נדחתה בקשת המערערת לפסוק לה הוצאות משפט נוכח זיכויה מאישום, מכוח סעיף 80(א) בחוק העונשין, התשל"ז- 1977. השתלשלות העניינים בקצרה : 1. המערערת נהגה ברכבה בכביש, בנתיב השמאלי. כשביקשה לפנות ימינה, השתלבה בנתיב הימני כשהיא עוקפת רכב ובו ארבעה נוסעים. יושבי הרכב הנעקף סברו כי העקיפה שביצעה המערערת נעשתה בצורה מסוכנת והחלו נוסעים אחריה תוך שהנוסע היושב ליד הנהג מנפנף בידיו מתוך מכונית סגורה כשהוא אוחז בידיו בפתק כלשהו. ויובהר - ברכב הנעקף ישבו שני גברים מלפנים ושתי נשים מאחור, כולם לבושים בלבוש אזרחי. בדיעבד הסתבר כי הנוסע שליד הנהג היה שוטר שאינו בתפקיד (להלן: "הנוסע"). משסבר אותו שוטר, (שכאמור לא היה בתפקיד באותה עת, לא לבש מדים ולא נסע ברכב משטרתי), כי העקיפה שבצעה המערערת היתה עקיפה מסוכנת, המשיך לנסוע אחרי רכבה של המערערת, סימן לה בידיו לעצור, אך זו המשיכה בנסיעתה. בשלב מאוחר יותר כאשר עצרה המערערת את רכבה לענייניה הפרטיים, רץ הנוסע לכיוונה, הציג לה תעודת שוטר, אך היא קראה לעברו "חמור" והמשיכה בדרכה. להלן: "האירוע הראשון". בעקבות האמור לעיל, הזמין הנוסע ניידת משטרה. כשהיא הניידת למקום, יצאו מתוכה שני שוטרים לבושי מדים, ניגשו אל המערערת, עצרו אותה והסבירו לה שהנוסע שנפנף בידיו הוא שוטר. להלן: "האירוע השני". בהמשך, עת הגיעה המערערת אל תחנת המשטרה למחרת האירוע ופגשה את הנוסע במדי שוטר, הגיבה ספונטנית כי לא זיהתה את הנוסע, וכי הוא נראה שונה לגמרי משנראה בעת האירוע הראשון. 2. לאור זאת, הוגש נגד המערערת כתב אישום באשמה של "אי ציות לשוטר", כאשר האישום התייחס לעובדה שלא עצרה את רכבה עת נופף לה הנוסע מתוך המכונית הנוסעת והתעודה בידיו, ובהמשך, כאשר המשיכה בנסיעתה לאחר שניגש אליה. ויודגש, המערערת לא הואשמה בעבירת תנועה כלשהי. פסק הדין בבית משפט קמא - הרשעה בדין: 3. בית משפט קמא דחה את טענות המערערת לפיהן, בעת הנסיעה, לא הבינה כי מדובר בשוטר, שכן ברכב האזרחי שעקפה ישבו שני גברים ושתי נשים לבושים בבגדים אזרחיים חגיגיים. אותו רכב, כך לדבריה בבית משפט קמא, נסע אחריה ולצידה תוך שהנהג, העונד עגיל על לשונו, שרברב לשונו אליה ואילו הנוסע, מנפנף בידיו כשהוא מחזיק בידיו פתק כלשהו והיא לא יכלה להבחין בתוכנו בעת הנהיגה. היא סברה, כך לטענתה, כי הנהג מבקש להטרידה. עוד טענה כי אינה מבינה עברית היטב שכן עלתה לישראל לפני כ- 10 שנים, ולא הבינה כי הפתק שהוא החזיק בידו מהווה תעודת שוטר. בית משפט קמא סבר כי העובדה שהמערערת לא ניסתה לקרוא את האמור ב"פתק" היא בגדר "עצימת עיניים", וכי לא נמצאה ראיה לכך שהנוסע נהג בדרך "לא נאותה". נוכח כך הרשיע אותה בית המשפט בעבירה לפי תקנה 23 בתקנות התעבורה, שזו לשונה: (א) - עובר דרך חייב לציית - להוראות הניתנות על ידי שוטר במדים, או ע"י שוטר שהזדהה בתעודת מינוי או ע"י אדם הנמנה עם הג"א, כשהוא בתפקיד רשמי בפועל מטעם משטרת ישראל או ע"י שוטר צבאי במדים. עונשה נגזר ל- 45 ימי פסילה ו - 750 ₪ קנס. הערעור על הכרעת הדין: 4. המערערת ערערה על פסק הדין וערעורה נשמע בבית משפט זה בעפ"ת 9378-03-12. במסגרת הערעור מצאתי לנכון להתערב בהסקת המסקנות ובממצאים שקבע השופט קמא, ובעקבות הצהרת באת כח המשיבה בערעור, זוכתה במערערת "זיכוי מוחלט" מהאישום שיוחס לה. לאחר הזכוי,חזרה ופנתה המערערת אל בית משפט קמא, בבקשה שיפסקו לה