ערעור כלפי ההרשעה של התחזות לעורך דין פעיל בית הדין הארצי מצא לנכון להרשיע את המערער על סמך ראיות נסיבתיות, על אף העובדה שעדי התביעה לא נשאלו ולא העידו ביחס לעיתוי ההחתמה של המתלוננת על התצהירים וזאת על סמך הנתונים הבאים: א. העובדה שהמערער אישר בעדותו בבית הדין המחוזי כי פגש את המתלוננת לראשונה בתקופת ההשעיה. ב. העובדה שתקופת ההשעיה הרלבנטית הייתה בין התאריכים 7.3.04 ל- 6.3.05. ג. העובדה שהבקשה לביטול פסק דין שהוגשה מטעם המתלוננת ביום 14.11.04 וכן בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל מאותו מועד שעמדו בלב הייצוג, הן בקשות שנתמכו בתצהירים שעליהם נטען כי אומתו על ידי המערער בתקופת השעייתו מן הלשכה. 14. הטענה המרכזית בלב הערעור שעליה נסמך גם בית הדין המחוזי בזיכוי, הייתה כי התצהירים עצמם לא הוגשו כראיה לבית הדין על ידי הקובל וכי הסכמתו של המערער להגשתם, בהמשך ההליך בשפה רפה הייתה כפופה לטענת המערער שלא נשללה ואשר אותה העלה כבר בתגובתו הראשונה לקובלנה, לפיה מדובר בתצהירים, חתומים מראש "על החלק" ללא תאריך שהיו במשרדו. המערער טען כי תצהירים אלה לא הוחתמו על ידו בתקופת ההשעיה, אלא ככל הנראה נעשה בהם שימוש על ידי אדם אחר. קביעת בית הדין המחוזי בסעיף 10 להכרעת הדין הייתה, כי לא ניתן לתת נפקות ראייתית לאותם תצהירים בשעה שהמערער מכחיש את התאריך הנקוב בהם ואת עריכתם במועד המיוחס לו. זאת כאשר עדי התביעה כלל לא העידו על מועד החתימה וההחתמה של התצהירים. 15. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש לבית הדין המחוזי וכן את עדויות עדי התביעה והמערער, סבורני כי יש קושי בהתערבותו של בית הדין הארצי בממצאי בית הדין המחוזי ובהרשעתו של הערער בפרשת ההחתמה והחתימה על התצהירים. יצוין כי המערער אכן העיד בבית הדין המחוזי כי פגש את המתלוננת בביתה במהלך תקופת ההשעיה, אף כי לטענתו לא לצרכי ייעוץ משפטי, אולם בא כוח הקובל לא חקרה אותו לגבי המועד המדויק של הפגישה או לגבי האפשרות שהוא עצמו החתים את המתלוננת על אותם תצהירים באותו מעמד, או במעמד אחר. המתלוננת עצמה וכן מר איציק חאלו שהיה המקשר בין המתלוננת לבין המערער לעניין אותו ייצוג, כלל לא נחקרו בנקודה זו. מכאן שלטעמי לא עמד הקובל בנטל להוכיח שהמערער הוא שהחתים את המתלוננת על התצהירים וחתם עליהם בעצמו במועדים הרלוונטיים. המערער אמנם הסכים בסופו של דבר להגשת התצהירים כמוצג, אך זאת בכפוף להסתייגותו ממועד החתימה וההחתמה המופיעים על גביהם. לפיכך האדן השלישי של המבנה עליו ביסס בית הדין הארצי את ההרשעה אינו יכול לעמוד. זאת, משום שלגבי מועדי החתימה וההחתמה לא באה כל ראיה עצמאית והגשת התצהירים הייתה בכפוף להסתייגות המערער ממועדי החתימה וההחתמה בהם כפר מלכתחילה . 16. כפי שסיכם חבר בית הדין עורך דין שי ניצן, את ההסדר הדיוני עם המערער בעניין הגשת התצהירים בישיבה מיום 12.12.10 (עמ' 80 לפרוטוקול): "אני חושב שלאור מה ששמענו כאן, ולאור מה ששמענו גם לגבי השאלות שלכאורה לא נשוא הקובלנה, כל עניין הייצוג והכל, אני חושב שעדיף שתישאר עם גרסתך שזה מסמך שהוא כנראה חתום על ידך, אבל לא אתה מילאת בו את התאריך, והוא לא נחתם במועד שאתה הייתה מושעה וזו עדותך וצריך להחליט מה משמעותה. עורך דין אבני אליעזר: מקובל. עורך דין ניצן שי: אז אתה לא מתנגד להגשת המסמך? עורך דין אבני אליעזר: בסדר". 