בקשה לדחייה על הסף של תביעת רשלנות רפואית: 1. רקע וטענות הצדדים: התובעת, ילידת 1957, אושפזה בשנת 1983 בבית החולים "פוריה" בטבריה, לצורך לידת ביתה, ונזקקה לשתי מנות דם. בשנת 2001, החלו להופיע אצל התובעת שטפי דם תת עוריים ברגליים. היא הופנתה לביצוע בדיקות דם שהדגימו ערך נמוך של טסיות. על פי הנטען בכתב התביעה, למרות הערך הנמוך, לא הופנתה היא לבדיקה חוזרת. בחודש נובמבר 2002 התלוננה התובעת על כאבים באוזן שמאל והופנתה על ידי רופא המשפחה לבדיקות דם. ערך הטסיות היה נמוך עוד יותר מאשר בבדיקות הקודמות. בבדיקה חוזרת אליה הופנתה התברר כי הערך ממשיך לרדת. על פי הנטען בכתב התביעה, הטרומבוציטופניה הנ"ל הייתה אמורה להוביל את הרופאים למסקנה שקיימת אצל התובעת מחלת כבד כרונית על רקע הדבקות בנגיף הפטיטיס C (בו נדבקה עת קיבלה מנות דם), אך הם לא קישרו בין הדברים. רק בחודש דצמבר 2002, כשנה וחצי מתחילת הופעת הממצאים הראשונים, הופנתה התובעת להמטולוג שחשד שיש לה מחלת כבד ולאחר מספר בדיקות שעברה בהפנייתו, אבחן את קיומו של הנגיף, בו נדבקה כאמור לעיל. במועד זה של האבחנה, החמיר מצבה עד כדי קיומה של שחמת כבד. בחודש פברואר 2003 עברה התובעת בדיקות נוספות שאיששו את האבחנה, והיא הופנתה לגסטרואנטרולוג. היא טופלה במהלך השנים במרפאת הכבד של בית חולים הדסה עין כרם, אך מצבה התדרדר עד כדי הצורך בהשתלת כבד. בחודש דצמבר 2008 עברה התובעת השתלת כבד, שלאחריה סבלה מתופעות שונות וסיבוכים קשים. בחודש ספטמבר 2012 הגישה התובעת את תביעתה דנן ובה טוענת היא כי הנתבעת הייתה חייבת לאבחן את מצבה שנים לפני האבחון בפועל, הן על רקע היותה בקבוצת סיכון להדבקות בנגיף, הן על רקע ההפרעה בתפקודי כבד. לטענתה, האיחור באבחון גרם לאבדן סיכויי החלמתה, והביא להתדרדרות במצבה עד כדי הצורך בהשתלת כבד. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן בקשה לדחיית התביעה על הסף. בבקשתה טוענת הנתבעת כי משנדבקה התובעת בנגיף בשנת 1983 בבית חולים פוריה (השייך למדינת ישראל ולא לנתבעת) וכשבשנת 1999 החלו להופיע הסימנים המחשידים הראשונים, והתובעת עצמה ידעה כבר על חומרת הנזק בשנת 2002, כשאובחנה כחולה בשחמת כבד, אבחנה שאושרה באמצעות ביופסיה בשנת 2003, קיימת התיישנות של תביעת התובעת. הנתבעת טוענת גם להיעדר יריבות ו/או עילה בשל העובדה שההידבקות בנגיף הייתה בבית חולים של המדינה והטיפול במהלך השנים התקיים בבית חולים הדסה שאף הוא אינו שייך לנתבעת. בתשובת התובעת לבקשת הדחייה על הסף נטען כי הנזק שבגינו הוגשה התביעה, הוא השתלת הכבד שבוצעה בשנת 2008, והסיבוכים שנוצרו כתוצאה ממנה, על רקע שחמת הכבד שהתגלתה ב-2003 והוחמרה בשנת 2006. לטענת התובעת, כשאובחנה המחלה, לא היו ידועות לה עדיין העובדות המהוות את עילת התביעה, ואת הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהמחדל הרשלני הנטען. לטענת התובעת, נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה, וכל יסודות העוולה התגלו לה רק בשנת 2008. לחילופין, טוענת התובעת כי אין לדון בטענת ההתיישנות כטענת סף, מאחר שיש מקום להורות על הבאת ראיות. באשר לטענת היעדר יריבות, טוענת התובעת כי התביעה אינה מייחסת לנתבעת רשלנות בעצם ההדבקות בנגיף או בטיפול, אלא רק באיחור באבחון ולכן אין מקום לטענה זו של הנתבעת. הנתבעת הגישה תשובה לתשובה, ובה טענה היא, בין היתר, כי טענות התובעת בתשובתה סותרות את האמור בכתב התביעה. כתוצאה מכך הגיש ב"כ התובעת בקשה לצירוף תצהיר לתשובת התובעת לבקשה, וב"כ הנתבעת, קיבל את המלצתי ולא התנגד לצירוף. כתוצאה מכך הגיש ב"כ התובעת תגובה נוספת, והנתבעת, כמובן, הגישה תשובה לתשובה. לאחר שהוגשו כל התשובות והתשובות לתשובות, ניתן היה ליתן החלטה בבקשה, אלא שעקב תקלה לא הועלה התיק אלי, ולכן התעכבה החלטה זו מעבר לסביר (כ-3 חודשים), על כך, מתנצלת אני לפני הצדדים. מכל מקום, הגיעה העת ליתן החלטה בבקשת הנתבעת. 