צווי הריסה מינהליים שהוצאו מכח סעיף 238א(ב1) לחוק התכנון והבניה למספר מבנים בלתי חוקיים הנמצאים בכפר וולג'ה בירושלים (להלן: "הכפר" "המקום"). לבית המשפט קמא הוגשו בקשות (נפרדות) לביטול הצווים. כל הבקשות נשמעו לפני כב' השופטת שרון לארי-בבלי, ובמהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2012 נתן בית המשפט קמא את החלטותיו בבקשות. כל הבקשות נדחו. 2. על החלטות בית המשפט בבקשות אלה הוגשו לבית משפט זה הערעורים דנן. מאחר שטיעוני המערערים זהים, אוחד הדיון בכל הערעורים. ההליכים לפני בית המשפט קמא 3. כאמור, בבית המשפט קמא התנהלו חמישה הליכים דומים, הנוגעים כולם למבנים שנבנו בכפר וולג'ה, וזאת כדלהלן: (א) ב"ש 3392/10 ב"ש 6900/10: שני צווי ההריסה המנהליים הוצאו, בנפרד, בגין שני מבנים מבלוקים ובטון ששטח כל אחד מהם כ-109 מ"ר. לבית המשפט קמא הוגשו שתי בקשות לביטול הצווים ומאחר שמדובר בשתי בקשות זהות, אוחד הדיון בהן. (ב) ב"ש 5306/11: צו ההריסה המנהלי הוצא בגין מבנה שלד מבטון בשטח של כ-120 מ"ר. (ג) ב"ש 5309/11: צו ההריסה המנהלי הוצא בגין מבנה שלד מבטון בשטח של כ-157 מ"ר. (ד) ב"ש 5310/11: צו ההריסה המנהלי הוצא בגין מבנה שלד מבטון: קומה א', מרתף, מדרגות וקיר תומך בשטח של כ-275 מ"ר. (ה) ב"ש 5307/11: צו ההריסה המנהלי הוצא בגין מבנה בן 2 קומות ומרתף עשוי בטון ואבן בשטח של כ-306 מ"ר. 4. בכל הבקשות תקפו המבקשים את חוקיות הצווים, כאמור בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, וטענו שהם לא נועדו למנוע עובדה מוגמרת. טענה נוספת שעלתה בכל הבקשות היא טענת הגנה מן הצדק, ולפיה הצווים הוצאו בחוסר סבירות ובחוסר הגינות, שכן רשויות התכנון בירושלים לא ביצעו את חובתן לדאוג לתכנון הכפר, וכך נאלצים התושבים לבנות ללא היתרים. לטענתם, במצב זה מנועות רשויות התכנון מלפעול לביצוע צווי הריסה במבנים שהן עצמן גרמו לבנייתם. 5. ביום 6.8.12 ניתנו החלטות בב"ש 3392/10, 5310/10, 5307/10. ביום 3.9.12 ניתנה החלטה בב"ש 5306/11, וביום 4.9.12 ניתנה החלטה בב"ש 5309/11. כאמור, כל הבקשות נדחו. ההחלטות היו דומות בעיקרן - בית המשפט קמא התייחס לשתי העילות המצדיקות ביטול צו הריסה מנהלי, וקבע כי שתיהן אינן מתקיימות במקרים אלה, שכן אין ספק שכל המבנים נבנו שלא כדין, וכן הוכח שבניית המבנים לא הסתיימה והמבנים לא אוכלסו לפני המועד הקובע בחוק. בית המשפט קמא דחה טענות בדבר פגמים בהוצאת הצו, ובנוגע לטענה בדבר חוסר הסבירות וההגינות קבע בית המשפט קמא שהעדר תכנון אינו מונע מהרשויות להוציא צווים מנהליים ואינו מהווה עילה לביטול הצו. משכך, ומשלא מצא בית המשפט פגמים בהתנהלות המשיבה, דחה בית המשפט קמא את הטענה בדבר הגנה מן הצדק. 6. על החלטות אלה הוגשו לבית משפט זה הערעורים כדלהלן: ע"פ 49732-09-12 הוגש בגין ב"ש 3392/10; ע"פ 49772-09-12 הוגש בגין ב"ש 5310/11; ע"פ 49746/09-12 הוגש בגין ב"ש 5307/11; ע"פ 19298-10-12 הוגש בגין ב"ש 5306/11; ע"פ 17232-10-12 הוגש בגין ב"ש 5309/11; טענות המערערים 7. המערערים מבקשים כי בית המשפט שלערעור יקבל את הערעורים ויורה על ביטול צווי ההריסה, בעיקר בטענה של הגנה מן הצדק, ו/או מן הטעם שהצווים הוצאו בחוסר סבירות. לחילופין הם מבקשים לדחות את המועד לביצוע הצווים לתקופה של שלוש שנים לפחות, עד להסדרת המצב התכנוני באזור. כן חזרו על טענתם כי לא הוכח שהצווים דרושים למניעת עובדה מוגמרת, שכן, לטענתם, בעת הוצאת צווי ההריסה הושלמה בניית המבנים. 