תאונת עבודה עם מסור שנטען שהיה ללא מנגנוני בטיחות: מגן להב, ומנגנון מייצב: 1. המערער, יליד 1958, נגר במקצועו ובעל ניסיון בתחום ניהול נגריות, נפגע ביום 25.12.2003 בתאונת עבודה, עת עבד כמנהל עבודה שכיר אצל המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), הנמצאת בבעלותו של משיב 2 (להלן: "המשיב") והמבוטחת אצל המשיבה 3. בית משפט קמא קבע, כי הפגיעה באצבעו השנייה של המערער ביד שמאל, ארעה "כתוצאה מחיתוך של להב המסור", אשר חסר היה שני מנגנוני בטיחות: מגן להב, ומנגנון מייצב. עוד נקבע, כי המערער, כמו גם עובד נוסף של המשיבה התריעו בפני המשיב על העדרם של מנגנוני הבטיחות הנ"ל במסור, אך זה לא שעה לפניותיהם. על יסוד תשתית עובדתית זו הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי המשיבים 1-2 נושאים באחריות לתאונה, הן ברשלנות, הן בהיפר חובה חקוקה. בהינתן שהמערער התריע על הכשלים הבטיחותיים לפני המשיבים, נמנע בית משפט קמא מלייחס לו אשם תורם כלשהו. מכאן נפנה בית משפט קמא לבחון את גובה הנזק. בעניין הנכות העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, לפיה סובל המערער ממצב של קשיון לא נוח של אצבע שניה בידו השמאלית הלא דומיננטית, המקנה לו נכות רפואית של 10%. לאחר בחינת נתוני השתכרותו של המערער בשנים הרלבנטיות פסק בית משפט קמא למערער פיצוי של 65,000 ₪ בגין הפסד השתכרותו בשנה שלאחר התאונה, 80,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעתיד, 40,000 ₪ בגין כאב וסבל ו - 13,000 ₪ בגין עזרת צד ג' והוצאות בעבר ובעתיד. 2. סך כל הפיצויים שנפסקו הסתכם ב - 198,000 ₪, כאשר מסכום זה נוכו תגמולי המל"ל. שני הצדדים לא השלימו עם פסה"ד והגישו את הערעורים שלפנינו. המערער מלין על מיעוטם של הפיצויים, ואילו המשיבים מלינים - בערעור שכנגד - על הטלת האחריות ועל אי ייחוסו של אשם תורם למערער. נקדים ונאמר כי לא מצאנו ממש בערעור שכנגד. כמעסיקיו של המערער היה על המשיבים 1-2 לספק לו סביבת עבודה וכלי עבודה בטוחים, וחובה זו הופרה על ידם. ודאי שכך הם פני הדברים בהביאנו בחשבון את ממצאו העובדתי של בית משפט קמא, המעוגן היטב בחומר הראיות, לפיו התריעו הן המערער והן עובד נוסף (מר מויאל) לפני המשיב על כשלי הבטיחות של המסור, אך זה בחר להתעלם מפניותיהם. בעובדה שהמערער היה מנהל עבודה אין כדי להפחית מאחריותם של המשיבים 1 ו - 2 כמעסיקיו, וזאת ולו מהטעם שהמערער "לא היה 'המוציא והמביא', אף לא המחליט, באשר לציוד ולתקינותו...", ולא ניתן לדרוש ממנו להפסיק לעבוד מיוזמתו. כדברי בית משפט קמא: "לטעמי יש לבחון את 'מידת האוטונומיה' ביחס למצב שנכפה עליו למעשה על ידי הנתבעים - לעבוד עם מסור בטיחותי בעליל. ה'אוטונומיה' היחידה שיכול היה התובע להפעיל הינה להימנע מעבודה על המסור...". נוכח האמור לעיל, ובהינתן שמחדליהם של המשיבים התבטאו גם בהפר חובה חקוקה לדאוג ל"גידור לבטח" של המכונה המסוכנת, מקובלת עלינו מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, לפיה אין מקום לייחס למערער רשלנות תורמת (וראו את הניתוח המפורט בפסקאות 42-49 לפסק דינו של בית משפט קמא, המקובל עלינו במלואו). 