הוצאות משפט מכוח סעיף 80(א) בחוק העונשין, נוכח זיכויה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. טענות הצדדים בערעור על ההחלטה שלא לפסוק פיצויים: 5. המערערת טוענת כי זוכתה זיכוי מוחלט מן האישום לאחר תקופה ארוכה בה נוהל ההליך העיקרי והערעור. עוד נטען כי במקרה כאן מתקיימות דרישות החוק והפסיקה לפסיקת הוצאות משפט לטובתה, ולכן מבקשת היא לפסוק סכום של 12,000 ₪ לטובת הוצאות הגנתה. המשיבה מאידך טענה כי המקרה כאן אינו עומד במבחני החוק וההלכה המאפשרים פסיקת פיצויים כמבוקש. עוד נטען כי ככל שמדובר בתיקי תעבורה, רק במקרה של "ליקוי מאורות" מצד התביעה או עלילה שרקמו רשויות אכיפת החוק נגד הנאשם - יש מקום לחייב את המדינה בפיצוי. דיון והכרעה: דין הערעור להתקבל כפי שיובהר להלן. 6. כאמור לעיל, הכרעת השופט קמא והרשעת המערערת בכך שלא נשמעה להוראות שוטר שאינו במדים, אשר הציג תעודת מינוי, התבססה על הנתונים הבאים: "... עד התביעה עשה עלי רושם אמין ביותר, אני מאמין לו שהוא הזדהה כנדרש, הורה לנאשמת לעצור מספר פעמים והנאשמת סרבה לציית לו. וכשכבר נעצרה בישוב רעים הרי מיהרה לחמוק מהמקום למרות שהזדהה כנדרש בתעודת מינוי כשוטר. לעניין זיהוי השוטר במהלך הנסיעה, אציין כי הנאשמת טענה כי היא יודעת שהעד הדגים לה "פתק" במהלך הנהיגה, אך היא לא הסתכלה. לטעמי יש בכך עצימת עיניים, גם אם לא מדובר בניידת, והשוטר לא לבש מדים. אולם למעלה מכך, הרי בסופו של דבר נעצרה ולא במחוז חפצה והדבר מחזק את הטענה כי כן הבינה ששוטר מבקש ממה לעצור. ולאחר שנעצרה בישוב רעים והעד הזדהה בתעודה, אין לטעמי כל מקום לקבל את טענות הנאשמת לעניין אי זיהוי השוטר ולאי הציות ובעצם הסתלקותה משם בניגוד להוראותיו נעברה העברה. (כך במקור, נ.א., מתוך הכרעת הדין בתת"ע 2570-01-12, מיום 16.2.12, עמודים3-4) : יחד עם זאת, במסגרת הערעור על הכרעת הדין, ומבלי שנוספו בתיק ראיות נוספות, הצהירה המשיבה לפרוטוקול כך : "לאחר שאני שומעת את דברי בית המשפט מנתח את הראיות בתיק אני מסכימה כי התנהגותה היתה למופת מרגע שהגיעה הניידת ובחלק הזה של האירוע לא היה שום אי ציות לעניין החלק הקודם של האירוע - אני מסכימה עם בית המשפט כי לא ניתן היה לזהות בנוסעים ברכב האזרחי אנשי משטרה. אני מסכימה שאין ראיה ממנה ניתן לקבוע כי המערערת הבינה מהו "הפתק" שמתוך הרכב האזרחי הראו לה. אני מסכימה עם בית המשפט כי המערערת לא קראה מה כתוב ב"מסמך" שהשוטר הציג לה לאחר שעצרה את הרכב והשוטר יצא אליה לא נוהג הרכב. אני מסכימה שעולה מתוך כלל העדויות כי המערערת היתה בפחד לאור התנהגותם של נוסעי הרכב האזרחי, שבדיעבד מתברר שאחד מהם שוטר. אני מסכימה עם בית המשפט שהמערערת אמרה אמת באמירה ספונטאנית, בתחנת המשטרה, כשראתה את השוטר - הוא האזרח מערב קודם ולא זיהתה אותו ואמרה שעכשיו הוא דומה לשוטר ובשעה שהיה ברכב האזרחי הוא ממש ממש היה רחוק מתדמית שוטר. נוכח כל האמור לעיל אני מסכימה כי המערערת תזוכה מכל וכל. משמע; המסקנות והעובדות עליהן הושת פסק הדין בבית משפט קמא היו שגויות לחלוטין. מכאו,המערערת לא "עצמה עיניה" מלקרוא את תעודת השוטר, שכן אין ראיה המוכיחה שהמערערת הבינה מהו אותו פתק שהנוסע הראה לה דרך חלונה הסגור של המכונית הנוסעת. עוד הוסכם כי היתה שרויה בבהלה נוכח התנהגות נוסעי הרכב שרדף אחריה, והיא לא קראה מה כתוב ב"מסמך" שהנוסע