בית משפט דחה את תביעת הפיצויים של המערער בגין נזק גוף שנגרם לו, בשל התנגשותו בעץ בעת שרכב על אופניו בפארק הירקון בתל-אביב. המערער לא השלים עם פסק הדין ומכאן הערעור. רקע עובדתי ודיוני 2. המערער טען בכתב התביעה ובתצהירו, כי ביום 9/9/08 רכב על אופניו בשטח פארק הירקון, תוך שהקפיד לרכב במסלול המיועד לרכיבת אופניים והיה מצויד בקסדה ובכפפות. במהלך הרכיבה "לפתע התנגשתי חזיתית בעץ נמוך קומה במרכזו של מסלול האופניים". כתוצאה מההתנגשות, נחבל קשות בבית החזה וביתר חלקי גופו. לטענתו, מדובר בעץ נמוך קומה, אשר לא היה מגודר ואף לא היה שילוט שהזהיר מפניו, ותוך כדי הנסיעה לא היה בידו להבחין בו. 3. המשיבות טענו, מנגד, כי המדובר בעץ זית "עתיק" ששולב במסלול האופניים ביחד עם עצים אחרים. לטענתן, מדובר בעץ שאינו קטן שהיה גלוי לעינו של כל מי שהתקרב אליו בנתיב הנסיעה מכל כיוון. יצוין, כי לא הייתה מחלוקת על כך שזמן-מה לאחר אירוע התאונה נעקר העץ, אך לדברי המשיבות, כך נעשה רק משום שהעץ "התייבש", ולא בעטיים של "שיקולי בטיחות". 4. הצדדים הודיעו לבית משפט קמא כי "הינם מסכימים לקדם את ההליך המשפט באופן שבו יינתן בתיק פסק דין מנומק, על בסיס סיכומים שיוגשו ע"י הצדדים, ללא צורך בחקירות המצהירים", ובית משפט קמא נתן תוקף של החלטה להסכמתם (החלטה מיום 30/4/12; מוצג 6 של המשיבות). פסק דינו של בית משפט קמא 5. בפסק דינו, בחן בית משפט קמא, בשלב ראשון, את אופן התנהלותו של המערער. בית משפט קמא קבע, כי המערער הוא רוכב אופניים ותיק, המכיר היטב את מקום התאונה, ומכאן שלא סביר שנוכחות העצים בתוך שביל הנסיעה, הייתה עבורו הפתעה. המערער אף לא טען שניסה לבלום ולא הצליח, וכן לא הועלתה על ידו הטענה כי ניסה לעקוף את העץ. על יסוד תשתית עובדתית זו, קבע בית משפט קמא כי המערער "התנגש בעץ מפני שכלל לא הסתכל קדימה לכיוון נסיעתו. על כן, אין לבולטותו של העץ או לצורך סימונו כל קשר סיבתי לתאונה. התאונה התרחשה פשוט מפני ש[המערער] נסע בצורה מאוד מסוכנת בלי לנקוט בצעדי הזהירות המזעריים הנדרשים מאדם הרוכב על אופניים במקום ציבורי. במקרה התנגש ה[מערער] בעץ שהיה שם. אלמלא היה שם העץ, עלול היה לפגוע במשהו אחר...". 6. בהמשך פסק דינו, בחן בית משפט קמא את אופן התנהלותן של המשיבות וקבע, כי "לא נראה שהיה פגם ממשי באופן שהיה העץ נטוע. עץ הזית בלט באופן שמי שמתקרב אליו וטורח להסתכל לעברו, לא יכול להחמיצו. התצלומים מציגים עץ גזום היטב, שלכאורה יכול רוכב אופניים לעבור לידו בבטחה - ובלבד שינהג באופן המותאם לסביבה שבה הוא רוכב על אופניו". בהקשר זה הוסיף בית משפט קמא והדגיש, כי "מדובר בטיילת. לא מדובר בשביל המיועד למרוצי אופניים וגם לא בשביל לאופניים המיועד לנסיעה תכליתית מהירה (כתחליף לנסיעה ברכב מנועי ברחוב). המדובר בשביל המשלב תנועה לשם הנאה של הולכי רגל ושל רוכבי אופניים בתוך פארק שבו ילדים רבים...". להשקפתו של בית משפט קמא, רכיבה על אופניים בשביל כגון זה, חייבת להיעשות מתוך מודעות לאפשרות שתידרש בלימה, בשל "זליגה" של הולכי רגל לשביל האופניים או בשל חצייתו. העובדה שהמערער נחבל, לדבריו, בצורה קשה, מלמדת, כי הוא רכב על אופניו במהירות גבוהה מאוד. 7. על יסוד האמור לעיל, סיכם בית משפט קמא וקבע, כי "הסיבה לתאונה שבה נפצע ה[מערער] הייתה נסיעתו בחוסר זהירות חריג. ה[מערער] אשם בתאונה והתנהגותו מנתקת כל קשר סיבתי אפשרי בין תכנון אתר התאונה לבין התרחשותה". טענות הצדדים 8. ב"כ המערער טענה, כי פסק דינו של בית משפט קמא, המתמקד בהתנהגותו של המערער ובוחן את התנהגותה של המשיבה "אך על קצה המזלג", אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד של דיני הנזיקין, לפיהם יש לבחון בשלב ראשון את שאלת אשמו של המזיק, ורק לאחר מכן את אשמו התורם של הניזוק. לעצם העניין נטען, כי המשיבות הפרו חובת זהירות, בכך שתכננו והחזיקו שביל אופניים שמובנה בו סיכון מהותי לרוכבים. ב"כ המערער הוסיפה, כי בנסיבות העניין אין לייחס למערער אשם תורם כלשהו ולחילופין, אשמו משני לזה של המשיבות. 