3. ומכאן לערעורו של המערער: השגותיו של המערער מתמקדות בממצאיו של בית משפט קמא באשר לנתוני השתכרותו בשנים שלמן התאונה ועד למתן פסק הדין (2004-2012). בעניין זה קבע בית משפט קמא כדלקמן: בגין התקופה שמיום התאונה (25.12.2003) ועד ליום 28.02.2005 נפסקו למערער 65,000 ₪, זאת בהתחשב במשכורתו עובר לתאונה, אשר עמדה על סך משוערך של 13,000 ₪, ובגובה הנכויות הזמניות שנקבעו לו על ידי המל"ל. לעומת זאת, בגין התקופה שמיום 01.03.2005 ועד למתן פסק הדין ביום 22.07.2012 לא נפסק למערער פיצוי כלשהו, זאת נוכח קביעתו של בית משפט קמא לפיה לא עלה בידו להוכיח נזק לתקופה זו. ביסודו של ממצא זה עמדה השקפתו של בית משפט קמא לפיה לצורך הוכחת הכנסותיו לשנים 2005-2006 הסתפק המערער בהצגת "תדפיסים עצמיים" שלא אושרו על ידי שלטונות המס, שמאחד מהם (לשנת 2005) הושמטו הכנסות מדמי אבטלה לשישה חודשים, מה שפוגע כשלעצמו באמינותו של המסמך. זאת ועוד: מאותם מסמכים עולה, לדעת בית משפט קמא, כי בשנת 2005 הייתה הכנסתו של המערער 76,627 ₪, וזאת בנוסף לדמי האבטלה שהושמטו, ואילו בשנת 2006 הייתה הכנסתו כ - 143,000 ₪, היינו, קרוב ל - 12,000 ₪ לחודש. מכאן קביעתו של בית משפט קמא, כי "מהתדפיסים לעצמם יוצא כי הכנסתו החודשית של התובע עלתה מ - 8,900 ₪ [ל - 9 חודשי עבודה ב - 2005, לא כולל דמי אבטלה], עד ל - 11,916 ₪ ב - 2006". עוד הסתמך בית משפט קמא על דו"ח של המערער שהוגש לשלטונות המס בשנת 2007, ממנו עולה, לדעת בית משפט קמא, "הכנסה חייבת במס בסך 146,874 ₪, כלומר 12,240 ₪ לחודש". מכאן קביעתו של בית משפט קמא, כי "הכנסה זו, עוד לפני שערוך, מתקרבת ויש להניח כי עולה על השכר הקובע עובר לתאונה [13,000 ₪]." בגין הפסדי השתכרות בעתיד נפסק לתובע סכום גלובלי של 80,000 ₪, המבטא כמחצית מסכום הפיצויים המתקבל מחישוב אקטוארי, והדעת נותנת כי הנתונים המפורטים לעיל, לפיהם למעשה לא נפגע כושר השתכרותו של המערער, עמדו גם ביסודו של סכום זה. 4. המערער טוען, כי אין סיבה שלא לייחס את המשקל הראוי למסמכים שהגיש לצורך הוכחת הכנסותיו, והוא נסמך בהקשר זה על החלטתו של בית משפט קמא, אשר התקבלה במהלך חקירתו הנגדית של המערער, שבה נקבע כי השומה משנת 2007 הינה "מסמך רשמי, ציבורי, אין לחשוד במס הכנסה שהתיר נתונים שאינם נכונים לגבי עצם הגשתם על ידי התובע כמבצע שומה עצמי על פי חוק" (פרוטוקול הדיון מיום 26.05.2009; נספח ד' למוצגי המערער). המערער הוסיף והדגיש, כי דמי האבטלה, אשר בית משפט קמא זקף לחובתו של המערער את אי הכללתם בדו"ח לשנת 2005, למעשה נכללים בדו"ח. עוד הודגש, כי בית משפט קמא טעה בקריאת הדו"חות לשנים 2005-2007 וייחס למערער את הכנסותיה של רעייתו, על אף שבכל הדו"חות מדובר ב"חישוב נפרד". לטענתו של המערער, בחינת הדו"חות מלמדת, כי למערער נגרמו הפסדי הכנסה העולים בהרבה על שיעור נכותו הרפואית. להשקפתו, טעותו הבסיסית של בית משפט קמא באיתור הכנסותיו של המערער גרמה לטעויות נוספות, שהובילו לפסיקת סכום פיצויים המקפח את המערער. בה בעת הלין המערער על מיעוט הפיצויים שנפסקו בגין כאב וסבל ועזרה. 