10. ענייננו בפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק. הצדדים חלוקים בשאלה האם שלושת שידורי התכנית, וכן העלאתה לאינטרנט, מהווים ארבע הפרות או הפרה אחת בשל היותם "מסכת אחת של מעשים" (ס' 56(ג) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007). נפקות המחלוקת כיום, לאחר תיקון החוק, ובהעדר פיצוי מזערי, היא רק לענין "תקרת" הפיצוי הסטטוטורי החלה בענייננו: האם תקרת פיצוי בסך 100,000 ₪ שהיא התקרה החלה בגין הפרה אחת, או תקרת פיצוי בסך 400,000 ₪ בגין ארבע הפרות כנטען בכתב התביעה. 11. נראה, לכאורה, כי בענייננו אכן מדובר בהפרות שבוצעו ב"מסכת אחת של מעשים", כלשון ס' 56(ג) לחוק זכות יוצרים, ואשר יש לראותן כהפרה אחת. מדובר בהפרת זכות היוצרים ביצירה אחת, ברצף אחד של מעשים ובסמיכות זמנים, באופן שניתן לראותם כפרשה עובדתית אחת (ור' דיון בענין זה בספרו של ט' גרינמן, זכויות יוצרים, הוצאת איש ירוק, 2008, מהדורה שניה, חלק ב', בע' 784, ת' אפורי, חוק זכות יוצרים, נבו הוצאה לאור, 2012, בע' 455). יחד עם זאת, משאין החוק קובע פיצוי מזערי לכל הפרה, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי לאחר שקילת השיקולים המנחים בקביעת סכום הפיצויים כפי שתפורט להלן, אין למחלוקת באשר למספר ההפרות נפקות של ממש (ור' אפורי, שם). 12. באשר לשיעור הפיצויים, מונה ס' 56(ב) לחוק זכות יוצרים חלק מן השיקולים אותם רשאי בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים. בין שיקולים אלה נמנים היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין הנתבע לתובע ותום לבו של הנתבע. בענייננו, אין מדובר בצילום שגרתי. מדובר בצילום ידוע ובעל ערך עיתונאי מיוחד, שהתובעת, שזו פרנסתה, זכאית לפירותיו, אם בציון שמה כבעלת זכות היוצרים ואם בתשלום. הצילום הוצג בתכנית לשניות בודדות. התכנית שודרה שלוש פעמים במועדים סמוכים וברייטינג שאינו גבוה, והועלתה לאינטרנט. שוכנעתי כי הצגת הצילום בתכנית נבעה מטעות של מי שהופקד על כך בחברת ההפקה, אולם מאידך כי לא הופעל מנגנון בקרה מספק למניעת טעויות מסוג זה. עלות השימוש בתמונה, לו נעשה בה שימוש בהיתר, הוא כ- 1,600 ₪, ללא מע"מ (עדות התובע 2 בע' 21. בחקירה חוזרת טען ל-2,800 ₪ בע' 22). מאידך, הנתבעת לא הפיקה משידור הצילום רווח כספי ישיר, מעבר לדמי ההיתר שחסכה. 13. הנני סבורה כי מתוך כלל השיקולים שפורטו לעיל, יש ליתן בענייננו משקל מיוחד לשני שיקולים מרכזיים: האחד, דמי הרישיון שהיו משולמים אילו שודר הצילום בהיתר: "דמי הרישיון שהיו משולמים אילו היתה מתבקשת רשות התובע מראש, עשויים להיות קריטריון חשוב בהערכת גובה הנזק שנגרם. אמנם יש להבחין בין שימוש שנעשה תוך הפרה לבין קבלת רישיון מראש, כדי לא לעודד הפרת זכות יוצרים, אולם... אין סיבה ממשית שלא להסתייע בדמי הרישיון המקובלים להערכת הנזק שנגרם... כך גם במקרים של הפרה חמורה ושלא בתום לב פסיקת הפיצויים לא צריכה להיות מנותקת מהערכת הנזק הממשי" (אפורי, שם, בע' 448). השני, העובדה שמדובר בהפרה שניה של הנתבעת בהתייחס לאותו צילום עצמו, ולצורך בהרתעתה מפני הפרה נוספת (ט' גרינמן, בע' 787, ת' אפורי, בע' 452). נוכח שיקולים אלה, ובנסיבות ענייננו, הנני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי שיבטא את הצורך בהרתעת המפר, ע"י פסיקת סכום פיצוי הגבוה מן הסכום שנפסק בגין ההפרה הקודמת, אולם שלא יהיה מנותק באופן בלתי סביר ובלתי מידתי מן הנזק הכספי הממשי שנגרם לתובעת. הנני מעמידה, אפוא, את סכום הפיצוי על סך 27,000 ₪, נכון למועד פסק הדין. התוצאה 14. ניתן, אפוא, צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בצילום, אלא אם יינתן לתובעת קרדיט נאות ע"י ציון שמה בעת הקרנת הצילום. עוד הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 27,000 ₪. הנתבעת תוסיף ותשלם לתובעת את אגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה, וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. זכויות יוצרים (הפרת)