17. יצוין כי בית הדין שהוא האמון על התרשמות מעדויות העדים בפניו לא קבע כי גרסת המערער בעניין זה היא גרסת כזב ולא שלל אותה פוזיטיבית. יחד עם זאת ציין שאותה גרסה עשויה להקים כלפי המערער הרשעה בעבירות נוספות הנובעות מהודעתו בחתימה על תצהירים "על החלק", מביצוע החתמות ביחד עם עד התביעה מר איציק חאלו בתקופה בה עבודה יחדיו ומפגישתו עם המתלוננת בביתה בתקופת ההשעיה שבה סוכמו תנאי ההתקשרות והייצוג המשפטי, עובדות שלא יוחסו לו בכתב הקובלנה. אף על פי כן בית הדין המחוזי מצא כי בנסיבות העניין לא היה מקום להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, ולהרשיע את המערער בהסתמך על אותן עובדות שעלו מגרסתו וזאת לנוכח העובדה שבאת כוח הקובל לא ביקשה את בית הדין להפעיל את סמכותו בעניין ולא הזהירה את המערער על כוונתה לעשות כן וגם בית הדין לא הזהיר מיוזמתו את המערער בעניין. בית הדין הארצי דחה את ערעור המשיבה בנקודה זו וסבר כי אין להתערב בהכרעת בית הדין המחוזי והמשיבה בחרה שלא לערער על קביעתו האמורה של בית הדין הארצי לבית משפט זה. 18. אכן דרכו של בית משפט זה כערכאת ערעור בגלגול שלישי היא למעט בהתערבות בממצאים עובדתיים, אף אם אלה נקבעים לראשונה בערעור על ידי בית הדין הארצי. אולם, אחד החריגים לכלל זה מתקיים במצב שבו "כאשר ממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על הסקת מסקנות לוגיות ממערכת של ראיות נסיבתיות, הרי שלערכאת הערעור אין כל יתרון על הערכאה הדיונית ובכגון דא יקל הדבר על ערכאת הערעור לבחון את הליך הסקת המסקנות של הערכאה הדיונית. יפים לכאן דבריו של כבוד השופט י' אלון בסעיף 8 לפסק דינו בע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2008): "בהכרעות המבוססות על הסקת מסקנות לוגיות והסתברותיות מן הראיות הנסיבתיות, יהיה מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור רחב יותר מאשר במקרים מבוססים על ראיות ישירות אשר יסודן, דרך כלל, בהתרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים" (ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.09) (להלן - "עניין פלוני"). דברים אלה ישימים גם ביחס לפסק דינו של בית הדין הארצי נשוא הערעור, שבו התבססה הרשעת המערער על הסקת מסקנות לוגיות ממערכת הראיות הנסיבתיות כפי שנותחה על ידי בית הדין. 19. באשר לביסוסה של הרשעה על ראיות נסיבתיות, מהלכם של הדברים כפי שנקבע בעניין פלוני, תוך הסתמכות על דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (23.9.2004), הוא זה: "בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם". עוד נקבע, כי בשלב השלישי של בחינת הראיות הנסיבתיות יש לבחון את ההסבר שמציע הנאשם לנסיבות המפלילות בראי מבחן הספק הסביר. הסברו של הנאשם יוכל להוביל לזיכויו מחמת הספק, אם בהסבר החלופי שהוא מציע יש כדי להטיל ספק בעוצמת הראיות המפלילות שהציגה המאשימה (עניין פלוני הנ"ל בפסקה 44 לחוות דעתו של כב' השופט י' דנציגר). 