3. דיון והכרעה: לאחר עיון בכל טיעוני הצדדים, אין מנוס מהמסקנה כי התביעה התיישנה וכי יש מקום להורות על דחייתה על הסף, ולהלן נימוקי: מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות יש לבחון את עילת התביעה ומועד היווצרותה מתוך כתב התביעה. עוד יש לזכור, שסילוק תביעה על הסף מצריך זהירות מרובה, וייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.08)). מנגד, יש לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)). מוסד ההתיישנות מבטא את התפיסה כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" זנח למעשה את תביעתו, והוא מבטא גם אינטרס של המערכת המשפטית לעסוק בענייני ההווה, שניתנים לבירור באופן יעיל (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם, 19.9.10)). תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן:- "החוק"). מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקיום עילת תביעה הוא התקיימותן של כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שבהיעדרן לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש בתביעתו (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003)). חריג לכלל האמור נקבע בסעיף 8 לחוק לפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". מקום שהתובענה היא בגין עוולה בנזיקין יחולו שתי מערכות דינים מקבילות ומשלימות. האחת, היא ההסדר הכללי המצוי בחוק ההתיישנות, שצוטט לעיל, והשנייה, היא ההסדר המיוחד הקבוע בהוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:-"פקודת הנזיקין") הקובע: "לעניין תקופת התיישנות בתובענות של עוולות-"היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל, היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל. (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל-היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". סעיף 89 לפקודת הנזיקין מבחין בין עוולות שהנזק הוא חלק מעילת התובענה לבין עוולות שמבוססות אך ורק על מעשה או מחדל. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין מתייחס לעוולות שהנזק אינו חלק מיסודותיהן וקובע כאמור שהעילה נולדת ביום האירוע או המחדל ובמקרה של מעשים נמשכים יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני (ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה שמעונים (לא פורסם, 6.1.10). כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול במקרים בהם הנזק הוא הרכיב שנתגלה באיחור ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר מתייחס לרכיבים אחרים בעילת התובענה, וביניהם רכיב הקשר הסיבתי, יחולו הוראות סעיף 8 לחוק (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 535 ,550 (2000), ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (לא פורסם, 18.7.05). מן האמור עולה כי תובע שרכיב הנזק בלבד נתגלה לו במועד מאוחר, יהיה כפוף להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ולא יוכל להגיש תביעתו לאחר עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים מיום גילויו, הקצר מביניהם. לעומת זאת, תובע שנעלמו ממנו עובדות אחרות שאינן הנזק והמהוות את עילת תביעתו, יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום גילוי העובדה ולמשך שבע שנים בלבד ורק. אין מניעה כי שני הסעיפים יחולו במקביל על מקרה נתון (רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (לא פורסם, 11.4.13), ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם, 31.8.08)). לעניין מועד גילוי הנזק אשר יש בו בכדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות, עליו חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כאמור, נפסק מחד גיסא כי די בכך שיש ראשית ראיה לסימני הנזק ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק. יש להבחין בין אירוע הנזק לבין היקפו (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד ל(3) 122, בעמ' 128 (1983), ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554,558 (1984) (להלן:-"עניין