הוגשה עתירה כנגד החלטת הממונה בערר לפי חוק כלי היריה תש"ט-1949 מיום 10.9.12 ("ההחלטה"), שבה נדחה ערר שהגיש העותר על סירוב פקיד רישוי כלי ירייה להיעתר לבקשתו מיום 21.11.11 לחדש את הרישיון להחזקת כלי נשק מסוג אקדח F.N ("הנשק"). לאחר עיון בעתירה ובתשובה ולאחר שמיעת טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את העתירה. רקע וטענות העותר החזיק ברישיון להחזקת הנשק במשך תקופה של כשלושים וחמש שנים, וביום 30.6.10 פג תוקף רישיונו. בין הצדדים נפלה מחלוקת אם נשלחה לעותר הודעת חידוש לרישיון הנשק, כשהעותר טוען שלא נשלחה לו הודעה כזאת ואילו המשיבה טוענת שהודעה כזו אכן נשלחה. כך או אחרת, רק ביום 6.10.10 פנה העותר לאגף כלי הירייה במשרד הפנים וביקש לקבל טופס חידוש רישיון, וככל הנראה בעקבות פנייה זו פנה ביום 9.2.11 אגף רישוי כלי הירייה במשרד הפנים (שהיה אז הרשות המוסמכת) למשטרת ישראל והודיע כי העותר מחזיק את הנשק ללא רישיון בר תוקף, וכי היה עליו להפקידו במשטרה בהתאם לסעיף 14 לחוק אולם הוא לא עשה כן (נספח ב' לעתירה). ביום 28.2.11 הפקיד העותר את הנשק במשטרה ולאחר מכן פנה מספר פעמים למשטרה וביקש שהנשק יוחזר לו (נספחים ד'-ז' לכתב העתירה), וכן פנה לרשות המוסמכת וביקש לחדש את רישיון הנשק (נספח ח' לכתב העתירה). בקשתו לא נענתה והוא הגיש על כך ערר לממונה, בהתאם לסעיף 12(ג1)(1) לחוק. ביום 10.9.12 החליט הממונה לדחות את הערר ונימק זאת בכך שהעותר החזיק בנשק ללא רישיון תקף מחודש יולי 2010 ועד חודש פברואר 2011, עת הפקיד את הנשק בידי המשטרה, ובכך הוא הפר את תנאי הרישיון ואת הוראות החוק. כמו כן נקבע כי העותר הפקיד את הנשק במשטרה רק לאחר שהרשות המוסמכת פנתה למשטרה על מנת שזאת תאכוף את הוראות החוק על העותר, ועוד נקבע בהחלטת הממונה כי העותר לא הוכיח עמידה בתבחין תקף, שכן "תבחין "משמר" מאפשר חידוש הרישיון כל עוד אדם חידש רישיונו במועד, אך משנקטע הרצף, הוא מתבטל" (ההדגשה הוספה, א"ק). העותר טוען שלא נשלחה לו הודעה על חידוש רישיון הנשק וגם לא נשלחה לו תזכורת על כך שרישיון הנשק לא חודש. הוא מוסיף וטוען כי אף על פי כן הוא פנה ביום 6.10.10 וביקש לקבל טופס בקשה לחידוש רישיון הנשק. לטענתו, פנייה זו הייתה בתוך פרק הזמן של ששה חודשים ממועד פקיעת תוקף רישיון הנשק שלו, ולפי הנחיות הרשות המוסמכת (נספח א' לתשובת המשיבה) בפרק זמן זה ניתן לחדש רישיון נשק גם לאחר פקיעת תוקפו, ובלבד שהמבקש עומד בתבחין "משמר". לכן, כך העותר, משלא נענתה פנייתו, ולא נשלח אליו טופס חידוש רישיון הנשק, אין לזקוף לחובתו את העובדה שרישיון הנשק לא חודש במועד, ולא היה מקום לדחות את הערר שהגיש בנימוק של אי עמידה בתבחין תקף. עוד נטען כי הערר הוגש ביום 14.12.11 וההחלטה בו ניתנה ביום 10.9.12, היינו כחלוף כתשעה חודשים, בעוד שלפי סעיף 12(ג1)(3) לחוק על הממונה להחליט בערר תוך ארבעים וחמישה ימים, ולכן יש לקבוע כי ההחלטה נגועה באי חוקיות ודינה להתבטל. בעניין זה הוסיף העותר וטען שגם לפי סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1959 ("חוק ההנמקות") על עובד הציבור להשיב לפניית האזרח תוך פרק זמן של ארבעים וחמישה ימים, ולכן גם נוכח האיחור במתן ההחלטה בערר יש לקבל את העתירה ולבטל את ההחלטה. עוד נטען כי דחיית הערר, וכפועל יוצא מכך הסירוב לחדש את רישיון הנשק, פוגע