הציג בפניה לאחר שרדף אחריה כשיצאה מרכבה וקראה לו "חמור". בנוסף הסכימה המשיבה כי תגובתה הספונטנית של המערערת בתחנת המשטרה, לפיה טענה כי אינה מזהה את הנוסע שיום קודם לבש בגדים אזרחיים ולא נראה כלל כשוטר, וכעת לבוש מדים, מעידה על אמיתות תוכנה. משמע, על בסיס אותן ראיות ואותן עדויות, ומבלי שנוספו ראיות נוספות בין הגשת כתב האישום ועד להכרעה בערעור, סברה המשיבה עצמה כי לא התקיימו היסודות הנדרשים בקיום עבירת אי ציות לשוטר שאינו במדים, ויש לזכות את המערערת. 7. סעיף 80(א) בחוק העונשין, שכותרתו הוצאות ההגנה מאוצר המדינה קובעות כך: 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים מכאן שמשפט שמסתיים בזיכוי מקים שתי עליות מכוחן ניתן לפסוק פיצויים לנאשם שזוכה. הראשונה "לא היה יסוד לאשמה", השנייה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". 8. באשר לעילה הראשונה, "לא היה יסוד לאשמה", הרי שמהניתוח לעיל עולה חד משמעית, כי לא היה כלל מקום להגיש כתב אישום בנסיבות אלה, כפי שהודתה המשיבה עצמה בדיון בערעור על הכרעת הדין. אם אין זהו "ליקוי מאורות" כלשון המשיבה, איני יודעת "ליקוי מאורות" מהו. אינני מקבלת את טענות המשיבה כאן לפיהן התביעה ביססה את האשמה על עדות השוטר הנוסע, אותו שוטר בו נתן בית המשפט אמון מלא. הרי בשעה שהובאה עדות המערערת לפניה, שם טענה כי יושבי הרכב היו לבושים בבגדים אזרחים, כי התעודה הוצגה לה דרך מכונית נוסעת (וכי מי יכול להבחין בכתוב בתעודה קטנה דרך חלון מכונית נוסעת?!), כאשר הנהג שרברב לשונו אליה והמשיך לרדוף אחריה, היה עליה להסיק בעצמה כי אין מדובר במקרה בו "השוטר הראה למערערת מספר פעמים את תעודת המינוי כאשר הפעם האחרונה היתה במצב סטטי ולא בנהיגה", כפי שטוענת היא בסיכומיה כאן. חזקה על התביעה שהיא מעבדת את כלל הראיות המונחות לפניה ומנתחת אותן ניתוח לוגי, ואין היא מקבלת את העדויות כהוויתן בלבד. כפי שיתברר בהמשך הדברים אני סבורה כי מדובר באי סבירות מהותית ובולטת, כלשון ההלכה. די בקיום העילה הראשונה כדי להצדיק פסיקת פיצוי כאמור. 9. באשר לעילה השנייה - "נסיבות אחרות המוצדקות פיצוי", נטען כי ביישום עילה זו יש לאזן בין השיקולים שביסוד האינטרס הציבורי בניהול הליך פלילי (הנטל הכלכלי על התקציב ציבורי, החשש לרפות את ידי התביעה) לבין הפגיעה בנאשם שזוכה בדין. עוד הפנתה המשיבה אל ההלכה ואל שלוש הנחיות מאת בית המשפט העליון טרם יפסק פיצוי כאמור: האחת - תביעה לפי סעיף זה היא ספיח להליך הפלילי ולא להיפך. השנייה - כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטות בית משפט קמא אלא במקרים חריגים. השלישית - פסיקת פיצויים כאמור מחייבת איזה שהוא יסוד של אשם מטעם המדינה. באשר להנחיות 2 ו- 3 הרי שסבורה אני כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות וכי על כתפי המדינה נופל אשם הן בדרך התנהגות של השוטר הנוסע וחבר מרעיו, והן על כתפי התביעה שלא הפעילה שיקול דעת ראוי במקרה כאן. לעניין שיקול הדעת הרחב העומד לבית המשפט בהחלטה לפיצויים מכוח העילה של "נסיבות מיוחדות, יש להפנות אל פסק הדין של בית המשפט העליון בע"פ 5097/10, גל (אשר) בוגנים נ' מ"י (מיום 15.1.2013, ). בע"פ בוגנים פסק בית המשפט העליון פיצויים לנאשם שזוכה מאשמת קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח, נשיאת נשק ומתן אמצעים