בוכריס")). מאידך גיסא נקבע בעניין בוכריס שאין די בהתגלות נזק כלשהו לשם תחילת תקופת ההתיישנות אלא התגלות הנזק תתחיל את ההתיישנות אם אדם סביר היה בנסיבות העניין מגיש תובענה בגין הנזק. עוד נקבע לגבי מבחן גילוי הנזק, כי על פי הפרשנות התכליתית של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מתקבלת המסקנה שעסקינן במבחן אובייקטיבי המניח כי ההגנה הניתנת לתובע שגילה במאוחר את עובדת קיומו של נזק המהווה חלק מעילת התביעה תינתן רק באותם מקרים שבהם יוכיח כי אף בזהירות סבירה לא היה יכול לגלות את העובדות המהוות את עילת התובענה. "פרשנות זו מתיישבת עם הניסוח הלשוני של סעיף 89(2) לפקודה ואינה סותרת אותו; היא שומרת על האיזון הבסיסי בין האינטרסים השונים המתמודדים במוסד ההתיישנות - של התובע, הנתבע והציבור הרחב. היא משתלבת לא רק עם הוראות פקודת הנזיקין אלא עם תפיסת ההתיישנות הכללית; היא משקפת מדיניות התואמת את הדין המצוי והולמת את הדין הרצוי" (ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (לא פורסם, 11.7.10)). ומן הכלל אל הפרט - בענייננו, בדיקה כרונולוגית של האירועים נושא התביעה מעלה כדלקמן: בשנת 1983 קיבלה התובעת מנות דם שכתוצאה מהן נדבקה בנגיף. בשנת 2002 נודע לה כי היא אכן נדבקה בנגיף וכעת היא חולה אף בשחמת הכבד. בשנת 2003 אוששה האבחנה של שחמת הכבד. בשנת 2006, בחודש יוני, הפסיקה התובעת לעבוד עקב החמרה במחלה, ובטופס התביעה לקצבת נכות כללית שהגישה למוסד לביטוח לאומי ציינה כי ההחמרה חלה בחודש אוגוסט 2006 וכי היא עומדת לעבור השתלת כבד (במקום אחר ציינה כי ההחמרה החלה בחודש יוני 2006). בנובמבר 2006 עלה הצורך בהשתלת כבד. בדצמבר 2008 עברה התובעת השתלת כבד. השאלה הנשאלת היא: באיזה שלב על הרצף הכרונולוגי שתואר לעיל, נוצרה עילת התביעה בגין איחור באבחון מחלתה של התובעת. אני סבורה שמועד היווצר העילה הוא המועד בו התגלתה לתובעת מחלת שחמת הכבד, דהיינו, שנת 2003. כפי שטוענת התובעת (סעיף 18 לכתב התביעה וסעיף 5 לתשובה לבקשה לסילוק על הסף), במועד זה אובחנה לראשונה כמי שנדבקה בנגיף ההפטיטיסC , לאחר שעברה בחודש יולי 2003 ביופסיה של הכבד שהדגימה כבד שחמתי. התובעת אף מציינת בתצהירה (בסעיף 5) כי: "בשנת 2003 ביצעתי בדיקות נוספות בעקבותיהן מסר לי ד"ר בנט לי כי חליתי במחלת כבד, בה נדבקתי ככל הנראה עקב קבלת מנות הדם שנים קודם לכן." כמצוות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין החל ממועד גילוי המחלה יש למנות את תקופת ההתיישנות, וכאמור, מועד זה חל בשנת 2003 וחלף בשנת 2010 בעוד התביעה הוגשה רק בשנת 2012, בחלוף תשע שנים ממועד בו נתגלה הנזק. אמנם לשיטת התובעת, במועד זה טרם היו ידועות לה העובדות המהוות את עילת התביעה, שכן לא נאמר לה שתזדקק לטיפול כלשהו, ואילו רק בעקבות החמרה שחלה בשנת 2006 פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה שיכיר בזכאותה לתשלומי קצת נכות, אך כאמור נקבע זה מכבר כי די בראשית ראיה לסימני הנזק ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק כל עוד מדובר בנזק שגילוי מימדיו היה גורם לאדם סביר להגיש תובענה בגינו. כך בענייננו- בכתב התביעה פרטה התובעת שהחל ממועד אבחון המחלה טופלה במרפאת הכבד בבית החולים הדסה עין כרם כך שלא ניתן לקבל את טענתה שלפיה לא סברה שעליה לעבור טיפול רפואי כלשהו. בנסיבות המתוארות עסקינן בהיקף נזק שמרגע הידיעה אודותיו נהיר כי אדם סביר היה מגיש תביעה בגין אותו נזק. משהתברר לתובעת בשנת 2003 כי לקתה בשחמת הכבד, יכולה היתה לדעת בזהירות סבירה מה המהלך האפשרי של המחלה. מכל האמור לעיל אני קובעת כי עילת התביעה בגין איחור באבחון מחלת התובעת התגבשה בשנת 2003 בעוד התביעה בגינה הוגשה רק בשנת 2012, ומשכך התיישנה. 7. סוף דבר: לנוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת המבקשת. התביעה נדחית על הסף בשל התיישנותה. איני עושה צו להוצאות בנסיבות העניין. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותדחיה על הסף