20. כפי שנותח לעיל, בסופו של יום הוגשו התצהירים הרלבנטיים בכפוף להסתייגותו של המערער ממועדי החתימה וההחתמה עליהם, ולא הוצגו לערכאה הדיונית ראיות עצמאיות כלשהן בעניין זה. לפיכך, לטעמי, בניגוד לדעתו של בית הדין הארצי, לא ניתן היה לקבוע במידת ההוכחה הנדרשת בהליך המשמעתי, על סמך התשתית הראייתית הקיימת, את מועדי החתימה וההחתמה על התצהירים, רק מתוך תאריכי החתימה וההחתמה המופיעים על גביהם ולא ניתן היה לקבוע כמסקנה יחידה וחד משמעית, כי המערער הוא זה שהחתים את המתלוננת על אותם תצהירים ואישר את חתימתה על גביהם במועדים האמורים. בנוסף, המערער הציג הסבר מטעמו לגבי הימצאם של התצהירים חתומים "על החלק" במשרדו ולגבי האפשרות שהמתלוננת הוחתמה על אותם תצהירים בידי אדם אחר. בית הדין המחוזי לא דחה הסבר זה ולא מצא אותו ככוזב. לפיכך יש בהסבר שהציע, הגם שכאמור הוא יכול היה לבסס הרשעה בעבירות אחרות, כדי להטיל ספק בעוצמת הראיות המפלילות כלפי המערער בכל הנוגע להחתמתה של המתלוננת על התצהירים בתקופת ההשעיה. לפיכך, עמדתי היא שלא היה מקום להרשעת המערער בסוגית החתימה וההחתמה על התצהירים בתקופה האמורה, ומן הראוי לזכותו מן ההרשעה בסעיף אישום זה. הערעור על העונש 21. באשר לעניין העונש, אכן מקובלת עליי עמדת בית הדין הארצי, לפיה בית הדין המחוזי סטה מן השורה כאשר הסתפק בהטלת עונש השעיה של שמונה חודשים בפועל שירוצה בחפיפה לעונש השעיה אחר שאותו ריצה המערער במועד מתן גזר הדין. זאת בגין הרשעתו בעבירה של עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות. דעת הרוב בבית הדין המחוזי קבעה כי יש להרשיע את המערער לא רק בעיכוב כספי הפיקדונות, אלא גם בשליחת היד בהם וציינה, בין היתר, כי המערער לא הביא ראיות המלמדות על הפקדת אותם כספים בחשבון נפרד, ואף העיד כי הפקידם בחשבונו העסקי. עוד צוין, כי השבת הכספים נעשתה באמצעות שיק מחשבונה של גב' מרים אבני (כנראה רעייתו או בת משפחתו), עובדה התומכת במסקנה כי המערער עשה שימוש עצמי בכספים בתקופה שבה הוחזקו על ידו. בנוסף צוין, כי מעת שהבין המערער כי הכספים אינם מיועדים למטרה שלשמה נמסרו לו, ועד היום בו השיב אותם למתלוננת, חלפו כתשעה חודשים, זאת כאשר במהלך אותה תקופה המערער ידע כי הוא מחזיק באותם כספים בניגוד לדרישת המתלוננת ובניגוד לעמדת הקובל. 22. העבירה של שליחת יד בכספי לקוח היא מן העבירות החמורות על כללי האתיקה ועל הוראות חוק הלשכה, "שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח - הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה" (על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.07)). עבירה מן הסוג האמור ויש ותצדיק בנסיבות מסוימות אף הוצאה של עורך הדין משורות הלשכה לצמיתות. בעניין זה, אמנם רשאי היה בית הדין המחוזי לתת משקל מסוים לקולא למכתבו של מנכ"ל לשכת עורכי הדין אל המערער מיום 20.6.06, לפיו במידה ויעביר את כספי המתלוננת ללשכה תמליץ האחרונה למתלוננת לחזור בה מן התלונה. כפי שקבע בית הדין המחוזי נכונה, אותו מכתב נכתב בחוסר סמכות, אולם היה בו כדי ליצור מצג בפני המערער כי אם יפקיד את הכסף הרי שייצא פטור מאימת הדין המשמעתי. יחד עם זאת, אין ספק שהמשקל הרב שניתן לאותו מכתב ביחס ליתר שיקולי הענישה המתחייבים היה מופרז ובלתי מידתי, גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, אותן פירט גם בפניי. 23. יחד עם זאת, לנוכח זיכויו של המערער על ידי מן העבירה של אימות התצהירים במהלך השעייתו מהלשכה, ראוי להפחית במידת-מה מן העונש שגזר עליו בית הדין הארצי, גם בהתייחס לעבירה ממנה זוכה בערכאה זו. לפיכך, חלף עונש ההשעיה בפועל של 14 חודשים, אני מטיל על המערער עונש השעיה בפועל של 11 חודשים, שתחילתו ביום 1.10.13. יתר הרכיבים העונשיים שנקבעו בפסק הדין יעמדו בתוקפם. בנסיבות אלה, אינני עושה צו להוצאות. עורך דיןמשפט פליליהרשעההתחזותערעור