ניתן במקרים מסוימים להכשיר את ההוראה המאפשרת לשלם היטל השבחה בשווה כסף ולכן, על רקע נסיבות העניין, אין לאפשר לעירייה לחזור בה מהסכמתה בסעיף 25 להסכם הפשרה. עוד נטען כי אפילו ייקבע שדבק פגם של אי חוקיות, אזי על פי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ("חוק החוזים") יכול בית המשפט להורות על קיום החוזה על אף הפגם שנפל בו. לעניין סעיף 26 להסכם הפשרה טענה העותרת שעל פי פירושו הנכון, העותרת בלבד היא זו היכולה לקבוע אם ואיזה נכסי מקרקעין יועברו לעירייה חלף תשלום היטל השבחה, כאמור בסעיף 25 להסכם, וכי הסתמכות העירייה על הסיפא של סעיף 26 מרוקנת אותו מתוכן. בנוסף לטענות העותרת בנוגע לתוקפו של הסכם הפשרה ולזכותה לאכיפתו, היא טענה גם שבנסיבות העניין אין להוסיף לחוב היטל ההשבחה ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות. בתשובת המשיבות שני רבדים. ברובד האחד הן שבות וטוענות שאכן הוראת סעיף 25 המאפשרת תשלום היטל השבחה בשווה כסף אינה חוקית, ומשום כך אין לאכוף אותה. בצד זאת העלתה העירייה גם טענה שהסכם הפשרה לא נחתם באופן המתחייב מסעיף 203(א) לפקודה ולכן אין לו תוקף. ברובד האחר טוענות המשיבות שעל פי פירושו הנכון של סעיף 26 להסכם הפשרה השימוש במנגנון שנקבע בסעיף 25 אפשרי רק במקום שבו הסכימו שני הצדדים על המקרקעין שישמשו חלף תשלום היטל השבחה, ומשלא הושגה בין הצדדים הסכמה בנוגע למקרקעין כאלה, לא ניתן לקבל את טענות העותרת וממילא יש לדחות את העתירה. ד י ו ן עניין הריבית בפתח הדברים אציין כי בדיון שהתקיים ביום 25.4.13 אישרה באת כוח המשיבות, וטוב שעשתה כך, שבנסיבותיו המיוחדות של העניין תישקל האפשרות להמיר את החיוב בריבית והצמדה מבסיס החיוב על פי חוק הרשויות המקומיות לבסיס חיוב על פי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, תשכ"א-1961, ובהשלמת הטיעון הכתובה שהוגשה מטעמן של המשיבות צוין (בסעיף 9) שכך נעשה. בכך התייתר הצורך להכריע בשאלת הבסיס שעל פיו יש לחשב ריבית והפרשי הצמדה על היטל ההשבחה, ויש להניח שהמשיבות ינהגו בהתאם להסכמתן. פרשנות הסכם הפשרה כאמור, העותרת טוענת שלפי פירושו הנכון של סעיף 26 של הסכם הפשרה, לה בלבד מסורה הזכות לקבוע אם תשלום היטל ההשבחה ייעשה על דרך של תשלום כסף או תשלום בשווה כסף, כמותנה בסעיף 25. לטענתה, סעיף 25 הוא בבחינת "הוראת ביצוע" של סעיף 25, אשר כזכור קובע ש"ככל שיוטל היטל השבחה על החברה תהיה זו רשאית לקזזו על ידי העברת בעלות במקרקעין נוספים מתוך המקרקעין לעירייה". בהתאם לכך, כך העותרת, נקבע בסעיף 26 שאין חובה על העותרת להעביר מקרקעין לבעלות העירייה "וכי עניין זה נתון לשיקול דעת החברה בלבד". ממילים אחרונות אלה מבקשת העותרת ללמוד שלה הזכות להחליט בדבר האופן שבו היא תשלם את היטל ההשבחה וכי לעירייה אין שיקול דעת בעניין זה. דרך פרשנות זו של העותרת לא ניתן לקבל, ומשום כך אני דוחה את טענותיה בעניין זה. ראשית, לשונה של הוראת סעיף 26 של הסכם הפשרה אינה תומכת בטענת העותרת. סעיף 25(א) לחוק החוזים קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". חלקו השני של סעיף 26 קובע כי "כמו כן מוסכם כי אין העירייה חייבת להסכים לקבל כל מקרקעי שיוצעו על ידי הכשרת היישוב. רק מקרקעין נוספים שיוסכם עליהם מפורשות בין הצדדים יועברו לבעלות העירייה בתמורה להיטל השבחה ו/או כל חלק ממנו". אם כן, לפי לשונו של הסעיף