בזכויות יסוד של העותר, וכי החלטת הממונה היא שרירותית ונוגדת את הדין ואת הפסיקה. המשיבה טוענת כי פניית העותר לחידוש הרישיון נעשתה רק ביום 6.10.10, היינו למעלה משלושה חודשים לאחר שפג תוקף רישיונו, וכל אותה עת, וגם לאחר מכן - עד יום 28.2.11 - החזיק העותר את הנשק בלא שיהיה בידיו רישיון. נטען כי חובת חידוש רישיון הנשק חלה על המחזיק בו, וכי החזקת כלי ירייה ללא רישיון תקף מהווה עבירה פלילית. עוד נטען על ידי המשיבה כי אין לאזרח זכות קנויה לקבל רישיון להחזקת נשק, וכי האפשרות להחזיק כלי ירייה מותנית בקבלת רישיון, והרשות המוסמכת רשאית לקבוע תנאים למתן הרישיון לפי שיקול דעתה. בגדר שיקול דעת זה נקבעה מדיניות מצמצמת של מתן רישיונות, וכן נקבעו תבחינים אשר עמידה בהם היא תנאי לקבלת רישיון (מסמך הכולל את רשימת התבחינים הרלוונטיים וכן את ההנחיות לחידוש רישיון, כתוקפם של אלה ביום 18.7.10, צורף כנספח א' לתשובת המשיבה ("מסמך ההנחיות")). לגופה של העתירה נטען כי העותר הפר את חובותיו על פי הדין ועל פי תנאי הרישיון והחזיק בנשק תקופה ארוכה בלא שיהא בידו רישיון תקף, והוא הפקיד את הנשק רק לאחר שנדרש לעשות כן ולא מיד לאחר שפג תוקף רישיונו, כפי שהיה עליו לעשות בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק. עוד נטען כי התבחין הרלוונטי לעותר הוא תבחין משמר שתחולתו היא לגבי "מחזיקי רישיון בתוקף 10 שנים ויותר ללא עבירות רישוי" (סעיף 17 לרשימת התבחינים). דיון בפתח הדברים אזכיר שתיים ממושכלות יסוד הרלוונטיות לענייננו. האחת היא כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו, ולכן מוגבלת התערבותו בהחלטות הרשות המנהלית רק לאותם מקרים שבהם ניתן להראות קיומה של עילה לעשות כן, וככלל "בחינתו של בית המשפט אינה בודקת את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה" (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה , פ"ד נט(2)481, 570 (2005)). הכלל האחר הוא, כטענת המשיבה, שלאזרח אין זכות קנויה לקבל רישיון להחזקת נשק (עע"מ 1444/07 אחמד אגבאריה נ' מדינת ישראל, משרד הפנים - רישוי ופיקוח (10.7.08); בג"צ 423/84 עבדל רחמן נ' שר הפנים, פ"ד ל"ט(1) 337 (1985)), והרשות המוסמכת רשאית לקבוע את התנאים למתן רישיון ולחידושו, ובכלל זה גם את התבחינים הקשורים בכך (סעיף 12 לחוק). המשיבה גם צודקת בכך שהיא טוענת שקביעת התבחינים והחלתם על הציבור היא ערובה לשמירת שוויון בין כל האזרחים החפצים ברישיון להחזקת כלי ירייה. טענה אחרת של המשיבה, שגם היא מקובלת עליי, היא שהחובה לנקוט פעולה לחידוש רישיון מוטלת בראש ובראשונה על בעל הרישיון, ואין הוא יוצא ידי חובתו אם לא נקט בפעולה הדרושה לשם חידושו בהגיע המועד לכך. כך, למשל, קשה להעלות על הדעת שבעליו של כלי רכב שלא קיבל במועד את טופס חידוש רישיון הרכב - ולכן גם לא פעל לחידושו- יוכל לטעון שמחדל הרשות לשלוח את טופס חידוש הרישיון עולה כדי הגנה מפני אישום בעבירה של נהיגה ברכב ללא שרישיונו אינו תקף. על רקע זה, איני יכול לקבל את טענת העותר המבקש לזקוף לחובת המשיבה את העובדה שתוקף רישיונו לא חודש במועד אף שפנה לרשות המוסמכת בעניין זה ולדעתי, בסיכומו של דבר, המסקנה היא שהעותר הוא זה שלא עשה די כדי להביא לחידוש הרישיון. גם טענות העותר, שבשל כך שהחלטת הממונה בעניינו ניתנה באיחור יש לבטלה, אינן