9. המשיבות, מנגד, תמכו בפסק הדין מטעמיו. המשיבות אף הדגישו, כי מדובר בפסק דין שניתן "בדרך של פשרה", אשר התערבותה של ערכאת הערעור בו מצומצמת ונעשית רק במקרים חריגים ביותר. דיון והכרעה 10. לאחר ששקלנו את טענותיהם של ב"כ הצדדים ובחנו את חומר הראיות שהונח לפני הערכאה הראשונה, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. להלן יובאו נימוקינו. 11. בפתח הדברים יש להטעים, כי אין מדובר בפסק דין שניתן "בדרך של פשרה" לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הצדדים לא הסכימו אלא לוותר על חקירות נגדיות, ועתירתם המשותפת לבית משפט קמא הייתה להכריע בתביעה בפסק דין מנומק, על יסוד החומר שבתיק וסיכומים שיוגשו על ידם. לפנינו, אפוא, פסק דין שניתן "על פי הדין", אשר חלים לגביו כללי ההתערבות הרגילים. יתר על כן, בהינתן שהצדדים ויתרו על חקירות נגדיות וההכרעה בוססה כל כולה על הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, לא נודעת לערכאה הראשונה עדיפות כלשהי על פני ערכאת הערעור. 12. המערער צירף לתצהירו צילומים של זירת התאונה. מהצילומים עולה כי מדובר בקטע שביל ישר למדי, חצוי לשניים. בחלקו האחד של השביל ציור של אדם בוגר וילד, המלמד כי עסקינן בנתיב להולכי רגל (להלן: "נתיב הולכי הרגל"). בחלקו השני ציור של אופניים, המלמד כי עסקינן בנתיב המיועד לרוכבי אופניים (להלן: "נתיב האופניים"). לצדו של קו הגבול בין שני הנתיבים - בתוך נתיב האופניים - מצויר ריבוע לבן שבתוכו חול ובו נטוע עץ הזית. שטח הריבוע הנ"ל תופס חלק ניכר ומשמעותי מרוחבו של נתיב האופניים. כפועל יוצא מכך, רוכב אופניים הנמצא על נתיב האופניים ומתקרב אל הריבוע, חייב להסיט את אופניו לחלקו הפנוי של נתיב האופניים על מנת שלא להתנגש בעץ. יודגש, כי הסטייה אפשרית אך ורק לצדו של העץ המרוחק מקו הגבול שבין שני הנתיבים, לעבר חלקו הפנוי של נתיב האופניים, וזאת מהטעם שבצדו האחר של העץ סלול, כאמור, נתיב הולכי הרגל. 13. בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שבאה לכלל ביטוי, בין היתר, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, יש לבחון תחילה את שאלת אשמן של המשיבות, וזאת בזיקה לשלושה מבחנים: קיומה של חובת זהירות מושגית; קיומה של חובת זהירות קונקרטית והפרת החובה. המשיבות הן הבעלים והמחזיקות של השביל על שני נתיביו ואין מחלוקת על כך שהן חבות כלפי המשתמשים בשביל חובת זהירות מושגית. בנסיבות העניין, המשיבות יכולות וצריכות היו לצפות את האפשרות, כי הותרתו של עץ הזית בעיבורו של נתיב האופניים, באופן החוסם חלק משמעותי ממנו, יוצרת סיכון בלתי סביר למשתמשים באותו נתיב. המדובר בנתיב אופניים ייעודי המזמין רוכבים להשתמש בו, שהרי למטרה זו הוא נועד. הפארק הציבורי, אשר נתיב האופניים מהווה חלק ממנו, טומן בחובו, מעצם טבעו, התרחשויות ופעילויות העלולות להסיח דעתו של רוכב האופניים, ולו להרף עין. בהינתן שמהירות הנסיעה באופניים גבוהה במידה ניכרת ממהירות הליכתו של הולך רגל, אין קושי לקבוע, כי די בחוסר תשומת לב רגעי של רוכב האופניים כדי לגרום להתרחשותה של תאונה. גם עניין זה נמצא בגדרה של יכולת הצפיות הסבירה ועל המשיבות לקדם את פניו. מכאן קיומה של חובת זהירות קונקרטית. כל שנדרש מאת המשיבות על מנת להסיר את הסכנה הוא לסלול את