8. בהודעות הערעור הרחיבו המערערים אודות הכפר וולג'ה וההיסטוריה שלו: לדבריהם, עד שנת 1967 היה הכפר תחת השלטון הירדני. בשנת 1967 חלקו של הכפר עבר לידי מדינת ישראל. לאחר מכן הוציאה ממשלת ישראל צו להחלת השיפוט והמשפט של ישראל על חלקים נרחבים של השטחים, מה שנקרא "סיפוח ירושלים", ובעקבות צו זה נחצה הכפר לשניים: חציו נותר תחת השלטון הצבאי, וחציו הפך לחלק מירושלים. בכך הוטלה על רשויות התכנון של עיריית ירושלים החובה לדאוג לחלקו הישראלי של הכפר, כפי שהן דואגות לשאר המקומות שבשטחה המוניציפאלי. ואולם, עיריית ירושלים לא סיפקה לכפר במהלך השנים שירותים כלשהם, לרבות בהיבט התכנוני: במשך השנים לא הוגשו תוכניות לתכנון הכפר ובמשך למעלה מ-45 שנים לא קודמה כל תוכנית בנייה למקום. תוכנית הבניה החלה באזור היא תוכנית מנדטורית משנת 1947, שאיננה מתאימה עוד לצרכי הכפר. לאחר הסכמי אוסלו הועבר חציו של הכפר, זה שהיה תחת השלטון הצבאי, לאחריות הרשות הפלסטינית. בשנים האחרונות, ובעקבות בניית גדר ההפרדה, הוחלט כי הגדר תקיף את הכפר, כך שגם חלקו הישראלי של הכפר יהיה מעבר לגדר בצידה של הרשות הפלסטינית. לטענת המערערים, בכך הביעה המדינה את עמדתה שבפועל אין היא רואה בכפר חלק מירושלים וממדינת ישראל. כאמור, מדינת ישראל איננה מספקת לכפר את השירותים הנדרשים, וכיום מועצת הכפר, השייכת לרשות הפלסטינית, היא זו שדואגת לשירותים אלה. ואולם, מדגישים המערערים, "שירות" אחד בלבד דואגת מדינת ישראל, באמצעות עיריית ירושלים, להעניק לתושבי הכפר - שירותי הריסה. כך מוציאה עיריית ירושלים צווי הריסה שונים לבתים בכפר, וזאת אף שאת שירותי התכנון היא לא סיפקה לתושבים במשך השנים. לכן, טוענים המערערים, שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מטענת ההגנה מן הצדק שהועלתה בבקשות השונות. לטענת המערערים, בית המשפט קמא כלל לא דן בטענות אלה ולפיכך מסקנתו כי "לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה", אין לה על מה להתבסס. לטענת המערערים המשיבה הודתה לפני בית המשפט קמא בהתנהלותה הקלוקלת כלפי התושבים, והמפקח אשר העיד לפני בית המשפט קמא אף אישר כי אין כל תוכנית מתאר לאזור וכי התוכנית הקיימת היא מתקופת המנדט, כאשר מבחינה תכנונית כלל לא מתייחסים אליה. עד זה גם אישר כי עיריית ירושלים איננה מספקת שירותים לכפר, וכי חוץ מהם, המספקים "שירותי הריסה", אין אף גורם הדואג למקום. דברים אלה מוכיחים, לטענת המערערים, כי בהתנהלותה של הרשות נגד אזרחי הכפר נפלו פגמים, אשר פוגעים בתחושת הצדק וההגינות, ועל כן אין עוד לגיטימציה למעשי הרשות ודינם להתבטל. המערערים הדגישו שדוקטרינה זו היא יציר הפסיקה ועל כן איננה מוגבלת רק להליך הפלילי וכוחה תקף גם בהליך המינהלי. עוד הוסיפו המערערים שבהתאם לפסיקה, העילות לביטול צו הריסה מינהלי אינן מוגבלות לשתי אלה הקבועות בחוק, שכן כאשר מדובר בפגם חמור בהתנהלות הרשות, ניתן לבטל את צו ההריסה מכוח אותו פגם. לטענתם, מאחר שהצווים דנן הוצאו בחוסר סבירות וחוסר הגינות קיצוני כמפורט לעיל - דינם להתבטל. המערערים הפנו לפסק דינו של בית המשפט קמא בת"פ 3992/99, 5010/99 (מפי כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל), בו ביטל בית המשפט כתב אישום שהוגש כנגד ראש מועצת הכפר בגין בניית כביש