נדרשת הסכמה של העירייה לקבל את המקרקעין המוצעים לה על ידי העותרת כתנאי לכך שמקרקעין כאלה יוכלו לשמש כחלף תשלום היטל השבחה כמוסכם בסעיף 25. לדעתי, לשונו של סעיף 26 היא ברורה דיה ואינה מצריכה היזקקות לנסיבות האופפות את חתימתו של הסכם הפשרה (ע"א 3894/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (6.6.13)), ולא מצאתי בטענות העותרת תמיכה למסקנה אחרת. בסעיף 28 של כתב העתירה נטען אמנם כי תכלית ההוראה בסיפא של סעיף 26 נועדה לאפשר מניעת מצב שבו יהיה על העירייה לקבל בהעברה מקרקעין "באופן לא מסודר ו/או לא רציף, וכן ליתן למשיבה (העירייה, א"ק) את השליטה בקרקעות שיועברו אליה", אולם התקשיתי לרדת לסוף דעתה של העותרת בטענה זו. אם גם אליבא דעותרת ניתנה לעירייה הזכות לסרב לקבל קרקעות, כי אז כדי לבסס את טענותיה של העותרת נגד העירייה היה עליה להראות שהעירייה משתמשת שלא בתום לב בזכותה לסרב לקבל קרקעות וטענה כזו לא נטענה, לפחות לא במתכונת כזו, וממילא גם אין תמיכה לכך בחומר שהוגש. אוסיף עוד כי לדעתי אין בסיס מספיק גם לטענה אחרת שהעלתה העותרת, והיא שקבלת פרשנותה של העירייה לסעיף 26 מרוקנת מתוכן את זכותה של העותרת, לפי סעיף 25, לשלם את היטל ההשבחה שלא על דרך תשלום כסף. כפי שציינתי לעיל, טענה זו של העותרת מניחה שהעיקר הוא ההוראה שבסעיף 25, היינו תשלום היטל השבחה בשווה כסף, וסעיף 26 אינו אלא "הוראת ביצוע" לצורך יישום אפשרי של סעיף 26. הנחה זו ניתנת לסתירה, ולדעתי יש לקרוא את סעיף 26 כעומד בפני עצמו ולתת לו את המובן המשתמע בראש ובראשונה מלשונו. מנוסח הסעיף עולה שכל צד שמר על זכויותיו בנוגע לאפשרות של שימוש במקרקעין כאמצעי תשלום, ובהתאם לכך שמרה העותרת לעצמה את הזכות להחליט אם ואיזה נכסי מקרקעין יועברו לעירייה, וזו שמרה לעצמה את הזכות להחליט אם ואיזה נכסי מקרקעין היא תסכים לקבל, ורק אם תושג הסכמה בעניין זה תוכל העותרת להסתמך על הוראת סעיף 25 ולסלק את חבותה בהיטל השבחה באמצעות העברת המקרקעין לעירייה. אף שהצדדים לא התייחסו לכך במפורש, מצאתי לנכון להעיר שהצדדים הנכונים לסעיפים 25 ו-26 אינם אלה שנקבעו בהסכם הפשרה. עניינו של סעיף 25 הוא תשלום היטל השבחה, והצד הנכון להוראה הנכללת בו היא הוועדה המקומית, אשר מכוח סעיף 196(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 היא הרשות הגובה את היטל ההשבחה; ולעומת זאת, הצד הנכון לסעיף 26 שעניינו הסכמה על חילופי שטחים הנוספים על אלה הקבועים בסעיף 12 להסכם הפשרה היא העירייה. יישומה של הוראת סעיף 25 כלשונה מחייב, לכן, שמי שישלם לוועדה המקומית את היטל ההשבחה תהיה העירייה, וגם אם מדובר רק בהעברה תקציבית או בפעולה רישומית בספרים, עדיין המשמעות היא שעל העירייה מוטל הנטל הכספי ולכן קשה לקבל כפשוטה את טענת העותרת שלפי סעיף 26 היא לבדה זכאית לקבוע אם העירייה חייבת לקבל בהעברה נכסי מקרקעין חלף תשלום היטל השבחה. אי חוקיות הסכם הפשרה נוכח התוצאה שהגעתי אליה, ניתן לדחות את העתירה על יסוד כך שלדעתי הפרשנות בהסכם הפשרה אינה כפי שטוענת העותרת. אולם מצאתי לנכון להוסיף התייחסות גם בסוגיית אי החוקיות של הסכם הפשרה, על שני רבדיה, היינו הן אי החוקיות מחמת הפגם הצורני והן אי החוקיות הנוגעת לתוכן ההסכם. בהיבט הצורני, אין מחלוקת שהסכם הפשרה אינו מקיים את הוראת סעיף 203(א) לפקודה. סעיף זה קובע: "(א) חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". הצדדים