הערעור, שהוגש על ידי מנהל מס רכוש בנתניה מתייחס לביטול החיוב בהפרשי הצמדה וריבית הערעור שכנגד, מכוון כלפי עצם החיוב במס רכוש. העובדות 2. ואלה העובדות הרלבנטיות להכרעה במחלוקת: א. המשיב בערעור והמערער שכנגד, דב וייסברג (להלן: "וייסברג") ירש מקרקעין ברחוב הדר 69 בהרצליה חלקה 144 בגוש 6536 (להלן: "המקרקעין"). ב. המקרקעין נרכשו עוד בשנת 1935 על ידי דודו המנוח של וייסברג, שנספה בשואה בשנת 1942 (להלן: "המנוח"). ג. המקרקעין נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוח לאחר רכישתם, ורישום זה נותר בעינו עד יום 16/3/2011. ד. בעקבות זאת, נקט וייסברג בהליכים משפטיים, בעקבותיהם הוכרז ביום 13/9/2009, כיורש המנוח. ה. על פי צו בית המשפט, נרשם וייסברג, בלשכת רישום המקרקעין, ביום 16/3/2011, כבעלים של המקרקעין. ו. וייסברג ביקש למכור את המקרקעין. מנהלת מס רכוש דרשה, קודם מתן אישורה, פירעון חוב מס רכוש בגין המקרקעין לשנים 1986-1999 (להלן: "התקופה הרלבנטית") בסך 396,000 ₪, בצירוף קנסות, ריבית והפרשי הצמדה כחוק (להלן: "השומה"). ז. וייסברג השיג בפני מנהל מחלקת שומת מקרקעין בירושלים (להלן: "המנהל") על השומה בטענה שלא קיימת לו כל חבות במס רכוש בגין המקרקעין, מאחר שבתקופה הרלבנטית לא היה הבעלים. המנהל דחה טענה זו, אך קיבל חלקית את ההשגה והורה על ביטול הקנסות והותרת החיוב בהפרשי הצמדה וריבית כחוק. ח. על החלטת המנהל הגיש וייסברג ערר לוועדה. בהחלטתה מיום 31/5/2012, קיבלה הוועדה, באופן חלקי, את הערר ופטרה את וייסברג מתשלום ריבית והפרשי הצמדה כחוק, באופן שוייסברג חויב לשלם את קרן המס בלבד (להלן: "החלטת הוועדה"). הערעור והערעור שכנגד 3. על ההחלטה הוגשו ערעור וערעור שכנגד. הערעור מתייחס לביטול החיוב בהפרשי הצמדה וריבית, בגין האיחור בתשלום מס הרכוש, בטענה כי הוועדה נעדרת סמכות לקבוע שתשולם קרן המס בלבד. על פי הטענה, משמצאה הוועדה כי עצם החיוב במס רכוש כדין, אין לה סמכות לביטול הפרשי הצמדה וריבית. הערעור שכנגד מתייחס לעצם החיוב בתשלום מס רכוש, בטענה שוייסברג אינו עונה להגדרת "בעל" בחוק, מאחר שעת שנוצר החוב, כלל לא ידע על קיום המקרקעין. דיון והכרעה סדר הדיון 4. אם יתקבל הערעור שכנגד, ותתקבל טענת וייסברג כי אינו הבעלים של המקרקעין, הרי שבהיעדר חוב מס רכוש, ממילא אין צורך לדון בטענות המערער בדבר חוסר סמכות הוועדה לפטור מתוספת ריבית והפרשי הצמדה. לפיכך יידון תחילה הערעור שכנגד. עיתוי ידיעת וייסברג אודות המקרקעין ועיתוי משלוח הודעת השומה 5. הוועדה קיבלה את טענת וייסברג שעת נוצר החוב כלל לא ידע על קיום המקרקעין, כמו גם המנוח, שנספה עוד בטרם הוחק החוק שהטיל את החובה לשלם מס רכוש. על פי הטענה, לראשונה נודע לוייסברג על קיומה של הקרקע, רק בשנת 2008, בעקבות פניית מתווך מקרקעין, שסיפר לו כי ממידע שנאסף מ"דפי עד" ביד ושם הוא יורשו של המנוח. במהלך השנים פלשו מסיגי גבול למקרקעין. 