בשטח הישראלי של הכפר, מטעם של הגנה מן הצדק. 9. ב"כ המערערים 6-1, עו"ד ג'יאת נאסר, חזר בדיון על עיקרי הטענות בערעור, והדגיש שלדעתו בית המשפט קמא לא יכול היה לעצום עיניו בצורה כה חמורה מהתנהלות המשיבה ולקבוע שלא מצא שנפל פגם בהתנהלותה. לטענתו, לקביעה זו אין בסיס, לאחר שהמשיבה עצמה אישרה את התנהלותה השערורייתית. בנוסף, טען כי לא יכול להיות מצב בו אנשים אחרים בנו בתים בכפר ונגדם הוגשו כתבי אישום, ואילו בעניינם של המערערים הוצאו צווים מינהליים. כן טען לחוסר אחידות בהתנהלות, בין הועדה המקומית, המגישה כתבי אישום, לבין הועדה המחוזית, הנוקטת בדרך של הוצאת צווי הריסה מינהליים. עוד הוסיף שלמדינת ישראל היו די והותר הזדמנויות להתרות במערערים ולהזהיר אותם שיעצרו את הבניה, שאם לא כן יופעלו כנגדם צווי הריסה. התנהגות זו, בה מחכים עד שהאזרח יגיע לסיום הבניה ואז אומרים לו שעליו להרוס הכול, היא שערורייתית. יש כאן שימוש לרעה בסמכות. בנוגע להחלטתה של כב' השופטת לארי-בבלי בת"פ 5305/11, כפי שתפורט בסעיף 10 בטיעוני עו"ד פלג, ציין כי החלטה זו מעידה על כך שבית המשפט קמא הבין שההחלטות שהוצאו תחת ידיו אינן צודקות. עוד הוסיף שניתן וצריך להוציא את הצדק לאור. הפקרת התושבים משך כל השנים והקיפאון התכנוני שעדיין קיים בכפר, הוא מצב שלא מתקיים בשום שכונה בישראל. הפנה לבג"ץ 5436/04, בו הועלתה טענה דומה ובו הבין בית המשפט את האבסורד שקורה בכפר בשל התנהלותה החמורה של המדינה. לדבריו הטענה נדחתה אמנם על ידי בית המשפט העליון, אך זאת בשל כך שהועלתה רק בשלב הערעור ולא הונחה לה התשתית העובדתית המספקת. 10. ב"כ מערער 7, עו"ד איתן פלג, המייצג גם את אחיו של מערער מס' 7 בהליך מקביל המתנהל כיום בבית המשפט לעניינים מקומיים, לפני אותו מותב (ת"פ 5305/11), הפנה להחלטת כב' השופטת לארי-בבלי בתיק שעדיין מתנהל לפניה, לפיה מאחר שנסיבות התיק דומות לנסיבות הערעורים דנן, היא דוחה את החלטתה עד לקבלת החלטה בערעורים. כן הפנה לסיפא להחלטה, לפיה: "למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם מסכימה אני לרוב רובן של טענותיו של ב"כ המבקש לעניין הצדק, הרי שבשנה א' משפטים לימדו אותי שצדק ומשפט אינם בהכרח זהים וביהמ"ש פועל מכוח החוק והמשפט". פרוטוקול דיון זה הוגש וסומן מע/1. עו"ד פלג טען כי הדין במובנו הרחב אינו מתיר את התנהגותה של מדינת ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיקים אלה. לטענתו מדובר במצב בלתי חוקי ובלתי מוסרי המנוגד לכל נורמה מינימלית של התנהגות סבירה. לדבריו הוכח לבית המשפט שאכיפת חוקי התכנון והבניה במבנים אלה היא בלתי עקבית וגחמתית. הוגשה החלטת ממשלה 3873 מיום 10.7.05, מע/2, לעניין הטיפול באוכלוסיה באזור עוטף ירושלים בעקבות הקמת גדר ההפרדה. כן הוגש פרוטוקול ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, מס' 387 מיום 30.5.11 - מע/3, באותו עניין. טוען עו"ד פלג כי מאחר שממשלת ישראל איננה נותנת לתושבים את השירותים שהיא התחייבה להם במסגרת אותה החלטת ממשלה, מנועות כיום הרשויות לאכוף את חוקי התכנון והבניה במקום, ובוודאי שהן מנועות לעשות זאת באמצעים מינהליים. התנהגות זו של הרשויות, אשר אוכפות את חוקי התכנון והבניה פעם בכמה שנים, כאשר הפקח מצליח להסדיר את סידורי הביטחון, מקימה למערערים עילה של הגנה מן הצדק במובן הרחב. זו התעמרות של הרשויות. הפנה לע"פ 9083/05, בו דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעור, אך קבע כי יש לדחות את ביצוע הצווים (צווי הריסה שיפוטיים שניתנו במסגרת הליכים פליליים, ר.