מקובלות עליי ואני דוחה אותן. לדעתי, פרק הזמן של ארבעים וחמישה ימים שנקצב לממונה להחליט בערר, כאמור בסעיף 12(ג1)(3) לחוק, אינו מקנה לעורר זכות שעררו יתקבל אם לא ניתנה החלטה בתוך פרק זמן זה כי אם, לכל היותר, עילה לפנות לבית המשפט ולבקש צו שיורה לממונה לתת החלטה בערר. כאשר ביקש המחוקק לקבוע שמחדל להחליט בערר ייחשב כאילו התקבל הערר, הוא קבע כך בלשון מפורשת (השוו לעניין השגה בנושא ארנונה, סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976) ולכן, באין קביעה מפורשת, אין העותר זכאי לכך שהערר יתקבל אך מחמת האיחור במתן ההחלטה. לטענת העותר המבוססת על סעיף 2 של חוק ההנמקות אין בסיס מספיק מפני שסעיף 6 של אותו חוק קובע שמחדל לתת תשובה במועד כמוהו כסירוב (בג"צ 472/79 שרף נ' מנהל אגף המכס והבלו פ"ד לה(1) 409 (1981)) בצד כל אלה, המסקנה שאליה הגעתי, שיש לקבל את העתירה, מבוססת דווקא על הנחיות הרשות המוסמכת הכלולות במסמך ההנחיות, ולדעתי ההנמקה שביסוד החלטת הממונה איננה מתיישבת עם הנחיות אלה. בחלק הרלוונטי של ההנחיות נאמר כך: "מי שמסיבה כלשהי לא חידש רישיונו במועד הקבוע בתקנות - חייב להפקיד את כלי הירייה במשטרה (על פי החוק). משרד הפנים מאפשר למי שלא חידש במועד החידוש הקבוע, ועונה לאחד התבחינים התקפים, לחדש את רישיונו אם לא חלפו ששה חודשים מיום פקיעת הרישיון בתוספת תשלום בסך גובה אגרת רישוי לשנה אחת (כפי שנקבע בתקנות). בתום ששה חודשים, משרד הפנים יוודא את הפקדת כלי הירייה ורק לאח"כ (כך במקור, א"ק) יאפשר למי שעונה לכל התבחינים התקפים, לחדש את רישיונו וזאת אם לא חלפו שלוש שנים מיום פקיעת הרישיון - בתוספת תשלום אגרת רישוי על פי דין ... לא יתאפשר חידוש רישיון למי שהחזיק בכלי ירייה מעל שלוש שנים ללא רישיון תקף אלא לאחר תקופת צינון שמשכה יהיה בין שלוש לשש שנים ..." (ההדגשות במקור, א"ק). עוד רלוונטיות לענייננו הוראות התבחין החל על העותר, היינו תבחין "משמר" המאפשר את חידוש רישיון כלי הירייה ל"מחזיקי רישיון בתוקף 10 שנים ויותר ללא עבירות רישוי", והרישיון הרלוונטי לתבחין זה הוא לאקדח או לרובה/אקדח אוויר (סעיף 17 לרשימת התבחינים). מקצת מנימוקי הממונה שעליהם הושתתה החלטתו הם כי "העורר לא הוכיח עמידה בתבחין תקף" וכן כי "תבחין "משמר" מאפשר חידוש הרישיון כל עוד אדם חידש רישיונו במועד, אך משנקטע הרצף הוא מתבטל". לדעתי הנמקה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההנחיות ומשום כך לא ניתן לקבלה. ראשית, מפני שתנאי הרצף שנזכר בהחלטת הממונה אינו נכלל בתנאים הנדרשים לצורך עמידה בתבחין משמר כתוקפו בזמנים הרלוונטיים לעתירה, היינו מחציתה השנייה של שנת 2010 והמחצית הראשונה של שנת 2011. ייתכן, ואיני קובע בעניין זה דבר, שהעיכוב הממושך במתן ההחלטה הביא לכך שבינתיים עברה האחריות לרישוי כלי ירייה ממשרד הפנים למשרד לביטחון פנים (סמכויות השר לביטחון הפנים הואצלו ביום 12.9.11 למנהל אגף הרישוי במשרד לביטחון הפנים, לאחר שביום 17.3.11 הועברו משר הפנים לשר לביטחון הפנים) וביום 4.8.11 נכנסו לתוקפם שינויים בהנחיות חידוש הרישיון ובתבחינים (את מסמך ההנחיות והתבחינים שנכנסו לתוקף ביום 4.8.11 ניתן למצוא באתר האינטרנט של המשרד לביטחון הפנים )). בין השינויים שהוכנסו בתבחינים ניתן למצוא שינוי משמעותי בנוסח התבחין "המשמר" (פריט 15 ברשימת