נתיב האופניים, מלכתחילה, במקום שבו לא מצוי עץ (ולו מעט ימינה מהעץ או מעט שמאלה ממנו - ראו לדוגמא את הצילומים הנוספים שצירף המערער, הממחישים כיצד נעשו הדברים הלכה למעשה במקומות אחרים ברחבי העיר). אפשרות אחרת שעמדה לרשות המשיבות היא לעקור את העץ, או למצער להציב במקום שלטי אזהרה מאירי עיניים, אשר יתריעו מבעוד מועד על קיומו. ככל שיש צורך בחיזוק למסקנות בסיסיות אלו, ניתן למוצאו ב"הנחיות לתכנון עבור אופניים בתוכניות סטטוטוריות", אשר צירף המערער לתצהירו. המשיבות לא נקטו ולו באחד מבין אמצעי הזהירות שפורטו לעיל והמסקנה המתחייבת היא כי הן הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית שנשאו בה. 14. בית משפט קמא הדגיש חזור והדגש כי חוסר זהירותו של המערער ניתק את הקשר הסיבתי בין מעשיהן ומחדליהן של המשיבות לבין התאונה. אין בידינו לקבל קביעה זו, ונסביר: אלמלא נמצא העץ בעיבורו של נתיב האופניים, לא הייתה התאונה מתרחשת. בכך די כדי לקבוע את קיומו של קשר סיבתי עובדתי. המבחן העיקרי לבחינת הקשר הסיבתי משפטי בעוולת הרשלנות הוא מבחן הצפיות. לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, הרי שעל- פי ההלכה הפסוקה "היא איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63? ליאון נ' רינגר פ"ד יח?(4) 701, 712). עמדה זו אימץ גם השופט (כתוארו אז) ברק בפסק הדין שניתן בע"א 576/81 ? בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 8-9? בקובעו: "הצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על-פי תכונותיו העיקריות. ...?המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה".? (ראו גם: ע"א 2625/02? נחום נ' דורנבאום, פסקה 3, לא פורסם). בענייננו, כפי שכבר הובהר לעיל, ניתן היה לצפות את האפשרות שחוסר תשומת לב של רוכב אופניים, ולו רגעי, יוביל לכך שיתנגש בעץ ויינזק בגופו. בכך די כדי לקבוע את קיומו של קשר סיבתי משפטי, מבלי שיש צורך להידרש לפרטיה המדויקים של ההתרחשות. למעלה מן הדרוש נוסיף כי מסקנה זו מתחייבת גם מ"מבחן הסיכון" הנוהג בכגון דא, שהרי באופן שבו תכננו המשיבות את נתיב האופניים והחזיקוהו יצרו מצב מסוכן, אשר התרחשות התאונה היוותה את התממשותו. 15. באמור לעיל אין כדי למצות את הדיון בסוגיה, שכן בשלב זה, לאחר שנקבעה אחריותן של המשיבות כלפי המערער, מן הדין להוסיף ולתת את הדעת על אשמו התורם של המערער. המבחן המקובל המיושם בהקשר זה הוא מבחן "אשמתם המוסרית של הצדדים", אשר במסגרתו נבחנים מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל). בענייננו, יש להביא בחשבון כי אשמן של המשיבות רחוק מלהיות עניין של מה בכך. המדובר, כאמור, בנתיב אופניים ייעודי, שעל המשיבות לתכננו ולתחזקו באופן שלא יכלול מפגעים ויאפשר לרוכבים לרכב בו בבטחה ללא שיהיו חשופים לפגיעות בגופם. בהקשר זה לא למותר להדגיש, כי פגיעתה של תאונת אופניים עלולה להיות קטלנית. מצד שני, יש לייחס משקל הולם לעובדה שגרסתו של המערער, לפיה נתקל בעץ "באופן פתאומי", מעידה כשלעצמה כי לא שת ליבו לנתוני הדרך. לזאת יש להוסיף, כי המערער העיד על עצמו שהוא רוכב מיומן ומנוסה מזה 50 שנה ורוכב בפארק הנדון בקביעות מזה 40 שנה, כשלוש פעמים בשבוע (סעיף 4 לכתב התביעה). נוכח מכלול הנתונים, יישאו המשיבות ב-60% מהאחריות לתאונה ואילו המערער יישא ביתרה: 40%. 16. סיכומם של דברים: הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל, והאחריות תחולק כמפורט לעיל. התיק מוחזר לבית משפט קמא לצורך בירור גובה הנזק. המשיבות ישלמו למערער את הוצאות הערעור, וכן שכ"ט עו"ד בסך 23,600 ש"ח. העירבון יוחזר למערער באמצעות באת כוחו. התנגשותנזקי גוףאופניים