פ.פ.) לתקופה של שלוש שנים כדי לבדוק את אפשרויות התכנון במקום, וכן נקבע כי גם לאחר תקופה זו, אם תרצה המדינה להמשיך ולבצע את הצווים, יהא עליה לפנות לבית המשפט השלום כדי לקבל את אישורו לכך. כן הפנה לעת"מ 3518/02 ולעת"מ 1304/09. טענות המשיבה 11. לטענת ב"כ המשיבה אין מקום לאפשר העלאת טענות של התנהלות בלתי ראויה של המשיבה, כהצדקה להתנהלות עבריינית של המערערים, ובוודאי שאין בכך כדי להוות עילה לביטול צווי הריסה מינהליים. המערערים נטלו את החוק לידיים ובנו ללא היתר בהיקפים גדולים. גם אם המצוקה של המערערים אמיתית ואף אם נפלו פגמים בהתנהלות המדינה כלפי התושבים, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה כל אחד יכול להקים מבנה בכל היקף שהוא רוצה ובמקום שהוא רוצה. עוד הוסיף כי לא הונחה תשתית ראייתית לכך שמדיניות הוועדה המקומית סותרת מדיניות של כתבי אישום מטעם המדינה, ולא הוכח שישנה אכיפה קפריזית של המדינה במקום. אכן המפקח העיד שלמיטב ידיעתו לא ניתנים שירותים מוניציפאליים בכפר, אך אין מקום לבנות על כך תילי תילים של אינטרסים זרים. המפקח הבהיר בעדותו שישנו קושי באכיפת חוקי התכנון והבניה, לא בשל התנהלות גורמי האכיפה אלא בשל התלות בסיוע גורמי הביטחון. ואף על פי כן העובדה היא שלבסוף הוצאו לא מעט של צווים. הודגש שהמערערים בהתנהלותם פוגעים בעצמם, שכן אם כל אחד יקים מבנה במקום ובצורה שהוא רוצה, לא ניתן יהיה לתכנן את המתחם כולו. מעשים אלה פוגעים בכל "הקולות השקטים" של הכפר, כל האנשים אשר יכולים לפעול ולתכנן את האזור אך נכפות עליהם עובדות בשטח על ידי המערערים. לכן צווי ההריסה המינהליים הכרחיים. ב"כ המשיבה ציין שלאחרונה נכנס לתוקף תיקון לתוכנית המתאר המחוזית, הכוללת התייחסות גם לאזור הכפר. ביחס לפסקי הדין אליהם הפנו המערערים, טען שישנו הבדל מהותי בין אכיפה באמצעות צווי הריסה מינהליים לבין צווים שיפוטיים, ולא ניתן להשליך ממקרה אחד למשנהו. ולטענה בדבר השיהוי, לכאורה, בו נקטה המשיבה, כאשר הוציאה את צווי ההריסה רק סמוך לסיום ביצוע העבודות, טען כי מדובר בטענה מקוממת, מה גם שנאמר כבר שהמניעה להיכנס לכפר נבעה מהתלות בגורמי הביטחון. תגובת המערערים 12. בתגובה לכך טען עו"ד פלג שמדובר בהיתממות של המדינה. מדינת ישראל ידעה היטב שאין בדעתה לתכנן את הכפר ועל כן לא ניתן לצפות מהתושבים לנהוג אחרת. לדעתו למערערים הייתה סיבה לגיטימית להניח שמרגע שנבנתה גדר ההפרדה אין הליכי אכיפה, וזאת בהסתמך על הנאמר בתקשורת ועל העובדות בשטח, ועל סמך הנחה זו ביצעו המערערים את העבירות המיוחסות להם. הדגיש כי בכל התקופה עד שהוחלט על תוואי גדר ההפרדה, לא היה אף לא מקרה אחד של בניה בלתי חוקית. הוסיף שהטענה שיכולת הפיקוח איננה בשליטת גורמי האכיפה אינה טענה מוצדקת, שכן גם גורמי האכיפה וגם גורמי הביטחון נמצאים תחת אורגן אחד שהוא מדינת ישראל, שעליה לדאוג לכך ששני הגופים יפעלו כראוי. מפנה לבג"ץ 5436/04. עו"ד נאסר הוסיף בתגובה, לטענה שהתושבים פוגעים בעצמם, שהוגשה תוכנית על ידי התושבים אך היא סוכלה על ידי רשויות המדינה. עוד הוסיף שלא הוצגה כל ראיה לכך שהוועדה המחוזית ביקשה סיוע מגורמי הביטחון וסיוע כזה לא ניתן לה. דיון ומסקנות: 