התבחינים) ולפיו יחול התבחין לגבי "מי שמחזיק כדין ברישיון תקף לאקדח, רובה אויר או אקדח אויר במשך 10 שנים או יותר ברצף או....." (ההדגשה הוספה, א"ק). הדעת נותנת אפוא כי כאשר דן הממונה בעררו של העותר, והחליט בו ביום 10.9.12, הוא עשה כך על יסוד ההנחיות והתבחינים שהיו בתוקף באותה עת, אבל עדיין לא באו לעולם בעת שפג תוקפו של הרישיון שהיה לעותר. לכן, הנימוק שלפיו על מנת לעמוד בתנאי התבחין המשמר נדרשת החזקת רישיון ברצף אינו יכול לעמוד, בהיותו בלתי רלוונטי לעניינו של העותר. מן ההנחיות עולה כי הרשות המוסמכת צפתה שני מצבים של חידוש כלי ירייה לאחר שפג תוקפו. מצב אחד הוא של בקשה המוגשת בתוך פרק זמן של ששה חודשים לאחר שפג תוקפו של הרישיון, והמצב האחר הוא של בקשה המוגשת בתוך פרק זמן שלאחר ששה חודשים ולפני שחלפו שלוש שנים מעת שפג התוקף. לפי לשון ההנחיות, ההבדל בין שני המצבים הוא בזה שבמצב השני תוודא הרשות המוסמכת שכלי הירייה אכן הופקד בידי המשטרה, ותנאי זה אינו חל במצב הראשון, אף שחובת ההפקדה מתקיימת מיד עם פקיעת הרישיון (סעיף 14 לחוק). כך או כך, מחבר ההנחיות צפה מצב שבפרק הזמן שעד שלוש שנים לאחר פקיעת תוקפו של הרישיון ניתן יהיה לחדשו ובלבד שהמבקש עומד באחד, או יותר, של התבחינים התקפים. תבחין "משמר" הוא התבחין הרלוונטי לעותר, שכן אין מחלוקת שהוא החזיק ברישיון כשלושים וחמש שנים קודם לפקיעת תוקפו, ובמועד שבו הוא הגיש לראשונה את בקשת החידוש, היינו 6.10.10, חל לגביו אותו תבחין. הממונה קבע בהחלטתו שתבחין "משמר" מאפשר את חידוש הרישיון אך ורק כאשר המבקש חידש את רישיונו במועד, אולם לדעתי הוא קרא ברשימת התבחינים את מה שאין בה ומשום כך קשה לראות את הבסיס לחלק זה של הנמקתו. אכן, תחולתו של התבחין "המשמר" היא לגבי מחזיקי רישיון במשך תקופה של עשר שנים ויותר ללא עבירות רישוי, אולם גם קביעה זו של הממונה איננה נקייה מספק. השאלה אם קביעה כזו, המייחסת לעותר עבירת רישוי, צריכה להיות מבוססת על החלטה שיפוטית חורגת מגדר הדיון, אולם לדעתי לשון ההנחיות, כפי שצוטטה לעיל, מצביעה על כך שחידוש רישיון לאחר שפג תוקפו הוא אפשרות שנצפתה על ידי מחבר ההנחיות, והחלטתו של הממונה מתעלמת מאפשרות זו או לכל הפחות אינה נותנת לה את המשקל הראוי כפי שחובה עליו לעשות (בג"צ 10533/04 איל ויס נ' שר הפנים (28.6.11),בפסקה 34). דומה כי עיקר הנמקתו של הממונה מבוסס על כך שהעותר הפקיד את הנשק רק לאחר שהרשות המוסמכת פנתה למשטרה, והייתי יכול אולי לקבל חלק זה של ההנמקה אם היה בפי המשיבה הסבר כלשהו לכך שפנייתו מיום 6.10.10 לחדש את רישיונו לא נענתה באופן כלשהו; וגם אם זוקפים לחובתו של העותר את העובדה שהוא לא עשה די כדי לחדש את רישיונו, לא ניתן להשתחרר מן הרושם שבמכלול הנסיבות לא ניתן משקל ראוי לכל הנסיבות הרלוונטיות. כשהדבר מצטרף לנימוק המבוסס על תבחין שלא היה בתוקף בעת הרלוונטית, ולכן אינו רלוונטי לעניינו של העותר, אין מנוס מן המסקנה שנפל בהחלטה פגם המקים עילת התערבות בה, ולכן החלטתי לקבל את העתירה ולהורות על חידוש רישיונו של העותר. העותר טען לעצמו, אולם בהיותו עורך דין הוא זכאי, על פי תקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לפסיקת שכר טרחה והוצאות ואני מורה לכן כי המשיב ישלם לו שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪. נשקרישיון נשקערר