לביצוע פשע. הנאשם שם זוכה זיכוי מחמת הספק, לאחר שנמצא כי היה יסוד לאשמה והתשתית הראייתית שהיתה נגד המערער חייבה מלכתחילה הגשת כתב אישום נגדו. הפיצוי נספק מכוח העילה השנייה - "נסיבות מיוחדות המצדיקות" , לגביהן נאמר כי מדובר בחלופה עמומה במתכוון, שנועדה לאפשר לשופט מרחב שיקול דעת בפסיקת הפיצויים (שם, בסעיף 30 בפסק הדין). במקרה שם הנסיבות המיוחדות היו נעוצות בהתארכות ההליכים נגד הנאשם והעובדה ששהה בכלא למעלה מ - 9 חודשים נוכח כך. בעניננו, נעוצות הנסיבות המיוחדות בהתנהלות המשטרה והתביעה. אני ערה לטענת המשיבה וההפניה אל רע"פ 4121/09, עו"ד רותם שגיא נ' מ"י (מיום 2.3.2011, ). ברע"פ רותם שגיא קבע השופט ס' גו'בראן כי המקרה נכלל ב"אותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי, ואינה גוררת עימה, בדרך כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו" (שם בסעיף 17 בפסק הדין), ולכן, על דרך איזון האינטרסים בין הפגיעה בזכויות הפרט לבין אינטרס הציבור, לא התערב בהחלטת ביהמ"ש שלא לפסוק למבקש פיצויים. ואולם, נסיבות רע"פ רותם שגיא היו כי נגד עו"ד שגיא נטען שנהג במהירות העולה על המותר. עו"ד שגיא טען כי למשיבה אין די ראיות להוכחת העבירה - הוכחת תמרור המהירות המותרת במקום, ולכן חזרה בה המשיבה מכתב האישום. לאחר שעו"ד שגיא פנה בערעור לבית משפט זה, זיכה אותו האחרון מן האישום שיוחס לו. בנסיבות מקרה זה שלפני,, לא נטען כלל נגד המערערת כי עברה עבירת תעבורה כלשהי. לעובדה זו חשיבות רבה ,שכן מהלך העניינים כולו נסוב על כך שלא נשמעה להוראת נוסע מכונית אזרחית שרדף אחריה והבהילה, בלא שבצעה כל עבירה שהיא, אשר הצדיקה מרדף כאמור. ומה לה שתעצור במקרה כזה? האם די שבכך ש"נפגעו רגשותיו" של שוטר שאינו בתפקיד, עת חצתה(כדין) את מסלול נסיעתו, כדי שירדוף אחריה, יזמין ניידת משטרה שתגיע למקום ותעצור אותה?!, ויש להדגיש ,המפגש בין השוטר למערערת לאחר שעצרה, חילופי הדברים המידיים בין השניים, הזמנת הנידת למקום בוצעו בלא שנעברה עבירת תנועה על ידי המערערת, ובלא שהיתה לה היכולת להבין כי מדובר בשוטר המבקש לעצרה, כדי להגיש כתב אישום? היה על התביעה לזכור ולא לשכוח, את הפחד והמורא שאחז במערערת בזמן אמת לאור התנהגות נוסעי הרכב האזרחי עליהם נמנה השוטר שלא נראה ככזה , לא בלבושו ולא בהתנהגותו, בזמן אמת!! אני סבורה כי בנסיבות אלה מוצדק לפסוק למערערת פיצוי. אשם רב נופל כאן על כתפי המשטרה בהתנהלותה בהליך בכללותו,אשם רב נופל על כתפי התביעה שבחרה להגיש כתב אישום,ובנסיבות הדיון בערעור לא השכילה לקבל הצעת בית המשפט למתן פיצוי כלשהו למערערת,והמערערת נגררה בעל כורחה להליך בבית משפט קמא ולערעור זה. 10. המערערת מבקשת לפסוק לה פיצוי בסכום של 12,000 ₪ לכיסוי הוצאותיה בגין עו"ד שכללו פגישות עם נציגי התביעה, 8 דיונים, מתוכן 4 דיוני הוכחות (לאחר שהשוטר הנוסע לא התייצב במועד שנקבע), ערעור ודיון נוסף בבית משפט זה במסגרת הערעור על ההחלטה שלא לפסוק פיצויים. יחד עם זאת, המערערת לא הגישה חשבוניות או הסכם המעידים על תשלומי עו"ד כאמור, ועל כן לא הוכיחה הוצאותיה בפועל. סוף דבר: 11. נוכח כל האמור לעיל אני פוסקת כי המערערת זכאית להוצאות הגנתה מאוצר המדינה בסכום של 6,000 ₪.המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים ולבאי כוחם. משפט פליליחוק העונשיןהוצאות משפט