13. בהתאם לסעיף 238א(ח) לחוק "לא יבטל בית המשפט צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". לעניין התנאי הראשון - אין בענייננו מחלוקת שמדובר במבנים שנבנו כולם ללא היתר בניגוד לחוק. אשר לתנאי השני - כאמור, המערערים טוענים כי בעת הוצאת צווי ההריסה כבר הסתיימה בניית המבנים. לעניין זה התייחס בית המשפט קמא בהחלטותיו, באופן מפורט לגבי כל מבנה ומבנה, ודחה את טענות המערערים: לגבי המבנה נשוא ע"פ 49732-09-12 - בית המשפט התייחס לעדותו של המפקח ולתמונות שצולמו על ידו, מהם עולה כי מדובר במבנים בשלבי בניה, ללא דלתות, ללא חיבור לתשתיות חשמל, מים וביוב, כאשר חומרי בניה מפוזרים בכל מקום וכשהם אינם מאוכלסים. בית המשפט מצא את עדותו של המפקח מקצועית ומהימנה, והעדיף אותה על פני גירסת המערערים. לגבי המבנה נשוא ע"פ 49772-09-12 - בית המשפט התייחס לעדותו של המפקח ולתמונות, מהן עלה כי מדובר בשלד מבנה שהקמתו לא הסתיימה ושאינו ראוי למגורים. לגבי המבנה נשוא ע"פ 49746-09-12 - גם כאן התייחס בית המשפט בהחלטתו לעדותו של המפקח ולתמונות שהוגשו על ידו, וקבע כי מדובר במבנה ללא חלונות ודלתות, ללא ריצוף, קירות ללא טיח, ללא חלוקה פנימית, כשחומרי בניה מפוזרים במבנה ובסביבתו והמבנה אינו ראוי למגורים. בית המשפטי קבע כי המפקח העיד באופן מקצועי ואמין, והעדיף אותה על פני גירסת המערער. לגבי המבנה נשוא ע"פ 17232-10-12 - בית המשפט התבסס בהחלטתו על עדות המפקח ועל תמונות שצולמו על ידו, וקבע כי מדובר במבנה שמצידו החיצוני הקירות ללא טיח וללא חלונות, ובתוך המבנה רק החלה חלוקה פנימית, באמצעות בלוקים. כן קבע כי המבנה ללא ריצוף ואינו מחובר לתשתיות חשמל, מים וביוב. בית המשפט קבע כי המבנה אינו ראוי למגורים. בית המשפט התייחס לכך שחלף פרק זמן של כשלושה שבועות בין מועד ביקור המפקח לבין מועד הוצאת הצו, וכי ייתכן שבפרק זמן זה הושלמה הבנייה והמבנה אוכלס, אך קבע כי המערערים לא הביאו כל ראיה שיש בה כדי ללמד על שינוי במצב המבנה ומכל מקום מאז ביקורו של המפקח לא חלפו אף 30 ימים. לגבי המבנה נשוא ע"פ 19298-10-12 - גם בתיק זה קבע בית המשפט קמא, על בסיס עדותו של המפקח וראיות שהוצגו לפניו, כי מדובר במבנה במצב שלד בלבד, בשלבי עבודה, אינו מחובר לתשתיות ואינו ראוי למגורים. בית המשפט העדיף את גירסת המפקח על פני גירסת המערער, וקבע כי במועד הגשת התצהיר טרם הושלמה הקמת המבנה והוא לא אוכלס. קביעות בית המשפט בכל אחד מהתיקים, הן קביעות עובדתיות, לאור התרשמות בית המשפט מהעדים ומהראיות שהובאו לפניו. ככלל בית משפט שלערעור אינו מתערב בשאלות שבמהימנות ובקביעות עובדתיות, ואין מקום לחרוג מכך במקרה זה. לפיכך ניתן לקבוע כי כל הצווים נשוא ערעורים אלה הוצאו לשם מניעת עובדה מוגמרת. לפיכך אני קובעת כי הוכחו העילות הנדרשות בהתאם לסעיף 238א(ח) לחוק. ומכאן לטענות המתבססות על "הגנה מן הצדק": 14. השימוש בהליך מינהלי לצורך הריסת בניה בלתי חוקית הוא מקביל להליך שיפוטי, ונועד למקרים בהם ניתן לעצור את הבניה בעיצומה או להרסה סמוך לאחר השלמתה. הבחירה בהליך מנהלי או שיפוטי נתונה להחלטתה של הרשות, וכל עוד היא עניינית ונעשית בהתאם להוראות החוק, היא מותרת. על כן טענת המערערים לפיה כנגד תושבים אחרים בכפר הוגש כתב אישום שיפוטי, טענה שלא גובתה בראיות או בפירוט כלשהו ואינה מציינת את השיקולים שהובילו להבחנה בין עניינם של המערערים