לא חלקו על כך שהסכם הפשרה אינו מקיים את ההוראה האמורה, אולם העותרת טענה כי אף על פי כן אין לאפשר לעירייה להשתחרר מהתחייבותה החוזית, וכי מכל מקום, גם אם ייקבע שנפל פגם של אי חוקיות בהסכם, אזי על פי הוראת סעיף 31 לחוק החוזים והפסיקה המתייחסת לנסיבות דומות, יש להורות על אכיפתו של הסכם הפשרה. טענות אלה לא אוכל לקבל. בפסיקה עקבית הנוגעת לתוצאות אי חוקיותם של הסכמים הנחתמים בניגוד להוראת סעיף 203(א) לפקודה, קבע בית המשפט שטעמים של אינטרס הציבור מחייבים את המסקנה שהסכמים כאלה הם בטלים וכי לא יינתן צו לאכיפתם (ע"א 3005/11 קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נ' עיריית באר שבע (4.6.13) והאסמכתאות הנזכרות שם). נקבע אמנם שבמקרים כאלה יש לבחון אפשרות של השבה בהתאם לנסיבותיו של כל עניין (רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (20.12.10)), אולם בענייננו סוגיית ההשבה כלל אינה מתעוררת. בהסכם הפשרה נקבע שייעשו חילופי שטחים, ואין מחלוקת שהוראה זו בוצעה. העומד לדיון היא רק ההוראה הצופה פני עתיד שבסעיף 25 להסכם הפשרה, ועניינה של העתירה הוא מתן צו לקיום ההסכם. לכן, קביעה שהסכם הפשרה בטל מחמת היותו בלתי חוקי אינה מזכה את העותרת בהשבה כלשהי. לא ניתן גם לקבל את טענת העותרת (בסעיפים 74 ו-75 של כתב העתירה) בעניין אינטרס ההסתמכות של העותרת בסוגיית היטל ההשבחה שמשמעותו, בעת שנכרת ההסכם, נאמדה במיליוני שקלים. טענה זו היא לכל הפחות מוקשה, מפני שהעותרת איננה מסבירה כיצד נפגע אינטרס ההסתמכות שלה כאשר מוטל עליה חיוב לשלם את היטל ההשבחה בכסף ולא במקרקעין שווי כסף. כאשר העותרת אינה טוענת שסעיף 25 פוטר אותה מתשלום היטל ההשבחה, אזי בסופו של דבר עליה לשלמו, ולכן לא ברורה טענתה בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות שלה. אסיים בהתייחסות קצרה לאסמכתאות שהביאה העותרת לתמיכה בטענתה שניתן במקרים מסוימים להתיר תשלום של מס או היטל בשווה כסף ולא בכסף. בעניין זה הפנתה העותרת לבג"צ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פ"ד נח (4) 289 (2004) ("עניין ימק"א") ולפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב בעת"מ (ת"א) 21373-10-11 פלאפון תקשורת בע"מ נ' עיריית גבעתיים (9.12.12) ("עניין פלאפון"). עיינתי באסמכתאות אלה והתקשיתי לראות את הרלוונטיות שלהן לענייננו. בעניין ימק"א קבע בית המשפט שהסדר מעין זה הוא אכן בלתי חוקי, והסיבה שבעטיה הוא לא ראה לבטלו הייתה שכאשר נדון העניין כבר היה מדובר במעשה עשוי, ומעבר לכך התערבות בהסדר הייתה מביאה לפגיעה בזכויות צדדים שלישיים. גם בעניין פלאפון קבע בית המשפט שתשלום ארנונה בשווה כסף הוא בלתי חוקי, והסיבה שבעטיה הוא קיבל את העתירה לאכיפת ההסדר הייתה שהעותרת (שם) כבר קיימה את חלקה בהסדר, ובנסיבות אלה, שבהן השבה הייתה בלתי אפשרית, לא היה מנוס אלא לאשר את ההסדר, על אף אי החוקיות שדבקה בו. כל אלה אינם רלוונטיים לענייננו, שכן כמוסבר לעיל, העותרת מבקשת לאכוף על הוועדה המקומית תשלום של היטל השבחה בשווה כסף שאין מחלוקת שהוא בלתי חוקי. בנסיבות העניין לא מתעוררת כלל שאלת ההשבה, וממילא גם לא השאלה אם ההשבה אפשרית אם לאו. סיכומו של דבר, העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבות שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪. היטל השבחה