העירייה סירבה לתת לו רישיון עסק ובכך מנעה ממנו את השימוש בנכס, ועל כן אין מקום לחייבו בתשלום ארנונה במשך התקופה שבה החזיק בנכס והשימוש בו נמנע ממנו. בצד טענה זו העלה העותר גם טענות הנוגעות לסיווג הנכס ולגובה הסכומים שבהם חויב, אלא שכמסתבר מן הנספחים לטיעון המשלים שהגיש, כמו גם מתשובת המשיבה, במקצת מהשנים הרלבנטיות הוא הגיש השגות שנדחו, ואילו ביתר השנים הוא לא הגיש השגות וממילא נותרו החיובים בעינם. בקשר לכך טענה המשיבה שנוכח הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית), תשל"ו-1976 ("חוק הערר"), אין להיזקק לטענותיו של העותר בכל הנוגע לעניינים של סיווג הנכס לצורכי ארנונה, גובה הסכומים שבהם חויב וכל כיוצא באלה, מפני שחוק הערר מתווה דרך ייחודית להשיג על חיובי ארנונה באותם עניינים המנויים בו וכן על הדרך שבה ניתן לערור על החלטות מנהל הארנונה וועדת ערר לענייני ארנונה, הכול כמפורט בחוק הערר. בעניין אחרון זה יש ממש בטענותיה של המשיבה, ומשום כך אני דוחה את טענות העותר שעניינן השגות ועררים שהגיש - ונדחו - כמו גם בעניינים שבגינם יכול היה העותר להגיש השגה ולא עשה כן. בפסיקה עקבית מושרשת נקבע שאין לעקוף את ההסדרים המיוחדים הקבועים בחוק הערר בדרך של הגשת עתירה מנהלית (עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (5.9.05)), ואין בפי העותר טענה טובה מדוע יש לנהוג בעניינו בניגוד לכלל זה. נותרה אפוא טענתו העיקרית של העותר שאין לגבות ממנו ארנונה מפני שהמשיבה סירבה לתת לו רישיון עסק ובכך מנעה ממנו את האפשרות להשתמש בנכס למטרה שלשמה הוא שכר אותו. העותר טוען כי בנסיבות אלה הדרישה לשלם ארנונה היא בלתי חוקית ובלתי מוסרית, ולבית משפט זה נתונה סמכות מכוח סעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, לדון בעניין ולהצהיר כי המשיבה אינה רשאית לגבות ממנו את חוב הארנונה. בעוד אשר מקובלת עליי טענתו של העותר שיש לבית משפט זה סמכות לדון בעתירה, לא אוכל לקבל את טענתו שנפל פגם חוקי בחיובו לשלם ארנונה ואני סבור שאין מנוס מדחיית העתירה. על אף היריעה הנרחבת של טענות העותר והמסמכים המרובים שהוגשו על ידו, לא מצאתי הסבר למחדלו של העותר לתקוף את חוקיות, או סבירות, סירובה של המשיבה לתת בידו רישיון עסק. מן המסמכים שצורפו לכתבי הטענות של העותר עולה שבמשך התקופה הרלבנטית חזר העותר פעם אחר פעם וטען כלפי המשיבה כי נוכח חוסר יכולתו לנהל עסק בשל שלא ניתן לו רישיון לכך, אין להטיל עליו חיוב לשלם ארנונה. בצד זאת כאמור לא מצאתי כל הסבר למחדלו של העותר לנקוט בצעדים משפטיים בנוגע לסירוב לתת לו רישיון עסק, ובמצב עניינים זה נותרת השאלה אם ניתן לפטור אותו מהחובה לשלם ארנונה רק בשל כך שהוא לא עשה שימוש בנכס מפני שלא ניתן לו רישיון. סמכותה של המשיבה להטיל ארנונה והחובה לשלמה קבועות בסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992 ("חוק ההסדרים"), המורה כי: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס". מהוראה זו ניתן להסיק שלכאורה חיובו של העותר בתשלום ארנונה מעוגן בדין, ופרט לטענה הסתמית משהו שאין לכך בסיס חוקי, לא הצביע העותר על הוראת חוק התומכת בטענתו וגם האסמכתאות שאליהם הוא הפנה אינן תומכות בה. כך למשל, בע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה (3) 769 (1991) שאליו הפנה העותר דחה בית המשפט טענה דומה לזו של העותר וקבע ש"המחזיק", כמשמעו בפקודת העיריות, החב בתשלום ארנונה, כולל גם את מי שאינו משתמש בנכס והוסיף כי: "המערערים לא הוכיחו, שנשללה מהם כל אפשרות ליהנות מנכסם, שכן לא ניצלו את כל הדרכים העומדות לרשותם כדי לנסות לאפשר את השכרתו". גם כאן, כמו שם, העותר לא הראה שנשללה ממנו האפשרות להשתמש בנכס, והעובדה שלא ניתן לרשום עסק אינה כשלעצמה הוכחה לכך. התשתית העובדתית העומדת ביסוד העתירה אינה כוללת הסבר ופירוט לעילת הסירוב, וגם אין לדעת אם העותר יכול היה לעשות שימוש אחר בנכס. גם בפסק הדין שניתן בעת"מ 34060-03-11 אגבר נ' עיריית חולון (1.5.12), שאליו הפנה העותר, אין תמיכה לטענתו. באותו עניין דחה בית המשפט את העתירה וקבע כי אין די במניעה "משפטית" משימוש בנכס (כגון מניעת רישיון עסק) כדי לפטור את המחזיק מחובת תשלום הארנונה. יצוין עוד כי גם בספרו של ה' רוסטוביץ ארנונה עירונית (2006) מביא המחבר אסמכתאות לכך שניתן לחייב מחזיק בתשלום ארנונה הן לגבי מבנה שבנייתו אינה חוקית והן כאשר השימוש שנעשה בו נוגד את הוראות הדין (כרך ראשון, בעמ' 263), והמסקנה היא שאין בסיס מספיק לעתירה ואין מנוס מדחייתה. בשולי פסק הדין, אוסיף הערה הנוגעת לטענת העותר שהוא חויב שלא כדין בהיטל השבחה (סעיף 22 לכתב העתירה). עיינתי בעתירה ובמסמכים שצורפו אליה, כמו גם בכתבי הטענות המשלימים שהוגשו ובמסמכים שצורפו להם, ולא עלה בידי להבין באיזה היטל מדובר, על ידי מי הוטל וכיצד הוא רלבנטי לעתירה. על כל פנים, ככל שמדובר בהיטל השבחה כמשמעו בתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, כי אז הדרך להעמידו לביקורת שיפוטית אינה עתירה מנהלית ולכן איני קובע דבר בעניין זה. סיכומו של דבר, העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪. שימוש בנכסשימוש בדירהרישיון עסקעירייה