לבין אחרים, איננה יכולה להתקבל. כך גם בנוגע לטענה לפיה לרשות היו די הזדמנויות לעצור את הבניה באמצעה וכי הוצאת הצווים רק בסיום הבניה מהווה שימוש לרעה בסמכות - לא הוכח כי נפל פגם בבחירת המועד להוצאת הצווים, ובמיוחד לאור עדותו של המפקח מטעם המשיבה, לפיה כל כניסה לכפר מצריכה אישור וליווי ביטחוני, כך שמועדי הכניסה לכפר לא היו תלויים ברשויות התכנון בלבד. זאת ועוד, מי שבחר לבנות בניגוד לחוק, אינו יכול להלין על כך שהרשויות לא עקבו אחר מעשיו ולא מנעו ממנו להמשיך ולבצע את העבירה. 15. אשר לטענת המערערים בדבר פגם בפעולות הרשויות בעצם הוצאת צווי הריסה ולמעשה באכיפת חוקי התכנון והבניה בכפר וולג'ה - השאלה העומדת על הפרק הינה שאלה כללית יותר, ואיננה נוגעת רק לכפר וולג'ה אלא לאזורים נוספים בירושלים ומחוצה לה - האם העובדה שרשויות המדינה אינן מספקות שירותי תכנון לאזור מסוים, צריכה לתת הכשר לבניה בלתי חוקית ומהווה עילה לביטול צווי הריסה מינהליים. התשובה לטעמי היא שלילית, כפי שיפורט להלן: 16. המערערים טענו, טענה שלא נסתרה, שבמשך 45 השנים האחרונות לא דאגה עיריית ירושלים לתכנונו של האזור. מעדותו של המפקח מטעם המשיבה, מר יובל אורן, עלה כי אין באזור תוכנית מתאר תקפה ואין כיום כל הליך תכנוני למקום (ראה עמ' 4 לפרוטוקול מיום 25.9.11). אמנם ב"כ המשיבה טען כי לאחרונה פורסם תיקון לתכנית המתאר, והוא כולל גם את הכפר, אך לא נמסרו פרטים לעניין זה ולא ברור האם הדבר פותח "אופק תכנוני" כלשהו. בנוסף, נטען גם שעיריית ירושלים לא מספקת למקום שירותים כלשהם, טענה אשר גובתה אף היא בעדותו של מר אורן (שם). 17. על פני הדברים מדובר בטענה השובה את הלב - הרשויות אינן ממלאות תפקידן במה שנוגע לרווחת התושבים ולזכויות הבסיסיות שלהם, ולפיכך אין לאפשר להן לפעול, בין היתר באמצעות צווי הריסה מינהליים, כאשר התושבים נאלצים, לדעתם בלית ברירה, לבנות את בתיהם בניגוד לחוק. ואולם, אף שצודקים המערערים בטענתם כי חובה על הרשויות לדאוג למתן שירותים לתושבים, לרבות שירותים הנוגעים לתכנון האזור, וכי "הזנחתם" על ידי הרשויות פוגעת בהם קשות, אין בכך לטעמי כדי להצדיק, לקבל, להתעלם או לאשר בנייה לא חוקית. 18. טענות דומות לאלה שמעלים המערערים בענייננו, עלו לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעפא (ת"א) 80137/07, מוסא דכה נ' עיריית תל אביב (4.8.2008). באותו עניין קיבל בית המשפט (כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן) ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, והאריך מועד לביצוע צו הריסה שיפוטי, בשל הקפאתם של הליכי תכנון משך שנים רבות. כבוד השופטת אגמון-גונן התייחסה בפסק דינה לשאלות של זכויות יסוד, זכויות קניין והפגיעה בהן, ועל השפעת הזכות לקניין על פרשנות דיני התכנון והבנייה, והגיעה למסקנה כי "פרשנות הדין הקיים מחייבת פרשנות כזו שכל עוד המשיבה מצויה בהליכי תכנון במשך פרקי זמן בלתי סבירים, ואינה מאפשרת להגיש בקשות להיתרי בניה ולבנות כחוק, אין מקום לביצוע צוי הריסה... מאותם נימוקים, לא ניתן להמשיך ולהוציא צווי הריסה מינהליים או להגיש כתבי אישום...". פסק הדין בוטל בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה ( 22.11.09) (להלן: "פרשת דכה"). בית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור, התייחס באריכות למצב בו נפגע אזרח מהעדר קידום