5. המשיבים, מנגד, תמכו בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם, בקביעתו של בית משפט קמא לפיה מדובר ב"דו"חות עצמיים" לא מאושרים לא נפלה טעות כלשהי, וממילא שלא נפלה בפסק הדין כל טעות המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. 6. בחינת חומר הראיות שעמד לפני הערכאה הראשונה מלמד, כי בקביעת נתוני השתכרותו של המערער נפלו שגגות: ראשית, סכום דמי האבטלה שקיבל המערער בשנת 2005 אכן נכלל בדו"ח שהגיש על הכנסותיו באותה שנה. לא היה מקום, אפוא, לזקוף עניין זה לחובת המערער. שנית, בחינת הדו"חות שהגיש המערער לשנים 2005-2007 מלמדת, כי בית משפט קמא אכן ייחס למערער את השתכרותה של בת זוגו, בעוד המערער השתכר באותן שנים סכומים נמוכים ביותר. מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה לאחר התאונה לא חלה ירידה ברמת השתכרותו של המערער, מבוססת, אפוא, על טעות ואינה יכולה לעמוד. שלישית, כמו בית משפט קמא, בהחלטת הביניים שיצאה מלפניו ביום 26.05.2009, אף אנו סבורים, כי אין יסוד לפקפק במהימנות הדיווח של המערער לשלטונות המס בשנת 2007, ומשכך אף אין סיבה שלא לקבל את הדיווחים לשנים 2005-2006, אשר מאפייניהם דומים. העולה מן המקובץ הוא, כי לאחר התאונה חלה ירידה של ממש בגובה השתכרותו של המערער, וזאת בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, אשר שמשה נדבך מרכזי של פסק הדין. מן העבר האחר, בהינתן שהפגיעה הינה באצבע שניה ביד שמאל שאינה דומיננטית אצל המערער, ונוכח העדר רציפות תעסוקתית בחלק משנות עבודתו של המערער שקדמו לתאונה (כפי שעולה מדברי המערער בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 26.05.2009 ומדו"ח הרציפות של המל"ל), אין מקום לפסוק לזכות המערער את מלוא ההפרש בין השתכרותו עובר לתאונה לבין השתכרותו לאחריה, ואף אין מקום לעריכת חישוב אקטוארי של הנזק, אלא ראוי לזכותו בסכום פיצויים גלובאלי שיקבע בדרך של אומדן. לאחר ששבנו ונתנו דעתנו על מכלול הנתונים, ראינו להוסיף לסכום שפסק בית משפט קמא בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד סך של 160,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. 7. לא מצאנו ממש ביתר השגותיו של המערער. 8. סיכומו של דבר: ערעורו של המערער מתקבל באופן חלקי, כך שלסכום שנפסק בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד יתווסף סך של 160,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 22% שקבע בית משפט קמא בגין ההתדיינות לפניו. הערעור שכנגד - נדחה. המשיבים יישאו בהוצאות הערעור, וכן בשכ"ט עו"ד המערער בסך של 20,000 ₪. העירבון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו. מסורתאונת עבודה