6. מעיקרי הטיעון עולה שהמערער חולק אף על קביעתה העובדתית של הוועדה לפיה לראשונה נודע לוייסברג על קיומם של המקרקעין רק בשנת 2008. על פי הטענה, ידע המשיב על המקרקעין כבר מתקופת מלחמת העולם הראשונה. כראייה, צירף המערער מכתב מיום 6/2/2011 מבא כוחו של וייסברג, המופנה למנהלת מיסוי מקרקעין בנתניה, ממנו עולה שכבר בתקופת מלחמת העולם השנייה סיפר המנוח לוייסברג שרכש את המקרקעין (נספח א' לעיקרי הטיעון). 7. בנוסף, מהחלטת הוועדה עולה כי כשם שוייסברג לא ידע עד שנת 2008 על היותו יורש של המקרקעין, לא ידע גם המערער מיהו הבעלים של המקרקעין עד שוייסברג פנה אליו. רק בעקבות פניית וייסברג אליו, הוציא המערער וייסברג את שומת מס רכוש, העומדת במוקד המחלוקת בפניי. על קביעה עובדתית זו אין מחלוקת. 8. יוטעם, כי מכוח סעיף 29(ד) לחוק, על החלטת וועדת ערר ניתן לערער לבית משפט זה בבעייה משפטית, דהיינו, המחוקק לא איפשר ערעור על החלטת וועדת ערר בשאלה עובדתית. אין ספק ששאלת עיתוי ידיעת וייסברג אודות המקרקעין היא שאלה עובדתית מובהקת. לאור האמור, אין מקום להעלאת הטענה במסגרת הליך זה. ככל שיש השלכה לנתונים אלה, יתבסס בית המשפט על הממצאים העובדתיים שקבעה הוועדה. הערעור שכנגד אי ידיעה אודות הבעלות אינה משמיטה את הבסיס מתחת היות וייסברג "בעל" המקרקעין החלטת הוועדה 9. הוועדה קבעה שלמרות שנטיית הלב היא לוויסברג ולטענותיו, חוב מס הרכוש אינו בגדר "עונש" שהוטל על וייסברג ללא עוול בכפו. וייסברג ירש חלקת מקרקעין בטבורה של עיר. בצד ערכה הכלכלי של החלקה עומדים גם החובות המוטלים עליה, ושקלולם של כל אלה וצר את הערך הכלכלי של הירושה. חוק מס רכוש מחייב במס את המקרקעין גופם, ועל כן המס הוא חלק מהמקרקעין לטוב או לרע והוא מרכיב בהערכת שווים הכלכלי של המקרקעין. 10. עוד ציינה הוועדה כי צו הירושה, מיום 13/9/2009, לא יצר את בעלות וייסברג במקרקעין אלא הכריז על קיומה של בעלות זו, החל ממועד פטירת המנוח. 11. בנוסף קבעה הוועדה כי קיומם של פולשים, או מסיגי גבול, ששללו מהבעלים את האפשרות ליהנות כלכלית הנאת פרות מהנכס, לא משנה את זכאותו המהותית של הבעלים במקרקעין, ועל כן אין בה כדי לשלול מכל וכל את חבותו על פי החוק. דיון 12. בעל מקרקעין מוגדר בסעיף 1(ב) לחוק, הקובע כי "נפטר או נעדר הבעל כמשמעותו בפסקה (1)(א), ... יהיה בעל הקרקע - המחזיק או הזכאי להחזיק בה או ליהנות ממנה, או הזכאי לקבל ממנה הכנסה או רווחים בנסיבות כאמור; והכל בין שזכותו רשומה בפנקסי המקרקעין או בפנקסים רשמיים אחרים ובין שאינה רשומה". 13. התיבה הרלבנטית לענייננו היא "הזכאי להחזיק במקרקעין". צדקה הוועדה בקביעתה שבהיות וייסברג היורש היחיד של המנוח, היה וייסברג "הזכאי להחזיק" במקרקעין מאז פטירת המנוח ב-1942, לרבות בתקופה הרלבנטית. וכי עובדת קיומם של פולשים או מסיגי גבול, ששללו ממנו את האפשרות ליהנות כלכלית מהנכס, אינה משנה את זכאותו המהותית כבעלים במקרקעין, ולפיכך, אין בה כדי לשלול מכל וכל את חבותו על פי חוק. 14. מכח אותו היגיון