תכנוני של אזור מגוריו, והדגיש כי אף על פי כן אין האזרח רשאי ליטול את החוק לידיו. בשל חשיבות הדברים, היפים גם לעניינו, אצטט להלן חלקים מפסיקתו של בית המשפט העליון (מפי כב' השופט רובינשטיין): "אכן, המצב של עצלתיים בביצוען של תוכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה... אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל"איש הישר בעיניו יעשה"... משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעיתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התכנון יבוא גם יום "עשיית סדר" בבניה הלא חוקית; ועד אז - כך עולה - ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה. על כן לא נוכל ליתן יד לכך. ... הדין שמקרין פסק הדין עלול לחול בכל מקום שבו בשל קשיי תכנון כאלה או אחרים אין היתר בניה, וניתן איפוא לבנות "זמנית" שלא כדין, "עד שירחיב". אין להלום זאת. בנידון דידן מדובר בדירת מגורים, וכך יתארו כל בונים בלתי חוקיים הטוענים לבניה לשם דיור; אחרים יתלו זאת בפרנסה, גם אם מדובר בשימוש חורג בקרקע חקלאית. הנה איפוא דומינו; מה יהא על שכנו של המשיב ושכן שכנו והאיש ברחוב השני? לכל אלה אין בית המשפט המחוזי נותן תשובה, והאימרה כי הנושא יהא תלוי ועומד עד להסדרה מזמינה עוד ועוד בונים לא חוקיים, והפעם בהכשר בית המשפט רחמנא ליצלן. ... בית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה לזכות הקניין, זכות חוקתית (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). ואולם, ככל זכות יסוד, הריהי נתונה להגבלות. בעע"מ 2273/03... ציינה השופטת פרוקצ'יה... את "חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתת למימוש זכות הקניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאת הקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי". ... אם נקלף את פסק הדין לפשוטו האופרטיבי, להבדיל מן הרטרוקיה, המשמעות היא - ולוא בלי משים - מתן יד להפקרות; עוול ההשתהות של הרשויות יוליד עוול לא פחות הימנו, של השתוללות... כללם של דברים: בניה בלתי חוקית, גם במקום שיש בו קשיים לעניין היתר בניה, היא רתימת העגלה לפני הסוסים. אין לבעל נכס זכות מוקנית להיתר בניה בהיעדר תב"ע המאפשרת זאת. ... אך אחרי שאמרנו כל זאת, נשוב ונאמר: אין מתקנים עוולה בעוולה אחרת, ובניה בלתי חוקית בשום פנים אינה המזור לתחלואים בהם עסקינן". 19. וראה גם רע"פ 1048/05 חמיס אבו סנינה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ( 7.3.05), מפי כבוד השופט ס' ג'ובראן: "...מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, השאלה האם בהיעדר תכנון, רשאי יושב-ראש הועדה המקומית לתכנון ולבניה להוציא צווי הריסה מנהליים, הוכרעה זה מכבר על-ידי בית-משפט זה בקובעו, כי היעדר תכנון אינו מונע מרשויות התכנון הוצאת צווי הריסה מנהליים. שכן, אחרת, כל אדם רשאי היה להקים מבנים ככל העולה על רוחו, ללא קבלת היתר בניה, והרשות הממונה על קיום חוקי התכנון והבניה לא הייתה רשאית לעשות דבר כנגד תופעה זו. יפים לעניין זה דברים שנקבעו על-ידי הנשיא מ' שמגר ברע"פ 5331/94 איוב יוסף שקיראת נ' עיריית ירושלים, תק-על 94 (3) 1369 (לא פורסם): "המבקש טוען כי בכפרו אין תוכנית מיתאר, ועל כן נאלץ לבנות ללא היתר. טענה זו אין בה כדי לפתוח פתח לבניה ללא רשיון לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965."" דברים