונות אין המדובר בגרעונות האגודה כי אם בהוצאה מודעת החלה על חברי האגודה ועל כן לא חרג המשקם מסמכותו עת לא ראה לנכון להעביר נטל ההוכחה אל כתפי האגודה. כך גם באשר להשקעה שעשתה המשיבה בתאגידים שונים בהם היה לה חלק בהון המניות. נמצא, כי מדובר בהשתתפות בהון תאגידים (למשל "תנובה") אשר לימים אף הניב סכומי כסף ניכרים לחברי האגודה, למשל הון השתתפות של האגודה בתנובה. ככל שביקשה המבקשת לטעון כנגד ייחוס גרעונות האגודה הנובעים מחובות של חלק מחבריה לארגוני קניות כאלה או אחרים, במובן שאין מדובר מפעילות האגודה עבור כלל חברי האגודה, טענה שלא נמצא לה כל פירוט, היה על המבקשת, באמצעות רו"ח מטעמה, אשר כאמור שימשה כרו"ח של האגודה באותם שנים, לבסס טענה זו בכתובים שאז היה עובר נטל ההוכחה אל כתפי המשיבה, כדי להצדיק את החיוב. דבר לא נעשה. מכל הטעמים לעיל, סבורה אנכי כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית המצדיקה העברת נטל ההוכחה אל כתפי המשיבה ולכן לא נמצא כל בסיס משפטי לבחינת תביעת החוב על פי עיקרון זה, כפי שטענה המבקשת. יוצא אפוא כי המשקם פעל במסגרת הדין, לא חרג מסמכותו ולא נמצא כי בקביעותיו טעות על פני הפסק. פסק דינו של המשקם מנומק ונהיר דיו. סוף דבר התביעה נדחית תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪. משקםחובת ההנמקה