ממש, ומאחר שמס הרכוש מוטל על המקרקעין, אף אי ידיעת וייסברג אודות זכאותו להחזיק במקרקעין, שמנעה ממנו את האפשרות ליהנות כלכלית מהמקרקעין, אין בה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לזכאותו המהותית במקרקעין ואת היותו, מכח זכאות זו, "בעל" המקרקעין כהגדרתו בסעיף 1(ב) לחוק. 15. קביעה זו מתיישבת עם ההיגיון העומד מאחורי החוק, כפי שמשתקף אף בפסיקה - שביקש להימנע ממצבים בהם יהיו קרקעות ללא בעלים, בשל פטירת או היעדרות בעל קרקע - ונתמכת בפסיקת בית המשפט העליון (ראו, למשל, ע"א 92/80 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נ' אברהם, פ"ד לו(ב) 271, בעמוד 276 (להלן: "פסק דין אברהם"). לא התעלמתי מכך שבפסק דין אברהם דובר על יורשת שידעה על ירושתה. עם זאת, קביעת בית המשפט העליון אינה מתבססת על רכיב הידיעה. בנוסף, נקבע שהשיקול של הקושי או הקלות שבגביה מותר שיהיה בין שיקוליו העיקריים של המערער. בעניינו של וייסברג, בשים לב לכך שהמס מוטל על המקרקעין ולכך שוייסברג היה זכאי להחזיק במקרקעין בתקופה הרלבנטית ולהלכה הפסוקה בעניין זה, לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת הוועדה, שקבעה שוייסברג הוא "בעל" המקרקעין וחייב בתשלום מס רכוש אף בגין התקופה הרלבנטית. 16. הוועדה, כמו בית משפט זה, לא התעלמו מנסיבותיו הייחודיות של המערער. הוועדה ציינה מפורשות בהחלטתה כי האסון הנורא שהמיטה השואה על עם ישראל הוליד מצבים קשים בתחומי חיים שונים, שרישומם והשפעתם נמשכים עד ימינו. 17. עם כל ההבנה לנסיבות ייחודיות אלה, הרי שאין כל קשר ענייני בין הסיבה - נוראית ככל שתהיה, שהובילה לאי ידיעת וייסברג אודות היותו יורש יחיד של המקרקעין - לבין היותו "בעל" הקרקע כהגדרתו בחוק. 18. בחנתי את יתר הפסיקה אליה הפנה וייסברג בערעור שכנגד. אין באיזה מפסקי הדין לשנות ממסקנתי. מרבית פסקי הדין בחנו את שאלת הבעלות של המחזיק בפועל בקרקע, שאינו רשום כבעליה, אל מול הבעלים הרשום. אין זה המצב בענייננו (בר"ע 413/81 חדיד נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נתניה, פ"ד לז(1) 323; ע"א 13/81 נהאי נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לז(1) 796; רע"א 8287/01 עזרתי נ' מנהל מס רכוש (16/3/2003)). באחד מפסקי הדין, פטר בית המשפט מתשלום מס רכוש אדם שרכש קרקע אך טרם היה זכאי להחזיק בה. אין זה המצב בענייננו (ע"ש 7031/99 אלחיאני נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, 639). הערעור שכנגד - סוף דבר 19. לאור כל האמור, נדחה הערעור שכנגד. הערעור לוועדה סמכות לפטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית החלטת הוועדה 20. הוועדה שינתה את החלטת המנהל ופטרה את וייסברג מתשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין שומת מס הרכוש שבה חוייב. טענת המערער 21. לטענת המערער, לוועדה - בשונה מהמנהל - אין סמכות לפטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית (סעיפים 26 ו-27 לחוק). טענת וייסברג 22. מנגד, טען וייסברג שהוועדה מוסמכת לפטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית. וייסברג ביסס טענתו, בין היתר, על נוסח סעיף 29(ב) לחוק - המעגן את סמכויות הוועדה - לפיו "הוועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, לבטלה או להחליט בכל דרך אחרת ...". דיון 23. לאחר שבחנתי את לשון החוק וטיעוני הצדדים, מסקנתי היא שהוועדה מוסמכת להפחית ואף לפטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית, ממספר טעמים. ראשית, פרשנות לשון הסעיף, המקנה לוועדה סמכות "להחליט בכל דרך אחרת", מלמדת על שיקול דעת רחב, הכולל אף אפשרות לפטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית. שנית, אילו רצה המחוקק לערוך הבחנה בסמכויות הוועדה, ביחס לאיזה מהרכיבים, או למעט רכיב מסויים, ממרכיבי החיוב במס, הדעת נותנת שהיה מתייחס לכך מפורשות. במקומות בהם ביקש המחוקק להתייחס לרכיב ספציפי, עשה זאת מפורשות. כך, למשל, בסעיף 34 לחוק, הסמיך המחוקק את המנהל להקטין או לבטל את שיעורי הקנס, הריבית והפרשי הצמדה. שלישית, קבלת הפרשנות שהציע המערער, מובילה למסקנה המרוקנת, למעשה, מתוכן את התיבה "להחליט בכל דרך אחרת". אם התיבה מתייחסת רק לרכיב הקרן - כפי שטוען המערער - הרי שניתן היה להסתפק באישור, הפחתה או ביטול של השומה, ולא היה צורך בתוספת תיבה זו. משבחר המחוקק להוסיף תיבה זו בסיפת הגדרת סמכויות הוועדה, אין זאת אלא שהתיבה "בכל דרך אחרת" מתייחסת לרכיבים אחרים של השומה, וביניהם הפרשי הצמדה וריבית. רביעית, סמכויות הוועדה משתרעות על כל סמכויות המנהל, הכוללות אף החלטה בשאלת חיוב בהפרשי הצמדה וריבית (סעיף 34 לחוק). המערער לא חלק על כך שלמנהל סמכות להפחית הפרשי הצמדה וריבית ולפיכך, להשקפתי, אף הוועדה מוסמכת להתערב ברכיב זה של החלטת המנהל. סמכות הוועדה - סוף דבר 24. לאור כל האמור, סבורני שמכח סעיף 29(ב) לחוק, מוסמכת הוועדה לפטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית, או לשנותו "בכל דרך אחרת". אי ידיעה אודות השומה אינה מצדיקה ביטול הפרשי הצמדה, להבדיל מריבית (וקנסות) 25. משנקבע כי וייסברג חייב בתשלום קרן המס, מכח היותו "בעל" המקרקעין בתקופה הרלבנטית, יש לבחון האם אי ידיעתו אודות השומה שהוצאה, מצדיקה ביטול הפרשי הצמדה וריבית, כפי שקבעה הוועדה. בהקשר זה יוטעם כי הצדדים אינם חלוקים ביחס להחלטות הוועדה והמנהל בדבר ביטול הקנסות. החלטת הוועדה 26. הוועדה נימקה את הפטור מתוספת קנסות, הפרשי הצמדה וריבית, בכך שהמס מוטל, אמנם, על המקרקעין, אך החיוב לשלם את המס מוטל על הבעלים ונוצר עם עריכת שומה למקרקעין. חיוב הבעלים נוצר עם קבלת הודעת תשלום מהמערער. בענייננו, משלא שלח המערער הודעת תשלום לבעלים, לא החל מירוץ הזמן לביצוע התשלום ואי אפשר לטעון כי נוצר איחור בתשלום, המחייב את המפגר בתוספת קנסות, הפרשי הצמדה וריבית. טענת המערער 27. לטענת המערער, שגתה הוועדה בקבעה כי החיוב בהפרשי הצמדה וריבית נוצר עם קבלת הודעת התשלום מהמנהל, שכן הפרשי ההצמדה והריבית מהווים חלק מחוב המס. טענת המערער נסמכת על לשון סעיף 33 לחוק, הקובע כי "על סכומי מס לשנת מס פלונית, שלא שולמו עד 31 בינואר של אותה שנת מס...