דומים נאמר גם בעת"מ 39073-09-10 טאלב אסאנע נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז דרום ( 9.11.10), בו נדון עניינם של התושבים הבדואים בנגב, הסובלים ממחסור משמעותי בתוכניות בניה מאושרות, כאשר גם תוכניות עתידיות שאושרו עקרונית מתנהלות בעצלתיים. בית המשפט המחוזי חזר על ההלכות שנפסקו בפרשת דכה דלעיל והוסיף: "מובן מאליו הוא כי בתי המשפט לא ישעו לכך ולא יתנו ידם למשטר של כאוס ואנרכיה בתחום כה חשוב לשלטון החוק ולמהותן של המדינה והחברה בישראל... תנאי ראשונה לכל פתרון עתידי חייב להיות בהכרה בדבר היותה של מדינה זו מדינת חוק - ועל כך הופקדו בתי המשפט. בלעדי זאת - תרים האנרכיה ראשה ו"איש את רעהו חיים בלעו". אין מקום לסעד משפטי נעתר ולפיו יצהיר או יורה בית משפט באופן גורף - רטרואקטיבית ופרוספקטיבית - כי בחבל ארץ שלם לא שוררים ולא תקפים חוקי התכנון והבניה". 20. מכל אלה עולה בבירור כי אין לאפשר לבניה בלתי חוקית לעמוד על תילה, אף אם כשלו הרשויות בתכנון האזור. 21. עו"ד פלג הפנה, כאמור, להחלטה בע"פ (מחוזי י-ם) 9083/05, לפיה הוארך המועד לביצוע צו הריסה כדי לאפשר התקדמות בהליכי הרישוי. ואולם, אינו דומה עניינם של המערערים באותו תיק לזה של המערערים בענייננו - בע"פ 9083/05 היה מדובר בצווי הריסה שיפוטיים שניתנו במסגרת הליכים פליליים, במבנים אשר על פי פסק הדין שימשו את המערערים ומשפחותיהם למגורים. ואילו בענייננו, מדובר בצווי הריסה מינהליים, שמטרתם לאכוף את חוקי התכנון והבניה ולמנוע יצירת "עובדה מוגמרת", דהיינו למנוע השלמת המבנים ואיכלוסם. דחיית ההריסה בשנים נוגדת את מטרות ההליך, שכן ניתן להניח שהדחייה תנוצל להשלמת בניית המבנים ולאיכלוסם, ובכך תסוכל מטרתם של הצווים. 22. ואם יישאל השואל מה היה על המערערים לעשות, כיצד יכלו הם לבנות את ביתם במצב בו לא מקדמות רשויות התכנון דבר בכפרם - התשובה לכך מצוייה אף היא בפסק הדין בעניין דכה: "ישאל השואל, מה הם הכלים העומדים לרשות מי שבשל בעיות הקשורות בדיני התכנון והבניה נמנע הימנו לקבל היתר לבנות בקניינו, אך אינו רוצה לפעול שלא כדין? התשובה לכך היא, מעבר לפניות ועתירות אינדיבידואליות אפשריות, שימוש בדרכים שיזעיקו שמים וארץ באשר להתנהלות הרשות, ואלו ייתכנו הן במישור הציבורי, באמצעות תקשורת, חברי מועצת העיר וחברי הכנסת, והן במישור המשפטי בעתירות לבית המשפט". 23. כך או כך, יחליטו המערערים לנקוט בפעולה כזו או אחרת, אין בכך כדי לשנות את המסקנה הסופית, לפיה אין להותיר את המבנים, שנבנו באופן בלתי חוקי, על כנם. סיכום 24. לסיום פסק דין זה אצטט שוב מפסק דינו של בית המשפט העליון, כבוד השופט רובינשטיין, בפרשת דכה: "בטרם חתימה: אולי נעים היה יותר להתחמם באורה של הגישה שמשקף בית המשפט המחוזי, ליברליזם חברתי העוטה לבוש של עולם הזכויות החוקתיות... אלה קרובים מאד ללבנו; אך קרוב ללבנו לא פחות כיבוד החוק, כעיקרון שבלעדיו לא יכובדו גם זכויות. חובתנו היא למנוע מצב של "איש הישר בעיניו יעשה", והשלכות הרוחב הבלתי נמנעות. עם כל אי הנחת שבדבר מבחינת קצב התנהלותן של הרשויות, אין מנוס מן התוצאה אליה הגענו". ויפים הדברים גם לענייננו. 25. סיכומו של דבר - הערעורים נדחים. נוכח חודש הרמדאן והחגים הקרבים ובאים, יחל המועד לביצוע צווי ההריסה ביום 1.10.2013. הריסת מבנהבניהחוק התכנון והבניהצו הריסהצוויםתכנון ובניה