יווספו הפרשי הצמדה וריבית בעד התקופה שמתחילת שנת המס ועד יום התשלום..." טענת וייסברג 28. לטענת וייסברג, החיוב בהפרשי הצמדה וריבית יחול רק בחלוף 45 יום ממועד שליחת הודעת התשלום. וייסברג סמך טענתו על סעיף 20(ב) לחוק, הקובע כי מי שהיה "בעל" קרקע בחלק משנת מס כתוצאה מנסיבות המפורטות בסעיף, ישלם את המס שהוא חייב בו בתוך 45 יום ממועד משלוח הודעת התשלום. דיון 29. לאחר שבחנתי טענות הצדדים ופסיקה רלבנטית, סבורני שבנסיבותיו המיוחדות של ענייננו, החלטת הוועדה יפה לעניין רכיבי הקנסות והריבית אך לא לעניין רכיב הפרשי ההצמדה. מוצדקת החלטת הוועדה לפיה, משלא נשלחה לוייסברג הודעת תשלום, לא החל מירוץ הזמן לתשלום, ולפיכך לא ניתן לטעון שנוצר איחור בתשלום, המחייב את וייסברג לשלם קנסות שהם בעלי אופי "עונשי" במהותם. עם זאת, רכיבי הפרשי הצמדה וריבית במהותם אינם "עונשיים", אלא נועדו לשמר את ערך הכסף בתקופת האינפלציה. ההיגיון העומד מאחרי חיוב בהפרשי הצמדה וריבית הוא שפקיד השומה יקבל פיצוי מלא על עיכוב כספי המס. (לעניין זה ראו עמ"ה 142/88, הד הקריות בע"מ נ' פקיד שומה חיפה (12/12/1989) והאסמכתאות שם). על בסיס הגיון זה קובע סעיף 33 לחוק, חיוב בתשלום ריבית והפרשי הצמדה מתחילת שנת המס שבגינה התהווה החוב. בעניינו של וייסברג, לא ניתן להתעלם מהנסיבות המיוחדות, לפיהן כלל לא נשלחה לוייסברג הודעת תשלום עד שנת 2008. בנסיבות אלה, סבורני שיש מקום להפריד בין רכיב הריבית לרכיב הפרשי ההצמדה. רכיב הריבית מבוסס על פער זמנים בין מועד החיוב לבין התשלום בפועל וגלומה בו הנחה של שיעור תשואה שהכסף, שהיה צריך להיות משולם, היה מניב, אילו היה מושקע, בפער הזמנים של האיחור בתשלום, באפיק אחר. לאור האמור, בשים לב לכך שכלל לא נשלחה לוייסברג הודעת תשלום קודם פנייתו למערער, סבורני שאין מקום לחייבו אף בתשלום רכיב הריבית. עם זאת, יש הצדקה מלאה לחיוב וייסברג בהפרשי הצמדה, המבטא את ערך הכסף שהיה צריך להיות משולם נכון למועד התשלום. קרן המס, בצירוף הפרשי הצמדה, מהווה למעשה חלק בלתי נפרד מערכה הריאלי של השומה, ללא כל תוספת כספית שיש בה היבט "עונשי" במהותו. חיוב בהפרשי הצמדה וריבית - סוף דבר 30. סופו של דבר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, משנקבע החיוב במס, הרי שלצורך גביית המס הריאלי המוטל על הקרקע, יש הצדקה לחיוב בתשלום הפרשי הצמדה, ללא קנסות וללא ריבית. סוף דבר 31. לאור כל האמור, הערעור מתקבל באופן חלקי, והערעור שכנגד נדחה. וייסברג יישא בתשלום הפרשי הצמדה כחוק של קרן המס, עד מועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין החלטתי להימנע מהטלת צו להוצאות. ריבית והצמדהמס רכוש - נזקי מלחמהריביתערעורמיסים